המקרה מתאר בית ספר תיכון אזורי שעבר מהפך בעקבות גידול היישובים ושינוי צורכי התושבים, והצליח לשפר את הדימוי שלו ולמצב את עצמו כבית ספר שמוביל את תלמידיו להצלחה בבגרות. כעת נדרש בית הספר להתמודד עם צרכים חדשים של הקהילה והרשות ועם מגמות חדשניות המשפיעות עליו. המקרה מעלה שאלות על הצורך להתאים את בית הספר לצרכים משתנים, כיצד לעשות זאת, מי יסייע לבית הספר בכך ועוד.
נושאים במאמר
מבוא
בחקר מקרה זה נכיר בית ספר שנדרש לסדרה של שינויים מהותיים בפרק זמן קצר יחסית, בשל תפיסות חינוכיות שהתגוונו סביבו ובשל תחרות קשה עם מוסדות חינוך חלופיים שקמו סמוך לו.
'רגב' תיכון וחטיבת ביניים הטרוגני 1800 תלמידים 103 מורים |
ממקצועי לעיוני: המהלך הראשון של השינוי 1998-1994
דברי מנהל בית הספר (ניהל בשנים 2000-1994):
"התמניתי למנהל בית ספר כדי להתמודד עם גידולו של בית הספר והפיכתו לבית ספר שש-שנתי. המנהל הקודם ביקש שישחררו אותו מההתמודדות עם המשימה, שנראתה אז כמעט בלתי אפשרית, והוא פרש אחרי שבע שנות ניהול. היה לי ברור שהאוכלוסייה החדשה שבאה לאזור לא תשלח את ילדיה לבית הספר אם הוא לא יהיה בית ספר טוב. איך עושים בית ספר טוב? מגדילים את ההיצע, את האפשרויות, ומשדרים גבוה: לבגרות, לא סתם בגרות – בגרות איכותית, כזאת שמאפשרת להיכנס למגמות יוקרתיות באוניברסיטה ובטכניון. סגרתי את כל המסלולים החלשים; הודעתי: אין יותר נגרות, שרטוט. יש פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, מחשבים, לצד ספרות וכו'.
התחייבנו לקבל את כולם, אבל תלמידים חלשים מאוד הבינו שלא יחזיקו מעמד אצלנו ובאו פחות ופחות. קלטנו מורים חדשים, נפרדנו ממורים שלא יכלו להשתלב בבית הספר החדש. בניתי הנהלה אחרת ששידרה בגרות ואיכות. כיוון שהתחלנו לקבל ילדים מכיתה ז, היה לנו די זמן לתקן, לשפר ולהצעיד לבגרות. בנינו מערך של פעילות חברתית, אבל העיקר – שידרנו 'אצלנו מבטיחים כרטיס כניסה לעולם ההשכלה'. 'לקח' כמה שנים, ושיעורי הבגרות זינקו.
עיקר השינוי שביצענו הוא ארגון מבנה לימודי חדש ובניית מערכת שעות שהתאימה למטרות העיוניות שלנו. בכיתה ז יצרנו כיתות אינטגרטיביות וערבבנו בין היישובים. מכיתה ח בנינו הקבצות במתמטיקה ובאנגלית, והתחלנו להצעיד את הילדים לעבר המסלול שבחרו בסוף כיתה ט. כל אחד בהתאם לכישורים שלו; מי שיש לו נטייה ריאלית יותר – הפנינו למסלולים כגון פיזיקה, כימיה, מחשבים, ומי שפחות – הפנינו למגמות האחרות. לא הגבלנו במתמטיקה ואנגלית; מי שלמד ספרות ורצה 5 יחידות מתמטיקה, אפשרנו לו. היו לנו מעט מאוד כאלה במשך השנים, וברור למה. בשנים הללו בית הספר זכה להערכה רבה של הרשויות, שכן השכלנו לתת מענה לשיעור גבוה של התושבים. אני זכיתי להערכה, ברשת נחשבנו לאחד מבתי הספר 'המובילים'."
לחץ לימודי: סבב שני של שינויים 1998–2002
שביעות הרצון מהמהלך הראשון לשינוי פני בית הספר נמשכה כארבע שנים. לאחריהן שוב החלו להישאל שאלות, מבית ומחוץ, על איכותו של בית הספר ועל יכולתו לתת מענה לציפיות הקהילה.
