"גשר על מים סוערים" – שתי מנהלות מובילות שינוי

מבוא

בספטמבר 1997, בכפר קטן במרכז הארץ, מונתה בפעם הראשונה אישה ערבייה למנהלת. זה היה בבית הספר היסודי החדש "מחבה". אנשי הכפר, ובעיקר הורי התלמידים וצוות בית הספר, התנגדו נחרצות למינוי המהפכני הזה.

​

בית הספר החדש הוקם עקב פיצול של בית ספר יסודי ותיק לשניים. צוות המורים שהועבר אל בית הספר החדש היה קטן
(12 חברי צוות, ובכלל זה המנהלת), ובשל המעבר חש פגוע.

הצורך הראשוני בבית הספר "מחבה" היה לבנות את הצוות, לחזק אותו ואת הדימוי העצמי שלו, וכך לבסס את מעמדו בעיני הסביבה. ועוד עניין חשוב – לבסס את מעמדה של מנהלת בית הספר, אמל, כאשת מקצוע חזקה וכמי שיודעת את דרכה.

באותה השנה מונתה מנהלת חדשה לבית הספר היסודי הגדול והוותיק "מרחבים".

המנהלת, תקווה, בעלת השקפת עולם ברורה ותפיסה חינוכית מגובשת, באה לבית הספר "מבחוץ". כאן היה עליה להתמודד עם חדר מורים בעל תרבות ארגונית מושרשת שלא היה לה חלק בה.

המנהלת ומורים רבים ניהלו ביניהם ויכוחים קשים על "נכסי צאן ברזל", כדבריה. ויכוחים שלעתים קרובות הביאו ישיבות לידי פיצוץ. הנושאים המרכזיים בעיניה היו כבוד האדם, סובלנות, מפגש עם אוכלוסיות שונות וכן מצוינות לימודית, בעיקר במדעים. "והיה בדעתי להעמיד את היסודות האלו במרכז הפעילות שלי כמנהלת. איך? בשלב הזה לא היה לי מושג."

מ"מחבה" ל"מרחבים"

המרחק בין שני היישובים – הערבי והיהודי – הוא רק חמש דקות נסיעה. הם כה קרובים זה לזה, עד שמגגות הבתים של היישוב האחד אפשר לראות את בתיו של האחר. אך למרות הקרבה הגאוגרפית, לא היה כל קשר בין היישובים.

שלושה חודשים לאחר כניסתן לתפקיד נפגשו אמל ותקווה במסגרת לימודית משותפת, במקרה. הייתה סקרנות, התקרבות מהוססת וחילופי דיבורים ראשוניים. אמל סיפרה: "בהתחלה כל אחת אמרה את מה שחשבה שחברתה רצתה לשמוע". ותקווה: "בהדרגה התקרבנו זו לזו, ועם הזמן נוצרה חברות אישית וכנה." בשיחות פתוחות הן דיברו גם על "החלומות" שלהן כמנהלות בית הספר.

דברי אמל:

"חלמנו על מפגש משמעותי, שייצור היכרות וקרבה בין ילדים ערבים ויהודים וייתן משמעות של ממש למושג קבלת השונה. באחד המפגשים הציעה תקווה: 'מה דעתך שנדבר על כך יותר?' ואכן דיברנו, ויצאנו לדרך. לפי התפיסה של שתינו, היכרות וקרבה יכולות להיווצר בלמידה מעמיקה של האחר ולא במפגשי ביקור סטריליים של הפרחת בלונים ושל אכילת חומוס."

כבר בשנה הראשונה לניהול החליטו שתי המנהלות לממש את החלום על מפגש משמעותי. כל אחת מהן הציגה את הנושא בחדר המורים שלה, בדרכה שלה.

המורים בבית הספר הערבי, כך נראה ממבט ראשון, לא התנגדו לרעיון של המנהלת שלהם אך העדיפו לעסוק בנושאים שהיו העיקר בעיניהם: להראות שהם טובים ובעלי ערך, ללמד את מקצועות היסוד לעומקם ולבסס את מעמדו של בית הספר החדש בעיני ההורים, אנשי הכפר והסביבה כולה.

אחד המורים הגיב בכעס:

"למה צריך את זה? למה צריך לרוץ אחרי היהודים כל הזמן? האם את חושבת שזה יעשה שלום? לשלום צריך אנשים גדולים. לא יֵצא מזה כלום! אנחנו צריכים למצוא חן? לא נגמלת ממה שעשית בעבר כרכזת דמוקרטיה? בתפקיד הזה שלך, כמנהלת, אולי תסתכלי בדרך אחרת? אין לנו זמן לשטויות!"
הכניסה של תקווה לחדר המורים הייתה תמימה משהו.

תקווה:

"חשבתי שמספיק לומר שאני רוצה לעשות, וזה יקרה… המורים לא הבינו למה זה נחוץ, הם היו עסוקים ב'בדיקה' שלי כמנהלת בכלל ובעיקר – כמנהלת אצלם, בבית הספר הוותיק והמבוסס."

