התמקדות ביחיד
בשיח החינוכי העכשווי מתחדדת המודעות לחשיבות נוכחותו והנכחתם של 'קולות התלמידים.' קולות אלו יכולים להיות בעצם הכל- כותבת מיטרה (2012)- "מדעותיהם על בעיות של בית הספר המובעות בשיחה עם אנשי מנהלה וצוות ההוראה עד שיתופי פעולה עם מבוגרים כדי לטפל בבעיות בבית ספרם". הגברת קולם של התלמידים בבתי הספר היא אמצעי לעורר את מעורבותם בקהילת בית הספר ולהגביר את זיקתם אליו. לוין (2007) מוסיפה בהקשר זה כי מן ההיבט המעשי תלמידים יכולים לקדם או לעכב שינויים בבית הספר, לכן יש צורך להבין את נקודת מבטם בכלל.
אחד הקשיים הגדולים ביותר בפיתוח יוזמות להשמעת קולות התלמידים הוא תפקיד המבוגר. הבדלי הכוח והמעמד בסביבת בית הספר מציבים אתגר ליוזמות להשמעת קולות התלמידים בכיתה. המבוגרים נוטים בדרך כלל להנציח את מערכות היחסים ההיררכיות או לנקוט קיצוניות הפוכה: "לא להפריע" ולאפשר לתלמידים "לתפוס פיקוד". מחקרים מוכיחים בעקיבות כי המיומנויות של המבוגרים המלווים הן רכיב מכריע ביוזמות מוצלחות להשמעת קולות התלמידים ובתכניות מוצלחות בשעות שלאחר הלימודים. בהקשר זה "הסולם של גרין" (1999) יכול לסייע. הוא בן שמונה שלבים; שלושת השלבים התחתונים מתייחסים למקרים שבהם מתקיימת אמנם שמיעת קול התלמידים אך הערכים שהיא מייצגת אינם מתבטאים בצורה קוהרנטית בהיבטים אחרים של חיי בית הספר. גרין מכנה אותם "מראית עין", "דקורציה" ו"מניפולציה".
ראדק (2001) מסכמת כך: "יש כיום עניין רב בפיתוח המגמה של התייעצות ושיתוף תלמידים. עלינו להשתדל להבטיח שלא מדובר באפנה חולפת אלא באופן התנהלות בסיסי לעתיד אחר". וממליצה: "בססו את סדר היום לשינוי, לפחות קצתו, על הדברים שאומרים התלמידים בעניין הלמידה. מדובר בעתיד שלהם; יש להם תפקיד בעיצובו. ומדובר גם בהווה שלהם, וגם בו יש להם תפקיד". כלי שעשוי לשמש אתכם בכך הוא מתווה לקבוצת מיקוד תלמידים בנושא למידה המופיע כאן.
כלי זה מציע הליכה בעקבות סיפורי מקרה, המובילה לאבחון ארגוני ממוקד ביחיד – כדי לאפשר אבחון יעיל ובר-הכלה במציאות הבית ספרית המורכבת. בעזרת שלושה מחוונים תוכל להתחקות אחר מסלולם של היחידים, הצרכים שלהם והמידע עליהם בתוך המערכת הבית ספרית; לאפיין בעלי תפקידים ואת תחומי האחריות שלהם; להבין את האינטראקציות והקשרים בין גורמים שונים בבית הספר ולבחון את כל אלו לאור החזון הבית ספרי והאישי שלך כמנהל.
בראיון זה מציג פרופ' ריצ'רד אלמור מאוניברסיטת הרווארד את גישתו ביחס לתפקיד המרכזי של מנהלי בתי ספר בשיפור מעמיק של תהליכי הוראה ולמידה. אלמור מחבר את תפיסותיו לניסיון המחקרי שנצבר בעקבות עשורים של רפורמות מבוססות-אחריותיות, וממנו בלטו המגבלות של הצבת סטנדרטים לתוצאות רצויות. לצד החשיבות של סטנדרטים אלה, מסתבר כי מנהלי בתי ספר צריכים לפתח יכולות ותחושת מסוגלות בתחום שהוא מכנה "ליבת ההוראה" על מנת ליצור שיפור בר קיימא בהישגי התלמידים.
תהליכי הערכת למידה (פנימיים או חיצוניים) עומדים במוקד העשייה החינוכית ומשפיעים על תלמידים ועל מורים כאחד. המחקר המובא כאן מוכיח את חשיבותה של שמיעת קולות התלמידים בבית הספר בכל הנוגע לתהליך ההערכה, שכן נטען כי אלו משפיעים על הלמידה אף יותר מן ההוראה. כדי לבחון את תפיסת התלמידים את תהליכי ההערכה בבית הספר השתמשה החוקרת במטאפורות; באמצעותן התברר כי מרבית התלמידים רואים בהערכה ביטוי לאינטרס טכני שנעשה באופן סמכותי ולצורכי מיון והשמה, ומיעוטם רואים בהערכה בסיס לשיתוף ולהעצמה של המוערכים
המאמר טוען כי יש ליצור התאמה טובה יותר בין בתי הספר לבין בני נוער. יש להתמקד בתחום של מבנים, ארגונים ויחסים. על בתי הספר להקשיב יותר לקולם של התלמידים. המאמר דן בשתי סוגיות מרכזיות: תפיסת התלמידים את הלמידה ומטרותיה ותפיסת התלמידים את עצמם כלומדים.
מאמר זה מיועד לתמוך במנהיגי בתי-ספר בהפיכת מעורבותם של קהילות, מוסדות וארגונים שונים לאותנטית ולאפקטיבית יותר. המאמר בוחן מהו שיתוף פעולה, כיצד הוא מושג, מדוע גישה זו חשובה לבתי-ספר ומה משמעות הדבר עבור פרקטיקות עתידיות.
6 מתוך 6 פריטים