דברי תושבת האזור:
"הרי למה בחרנו לבוא לכאן? חיפשנו אינטימיות וקהילתיות של יישוב כפרי. כשהגענו, קודם כול הלכנו לבדוק את נושא החינוך. מכיוון שהילדים היו קטנים, בדקנו את בית הספר היסודי, לא עלה בדעתנו לבדוק את התיכון. ביישוב מצאנו בית ספר יסודי אינטימי שענה על הציפיות, לכן החלטנו לבוא לגור כאן. החינוך קבע, לא הבית. בית דומה יכולנו למצוא גם ביישוב אחר.
פתאום, כשהבן הגדול הגיע לכיתה ו, התחלנו לגשש ולשאול 'מה הלאה?'. מצאנו שיש בית ספר אחד שהוא בית הספר הרשמי של האזור שלנו. הבנו שאנחנו חייבים לשלוח לשם את הבן אבל בענייני חינוך אנחנו לא פועלים כאוטומט, אז התחלנו לבדוק בין חברים. שמענו הרבה מאוד דעות על בית הספר הרשמי ועל בתי ספר אחרים באזור. לא השתכנענו באף אחד מבתי הספר והחלטנו שאולי כדאי שהילדים יישארו עוד שנתיים בבית הספר היסודי שבו למדו, ביישוב. התחלנו, עם קבוצת הורים, לפעול כדי להשאיר את הילדים בבית הספר ביישוב לפחות עד כיתה ח."
דברי מנהלת החטיבה:
"מהשנה השלישית להפעלת התכנית החדשה התחלתי להרגיש אי נחת. הרגשתי שלא מיצינו, ושיש פלח אוכלוסייה הולך וגדֵל שאינו מוצא מענה אצלנו ומחפש חלופות. היישובים המזינים את בית הספר המשיכו לגדול, הגיע עוד גל של אוכלוסייה חדשה שדרש ממוסדות החינוך משהו אחר. אני עצמי התלבטתי אם לשלוח את ילדיי לתיכון, אף על פי שנחשב לתיכון טוב. ילדים שסיימו כיתה ט אצלנו בחטיבה החלו להתעניין בתיכונים באזור. הורים לילדים שסיימו כיתה ו החלו לחשוב על התיכון ובחרו לבקש אישורים לשלב את הילדים בבתי ספר בקיבוצים כבר מכיתה ז, כדי לחסוך מעבר.
התחלנו לבדוק מה בתי הספר האחרים מציעים, וראינו שהם מציעים בחירה לתלמידים. אז שילבנו במסגרת יום הלימודים בחטיבת הביניים פעם בשבוע מקצוע בחירה, כגון תאטרון, מוזיקה, כדורגל, כדורסל ואפילו ג'גלינג. זה עשה איזה רענון, אבל לא פתר את בעיית התיכון. כדי שיבואו אלינו ילדים מכיתה ז היה צורך לחולל שינוי בכל המסלול. לא רק בחטיבה. ולעשות משהו משמעותי.
דברי המנהל:
"שמעתי על התארגנות של קבוצת הורים באחד היישובים למעבר לבית ספר שמונה-שנתי. התחלתי לחשוש שאנחנו עומדים לאבד את ההישגים שלנו. אז כבר היינו במגמת עלייה בשיעורי המקבלים בגרות וגם בכמות הנרשמים לבית הספר. בכל שנה פתחנו עוד כיתות; התחלתי מארבע כיתות בשכבה והגעתי כבר לשש. הרהרתי על פרישה ומינוי מנהל חדש שיצעיד את בית הספר עוד צעד. אולי לכל מנהל יש רק שינוי אחד שהוא יכול לקדם…
רגע לפני עזיבה פניתי אל הרשת וקיבלנו יועץ ארגוני שסייע לנו לחשוב מה חסר אצלנו. יחד התחלנו לבדוק את המתחרים שלנו. בדקנו את תכניות הלימודים שלהם, השווינו, קראנו חומרים שלהם, ראיינו תלמידים, מורים…"
מתוך ריאיון עם תלמיד שבחר לעזוב:
"הרגשתי לא נוח בבית הספר. ביסודי הייתי בחממה; פתאום הגודל הזה. כל כך הרבה תלמידים, כל כך הרבה מורים, לא התרגלתי לזה. זה הכביד עלי. הגעתי לבית הספר בלי חשק, וביסודי הייתי תלמיד טוב מאוד. פיצלו אותנו, אז הייתי רק עם עוד שישה חברים מבית הספר שלי, וזה לא היה קל. עד סוף כיתה ח לא הצלחתי להתרגל.
