שיתוף פעולה בין בית הספר לסביבה

ל"פדגוגיה של אכפתיות" שפיתחה נל נודינגס יש השלכות חיונוכיות מרחיקות לכת על כל מה שמתרחש בבית הספר - מבנה תוכנית הלימודים, שיטת ההוראה ובעיקר היחסים האנושיים. יש לה גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת. הבית (הטוב), על ערכי הדאגה והאכפתיות המאפיינים אותו, הוא המקום שממנו צריך להתחיל השינוי.

בישראל, ובעולם, האוטונומיה של מנהלים מתרחבת (בד בבד עם הדרישה הגוברת לאחריותיות ועמידה בסטנדרטים). האוטונומיה מזמנת למנהלים אפשרות ליזום ולהוביל תהליכים חדשניים בבתי הספר שלהם בהתאם לתפיסת עולמם וחזונם החינוכי. המחקר המוצג במאמר בחן עשרה מנהלים-יזמים בישראל וביקש להתחקות אחר הכוחות המניעים את היזמות שלהם בסביבה הבית ספרית. החוקרות מצאו ארבעה מאפיינים משותפים: היזמות מבוססת ומונעת על ידי חזון וערכים שחשובים למנהל; המנהל מצליח לרתום את צוות בית הספר ליישום היזמה; הם אינם נרתעים ממגבלות תקציביות ובטוחים ביכולתם לגייס את המשאבים הדרושים ליישום היזמה; הם אינם מפחדים לקחת סיכונים.

המקרה מתאר בית ספר תיכון אזורי שעבר מהפך בעקבות גידול היישובים ושינוי צורכי התושבים, והצליח לשפר את הדימוי שלו ולמצב את עצמו כבית ספר שמוביל את תלמידיו להצלחה בבגרות. כעת נדרש בית הספר להתמודד עם צרכים חדשים של הקהילה והרשות ועם מגמות חדשניות המשפיעות עליו. המקרה מעלה שאלות על הצורך להתאים את בית הספר לצרכים משתנים, כיצד לעשות זאת, מי יסייע לבית הספר בכך ועוד.

דוח על מחקר בינלאומי בשאלה כיצד מתמודדים חמישה מנהלים של בתי ספר רב-אתניים עם הסביבה הייחודית שבה הם פועלים.

מטרת המאמר היא להציג שני יסודות של השאיפה למעורבות של ההורים, או הימנעות ממנה, שמוגדרים כהזדהות ההורים עם בית הספר, מטרותיו ותכניו, וכערות של ההורים למתרחש בבית הספר ולשינויים בו.

פרופ' ג'ון הטי מאוניברסיטת מלבורן, מחוקרי החינוך המשפיעים ביותר כיום, מציג בריאיון זה את המסרים המרכזיים המובאים בספרו האחרון (2012): "למידה גלויה למורים: מקסום ההשפעה על הלמידה". מסרים אלה מנוסחים כשמונה "מסגרות חשיבה", או תפיסות יסוד, שלדעת הטי אמורות לעמוד בבסיסה של כל פעולה והחלטה המתקבלת ברמת הכיתה, בית הספר או מערכת חינוך. הטי מבסס את טענותיו על עשרות שנים של מחקרי מטא-אנליזה שרוכזו בספרו הקודם והמשפיע "למידה גלויה: סינתזה של יותר מ-800 מטא-אנליזות בנוגע להישגים לימודיים".

בראיון זה מציג פרופ' ריצ'רד אלמור מאוניברסיטת הרווארד את גישתו ביחס לתפקיד המרכזי של מנהלי בתי ספר בשיפור מעמיק של תהליכי הוראה ולמידה. אלמור מחבר את תפיסותיו לניסיון המחקרי שנצבר בעקבות עשורים של רפורמות מבוססות-אחריותיות, וממנו בלטו המגבלות של הצבת סטנדרטים לתוצאות רצויות. לצד החשיבות של סטנדרטים אלה, מסתבר כי מנהלי בתי ספר צריכים לפתח יכולות ותחושת מסוגלות בתחום שהוא מכנה "ליבת ההוראה" על מנת ליצור שיפור בר קיימא בהישגי התלמידים.

בשנים האחרונות עלתה לראש סולם העדיפויות יכולתם של בתי ספר לשפר במיוחד את ביצועיהם של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים ותלמידים מרקע מגוּון. לצורך מחקר זה זוהתה קבוצת בתי ספר שתלמידיהם הפגינו באופן עקבי ביצועים טובים יותר מאילו של בתי ספר בעלי נתונים דמוגרפים והושוותה לקבוצת בתי ספר בעלי מאפיינים דמוגרפיים דומים, המחקר השתמש במתודולוגיה של מחקרי אירוע מרובים, עריכת ראיונות ואיסוף מסמכים בכל אחד מחמישה-עשר בתי הספר. הממצאים מעלים שארבעה דפוסי עבודה (פרקטיקות) הקשורים זה בזה מייחדים את בתי הספר בעלי הביצועים הגבוהים לעומת מקביליהם הממוצעים. דפוסי העבודה האמורים כרוכים בהתמקדות בפועל בתובענוּת אקדמית, היכולת לחדש, תקשורת פתוחה ושקופה בתוך בית הספר ועם הקהילה בכללותה, וכן נכונות ויכולת להשתמש במגוון ראיות לקבלת החלטות אסטרטגיות. המאמר מציג ומפרט דפוסים אילו.