המורים:

"עשינו את זה פעם. יש דברים חשובים יותר! ההורים לא יהיו אִתנו. מה יש לנו לדבר אִתם? זה סתם 'שיגעון' של המנהלת החדשה!"

למרות הכול הצליחה תקווה לגייס חמש מורות לצוות שהיה מעוניין בעשייה משותפת עם בית ספר ערבי, ובהן מיכל, דמות מובילה בחדר המורים וידועה בהיותה ביקורתית מאוד. ההשתתפות של מיכל בצוות המוביל ושיחה של המנהלת עם חדר המורים בהמשך תרמו בסופו של דבר לגיוס רוב המורים ב"מרחבים" למשימה.

למרות חוסר ההתלהבות של שני הצוותים והקושי בגיוסם, המשיכו המנהלות, נחושות והחלטיות, בדרכן ובתכניתן.

נפגשים

הדי המפגשים

• בקרב ההורים

רוב ההורים תמכו במפגשים של ילדיהם עם הילדים הערבים. הם רצו שינוי וייחלו לעשייה חדשה ולשיתוף.
דברי אמל:

"בתפיסה החינוכית שלי יש מקום נכבד להורים כשותפים אמִתיים, שכן הם שולחים לבית הספר את הדבר הכי יקר שלהם. קיימתי פגישות שבועיות קבועות עם ועד ההורים, ובמשך הזמן עוד ועוד הורים רצו להשתתף בהן."
אך היו גם מעטים שהתנגדו, בשני הצדדים.

דברי אחד האבות:

"כשהתלמידים נסעו בפעם הראשונה לבקר בבית הספר היהודי, התנגדתי. הם יהודים, אין סיבה להיות בקשר אִתם, ואני צריך לשמור על הבת שלי."  

בית הספר כיבד את השקפותיהם של ההורים המתנגדים. ילדיהם לא נסעו. לאלה נמצאה פעילות אחרת בבית הספר, והדבר הרגיע את הקולות הרמים שליוו את ההתנגדות. יו"ר ועד ההורים, שעמדתה לא הייתה חד-משמעית, נכחה בכל המפגשים.

רוב ההורים של "מחבה" תמכו במהלך. כידוע, המבוגרים הערבים מכירים את החברה היהודית, הם חיים בתוכה, אך הילדים – לא. אב אחד, איש התנועה האסלאמית והאימאם של הכפר, שאחר כך נבחר לראשות המועצה, תמך במפגשים ("אנחנו מאוד רוצים – מהמקום הדתי – מפגש בין הדתות", אמר), ואכן, ההורים הלכו בעקבותיו. 

העיסוק במעגלי השייכות של האדם כיחיד וכחלק מקהילה אִפשר למורים מ"מחבה" לעסוק בקשר שלהם עצמם לבית הספר וגיבש אותם כקבוצה ייחודית. המורים היו לצוות לומד בעל תחושת ערך עצמי הולכת וגדֵלה, תחושה של גאווה ושל מסוגלות. במפגשים נשאלו המורים לדעתם והשתתפו בתהליכים של חשיבה, של פיתוח ושל תכנון הסביבה הלימודית. הראייה של כל מורה את עצמו כגורם בודד במרחב מתסכל השתנתה והפכה בהדרגה לראייה של "אנחנו". וכך, במשך הזמן, התגבשה זהותו של בית הספר החדש לישות ברורה וידועה. וכשהצטרפו אל בית הספר עוד מורים, הם כבר ידעו לאן הם באים.

עבור הצוות ב"מרחבים" היו המפגשים מצע להעמקת הקשרים בתוכם, ליציאה מהשגור והמוכר לכולם מהווי בית הספר, וכמובן גם להעמקת ההיכרות עם תקווה כמנהלת וכמנחילת חזון של ממש.  

• בקרב התלמידים

בשלוש שנות הפעילות הראשונות היה הנושא המשותף במפגשים "חקר תרבויות". המורים השתתפו בפעילות ועבדו עם כיתותיהם. בשאלונים שמילאו תלמידי כיתות ה-ו בשני בתי ספר, הם מנו שלושה דברים שהיו רוצים לדעת על הקבוצה האחרת. לאחר ניתוח התשובות הוחלט להתמקד בנושא "משפחה, דת ותרבות הפנאי", וכך יצאו לדרך. התכנית המשותפת הופעלה בשני בתי הספר וכללה עיסוק בחגים, ביקורים ולמידה משותפת, וכן ביקורים במשפחות עם ההורים.

תמו שלוש שנים של הצלחה. לפעילות של בתי הספר סייעו האווירה הטובה ששררה בארץ באותם הימים, התחושה שהשלום בפתח והתקשורת המקומית האוהדת. התכנית נמשכה שלוש שנים בהצלחה.  

ואולם בסוף שנת 2000 התרחשו אירועים קשים ואלימים, ואלה איימו על המשך הפעילות…

האם ממשיכים?