יש לי שכן שכבר בכיתה ז, איך שגמרנו את היסודי, ההורים שלו רשמו אותו לבית הספר בקיבוץ, והוא היה מספר לי שכדאי שם. אז יום אחד באתי לאימא שלי ואמרתי לה 'אני הולך עם ירון לראות את בית הספר שלו'. הייתי שם יום שלם והחלטתי שבכיתה ט אני עובר. זה לא היה קל, היינו צריכים אישורים, ההורים שלי טיפלו בזה ועברנו.
עכשיו אני יותר מאושר. לא יודע איך להסביר. אין לחץ, בית הספר יותר קטן, הכיתות יותר קטנות, יש מרחבים של דשא והכול בקצב יותר אִטי. אני רוצה לעשות בגרות אבל לא מתוך לחץ. אני לומד ביום מקסימום ארבעה מקצועות, לא מציפים בשיעורים. אם לא הכנת זה לא סוף העולם, אין הרשמות וכאלה. באים לקראתך. אתה בן אדם, לא מספר."
דברי המנהל:
"אחרי שעשינו בירור מעמיק, מצאנו ששם יש כיתות קטנות יותר, משהו שלא יכולנו להתכוון אליו בהיעדר תקציבים. ראינו שיש פחות לחץ לימודי וקשר טוב יותר בין מורים לתלמידים, ובגדול – פחות עומס. הסתכלנו שוב על מערכת השעות שלנו והחלטנו לארגן מחדש את מבנה הלימודים. מנהל המערכת צעק 'געוואלד' כי זו התארגנות לא פשוטה, אבל לא הייתה ברירה."
אינטימיות: סבב שלישי של שינויים 2002–2005
בשנת 2002 החליט מנהל בית הספר לפרוש. מנהלת חטיבת הביניים זכתה במכרז ומונתה למנהלת התיכון השש-שנתי. השינוי במבנה הלימודים הביא לידי כך שמגמת העזיבה התמתנה, אך לא נפסקה לחלוטין. בין השנים 2001–2003 נגרעו ממצבת בית הספר שתי כיתות ז, וחטיבת הביניים התייצבה על שמונה כיתות בכל שכבה. שיעורי הבגרות המשיכו להראות מגמת עלייה. למרות גודלו של בית הספר, לא נרשמו בעיות אלימות קיצוניות, אבל הרשויות לחצו; הן נדרשו לאשר למספר גדול של תלמידים לעבור לבתי ספר קטנים ומשפחתיים ביישובים סמוכים. אצבע מאשימה הופנתה כלפי מנהלי מחלקות החינוך על-ידי התושבים ביישובים, משום שלא מצאו פתרון הולם במסגרת הקיימת לכל התושבים. יותר ויותר נשמעה הקריאה להצמחת בתי הספר היסודיים ביישובים למבנה של כיתות א-ח.
על רקע זה התפתחו מאבקים בין הרשויות להורים – על אישורי העברה וכן על תשלומים להסעת התלמידים.
מדברי אחד ההורים:
"אם אין לרשות פתרון שיממן הסעה, אני אמצא פתרון. זה בית ספר זה, מה שמוצע כאן? זה בית חרושת. לא שולח ילד בגיל 11 למפעל הזה, אני רוצה חינוך שפוי, חינוך לערכים ולא רק להישגיות ותחרותיות, שיהיה כיף לבוא לבית הספר, למה, זה לא המינימום שאפשר לדרוש?"
ראשי הרשויות שביקשו לתת מענה לתושבים לחצו על בית הספר לערוך בדק בית. מנהלת בית הספר וצוות המורים התכנסו לטכס עצה.
מורה למתמטיקה:
"אני כאן 15 שנה. תראו כמה שינויים עברתי. תראו לאן הבאנו את בית הספר, ובכל זאת יש טענות. אז אולי אי אפשר לתת מענה בתקופה הזאת לכולם, אז שכל אחד ילך לבית הספר שהוא רוצה, וזהו."
יועצת:
"התלמידים מתלוננים על עומס של מקצועות, מורים, צפיפות. למרות השינוי, הם אומרים שאין עם מי לדבר. כולם עסוקים, ואני לא יכולה להתפנות לכולם."
מורה לספרות:
"אנחנו כאילו נותנים אפשרויות בחירה. לא ממש פתחנו את זה. צמצמנו מספר מורים ליום, לשבוע, אבל בסך הכול אנחנו מערכת סגורה. אנחנו קובעים מה הם ילמדו ובאיזה מסלול."
מורה לתנ"ך:
"אף פעם לא שאלנו את עצמנו איך מלמדים אצלנו בבית הספר – באילו שיטות? באילו דרכים? אולי אנחנו לא אטרקטיביים מספיק? בינינו, אנחנו מלמדים היום כמו לפני עשר שנים, לא מתייחסים לשינויים."
מורה לגאוגרפיה:
"אטרקטיביים, לא אטרקטיביים, יש קבלות, תעודות בגרות, זכאויות, מאחלת לכל בתי הספר במדינה תוצאות כאלה. יורקים דם אבל מצליחים, אז שלא יבלבלו את המוח. שילכו לבתי ספר אחרים, נראה מה יקרה."
יו"ר ועד ההורים:
"לא מבין מה רוצים. אני מרוצה מאוד מבית הספר. בגלל שהוא גדול יש היצע רב לתלמידים שלא כל בית ספר יכול לתת. למה בית ספר קטן? אין הזדמנויות בבתי ספר קטנים, לא מבחינת החוג החברתי ולא מבחינה לימודית. למה לשלוח ילדים ליישוב רחוק אם יש כאן בית ספר?"
יו"ר מועצת התלמידים:
"אני גאה ללמוד בבית הספר הזה. אין לי בעיה ללכת ולשכנע תלמידים בכיתות ו לבוא לכאן. יש מחלוקות, יש השגות, אבל בגדול לומדים כאן רציני וזה מה שחשוב."
הורה:
"לא רוצים להוריד את הרמה בשביל קבוצת הורים. שימצאו לילדים שלהם מסגרות אחרות. לא נוריד את הרמה."
מנהלת בית הספר:
"אני מרגישה שאתם לא מבינים באיזה עולם אנחנו חיים. זה כנראה מכיוון שאני בולמת את הטענות ומכילה אותן אצלי. אין ברירה. צריך כל הזמן להתחדש. זה שעשינו שינוי לפני כמה שנים לא מאפשר לנו לנוח על זרי הדפנה ולחכות לבום."
ראש הרשות:
"אי אפשר לנהל כך מערכת, אי אפשר שכל אחד ילך לאן שהוא רוצה. זו אמירה של הסרת אחריות. מדובר בתקציבים. ילד שעובר לבית ספר אחר לוקח אִתו תקציב, וזה נגרע מהכלל. אני רוצה יישוב לתפארת, עם אווירה קהילתית. בלי מערכת חינוך אי אפשר לפתח קהילתיות אמִתית. אני רוצה מערכת חינוך מעולה שיהיה בה מענה לכולם. זה המבחן של ראש רשות – מערכת חינוך איכותית. אני לא רוצה לשחרר את הרסן בעניין. אני רוצה שבית הספר שלנו ייתן מענה לכולם. שישבו אנשי החינוך ויתכננו משהו רלוונטי. בית הספר הקיים מסוגל. הוא עשה קפיצה פעם אחת, עשה שינוי נוסף, ועכשיו צריך להיות יצירתי וללכת הלאה, אחרת אין הצדקה לקיומו."
© כל הזכויות שמורות למטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל אביב.
מקור
עיבוד ל: מיטלמן-בונה, ט' (2007). "לא ינום ולא יישן" – בית ספר בתחרות. בתוך: חקרי מקרה למנהלים: מנהלים לומדים מסיפורי מנהלים (עמ' 72-78). תל-אביב: מטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית 2007
תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך
במרכז חקר המקרה ישיבת ציונים של המועצה הפדגוגית שעניינה כיתה ז1 בתום המחצית הראשונה של שנת הלימודים. מחנכת הכיתה מופתעת לגלות שרוב הנתונים על התלמידים חסרים ומתרעמת על התרבות הארגונית בבית הספר. במהלך הישיבה נחשפים פערים בין עמדות המורים בעניין הוראה בכיתות הטרוגניות ובין ה"אני מאמין" של המנהל – סוגיות ארגוניות-ערכיות ושאלות על מנהיגות המנהל.
מעברים
שלושה סיפורי ניהול הממוקדים בפערים ונטווים לכדי נקודת מבט אחת, הומניסטית, של מנהלת. הסיפור הראשון מציג את תגובתם של בני נוער לפערים חברתיים דרך עיני המנהלת, השני מציע התבוננות על הפערים בין החינוך הפרטי לחינוך הממלכתי, השלישי מציג התבוננות אוהבת על חדר המורים והפער בין השפה המקצועית לשפה האישית. בכל אחד מהסיפורים עולה מקומם של פערים ושל השפה – גם מכשול וגם הזדמנות לצליחת מעברים. הכלי מיועד למנחי קבוצות מנהלים המעוניינים לעסוק בסוגיות של פערים, יחסים פנים-בית-ספריים ואי-שוויון וכן למנהלים הרוצים לחדד עמדותיהם בנושאים אלו.
אולי נספר קצת
סיפור על הכלתם מצד אחד והדחקתם מצד שני של קשיי השתלבות תלמידים במסגרת החינוכית. מטרתו לעורר דיון על אודות תפקיד המנהל והצוות החינוכי בכל הקשור ברווחת התלמיד וביחסים החברתיים בין כותלי הכיתה ובית הספר. אין כאן פתרונות אלא רק שאלות והצבת מראה מול היחסים בין המערכת לפרט. זהו כלי המיועד למנחים של קבוצות מנהלים המעוניינים לעסוק בסוגיות אלו וכן למנהלים שרוצים לגבש את עמדותיהם הבסיסיות על הכלת השונה ועל רווחת תלמידים בבית ספרם.
תמונות מחיי המנהל
הסיפור מעלה מגוון של סוגיות בהקשר של ניהול פנימייה לבני נוער בסיכון. מתוך כלל המקרים עולות שאלות על פירושה של הצלחה, על הדרך להעצים תלמידים, על מקום הלמידה בחיי התלמידים, על החשיבות שבתמונת עתיד ועל מקומו של המנהל במורכבות שבין סיפורי חיים ודרישות המערכת.
זהו סיפורו של בית ספר שהתחולל בו תהליך שינוי מערכתי מקיף ומורכב; בית הספר הפך מבית ספר תיכון ארבע-שנתי קטן, מאופיין בבריחת תלמידים ובעזיבת מורים, לבית ספר שש-שנתי מבוקש בקרב תלמידים ומורים. מנהלת חדשה צמחה מתוך צוות בית הספר והובילה תהליך –תחילתו בבירור פנימי מעמיק כלל-בית-ספרי והמשכו בשינויים ארגוניים ופדגוגיים מרחיקי לכת. המקרה מעלה סוגיות של יצירת חזון בית ספרי ותהליך מימושו, של הובלת שינוי והטמעתו וכן של הצלחות מחד גיסא וקשיים והתנגדויות מאידך גיסא.
המקום: חדר המנהל
מבוא לספר בו מוצג הסיפור מאיר עיניים. הספר מגיש לקוראים תמונות מכורסת המנהל: הקשר בין האובייקטיבי-מקצועי לסובייקטיבי-רגשי כפי שהמנהל רואה אותו. הסיפורים מציגים רגישות אנושית לתלמידים, הורים ומורים הבאה לידי ביטוי למשל בתשומת לב לפרטים הקטנים – הכרח בפעולת הניהול. הם מעמידים במרכז את היחסים בין המנהל לסובבים אותו במסגרת הדילמות שעמן על המנהל להתמודד. הסיפור מיועד למנהלים ולמנחי קבוצות מנהלים שעניינם בממד האישי ובהשפעתו על המקצועי.
יומן מסע
סיפור מנהלים על מעבר חד מניהול שִכבה בבית ספר אליטיסטי לניהול בית ספר מתפורר של החינוך המיוחד. יומן של סצנות ואירועים. יחד הם טווים תמונה עשירה: מצד אחד,מציאות חברתית קשה ובתוכה בית ספר שאינו מתפקד ושרוי בכאוס; מצד שני, מקומם של חזון, דבקות, אומץ ומקצועיות בהפיכת בית הספר למוסד חינוכי בעל הישגים. הסיפור מציג גם את המורכבות שבמציאות הבית-ספרית מבחינת מורים, תלמידים, נורמות ומבנים ארגוניים ומספק קווים מנחים ברורים לפעולה. הכלי מיועד למנחי קבוצות מנהלים המעוניינים לעסוק בסוגיות של בתי ספר שנסיבותיהם מאתגרות ובכניסת המנהל לתפקיד וכן למנהלים המתמודדים עם סוגיות אלו ולמדריכיהם האישיים.
המקרה מתאר בית ספר תיכון אזורי שעבר מהפך בעקבות גידול היישובים ושינוי צורכי התושבים, והצליח לשפר את הדימוי שלו ולמצב את עצמו כבית ספר שמוביל את תלמידיו להצלחה בבגרות. כעת נדרש בית הספר להתמודד עם צרכים חדשים של הקהילה והרשות ועם מגמות חדשניות המשפיעות עליו. המקרה מעלה שאלות על הצורך להתאים את בית הספר לצרכים משתנים, כיצד לעשות זאת, מי יסייע לבית הספר בכך ועוד.