ציפיות גבוהות

"אפקט פיגמליון" ביחס לציפיות מורים ולהישגי תלמידים מוכר בספרות כבר שנים ארוכות (ר' סרטון בתחתית העמוד); ציפיות של מורים מתלמידיהם פועלות כנבואה המגשימה את עצמה (Papageorge et.al, 2016). כאשר מורים מצפים מתלמידים להצליח – הם נוטים להצליח; כאשר מורים צופים שתלמידיהם ייכשלו – הם נוטים להיכשל. זהו מעגל שמזין את עצמו: מורים מפתחים מערך ציפיות מילד או ילדה, המבוסס על היבטים שונים אליהם המורה מודע יותר או פחות (למשל: צבע עור, הקשר עם ההורים, התנהגות בכיתה); מערך הציפיות של המורה משפיע על סוג מערכת היחסים שנוצרת בין המורה לילד. כלומר, הילד לומד להתנהג באופן שמחזק את ציפיות המורה ממנו – תהיינה אלו נמוכות או גבוהות. תגובת הילד שבה ומחזקת את היחס של המורה אליו. ילדים לומדים לפרש את ציפיות המורה מהם, ואז מעצבים את הדימוי העצמי שלהם בהתאם לציפיות הללו (Darley & Fazio, 1982).

ככל שהילד נמצא בסיכון גבוה יותר, כך גוברת החשיבות של הצבת רף ציפיות גבוה (Wood, 2011).
המחקר מלמד אותנו שתלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך לומדים יותר כאשר הם חווים את מערכת היחסים עם המורה שלהם כמשמעותית; כלומר, הם נוטים להתאמץ יותר כאשר הם תופסים את מערכת היחסים שלהם עם המורה כחשובה וחשים שלמורה אכפת מהם באמת. עיקרון תשתיתי זה רלוונטי לכל באי בית ספר: האמונה של המנהלת ביכולות שלה להוביל את התהליך, אמונתה ביכולות של הצוות; אמונה של אנשי הצוות ביכולות של עצמם וביכולות של תלמידים מכל רקע לממש את הפוטנציאל שלהם.

הצבת רף ציפיות גבוה הוא הביטוי המעשי לאמונה הזו; כלומר – אין זה מספיק לומר שבית ספר מאמין ביכולות של כל תלמיד לממש את עצמו, עליו לבטא את האמונה הזו במעשים ובמגוון אופנים במהלך השגרה הבית ספרית. מורים שמאמינים שהתלמידים שלהם יכולים להגיע להישגים גבוהים בזכות מי שהם וללא תלות ברקע החברתי-כלכלי שלהם, מלמדים אותנו ש"לא רוצה" הוא לא פעם דרכו של ילד לומר "אני לא חושב שאני יכול; אני צריך שתאמיני בי עד שאאמין בעצמי."

כדי להתיר את הקשר בין ציפיות נמוכות ובין ילדים מרקעים פגיעים (תרבותית, לאומית, סוציו-אקונומית), וביתר שאת כאשר הרקע האישי של המורים שונה מזה של התלמידים, על מנהלים וצוותים לבחון באופן רפלקטיבי את הנחות היסוד ואת האני מאמין שלהם ולפתח מודעות לפרקטיקות שליליות שעשויות לנבוע מן הפער הזה – גם אם באופן בלתי מכוון (Bromley, 2014).

המנהיגות הבית ספרית וצוותי החינוך צריכים לשאול את עצמם באומץ האם הם באמת מאמינים ביכולת של כל התלמידים ללמוד ולהצליח? האם יש ילדים שבית ספר ויתר עליהם, במודע או שלא במודע? האם לילדים האלה יש מכנה משותף בולט לעין (למשל צבע עור) או סמוי מן העין (למשל, הורים מנותקי קשר, הצוות החינוכי חש חוויה מתמשכת של אי הצלחה)?

החדשות הטובות הן שניתן להעלות את הציפיות של המורים וניתן להעלות את ההישגים של התלמידים באמצעות התערבות שמגבירה את הציפיות של המורים. כדי שזה יקרה, מורים צריכים קודם כל לדעת שיש קשר בין הציפיות שלהם לבין הישגי התלמידים שלהם; עליהם לקבל מידע מבוסס ואמין המלמד על הקשר וכן על כך שההטיות הלא מודעות שלהם משפיעות – אם לטובה ואם לרעה – על הישגי התלמידים שלהם (De Boer et al., 2018).

פרקטיקות המעבירות מסר של ציפיות נמוכות כוללות, בין השאר, משוב שלילי, מתן זמן קצר יותר לתשובה לתלמידים מסוימים או התעלמות שיטתית מכמה מהתלמידים. לא פעם ציפיות נמוכות של מורים מועצמות כאשר הילדים מזוהים עם קבוצה אתנית מסוימת, רקע חברתי-כלכלי נמוך או הישגי עבר. כאשר הפרקטיקות האלו חוזרות ונשנות יום אחר יום, הן משפיעות לרעה על ביצועי התלמידים, מנציחות פערים ואף מחריפות אותם. לעומת זאת, בכיתות שבהן מורים מציבים רף ציפיות גבוה לילדים שחיים בעוני אנחנו רואים תכנית לימודים איכותית, קבוצות לימוד הטרוגניות, שימוש במגוון רחב של שיטות הערכה, שיתופי פעולה בין מורים (כולל הוראה בצמד), מגוון פעילויות שבהן התלמיד נמצא במרכז הלמידה, טיפוח מעורבות באירועים כלל בית ספריים, מערכת יחסים חמה בין המורים לילדים ובין המורים להורים.

כיוונים ראשונים להעלאת ציפיות עבור ילדים שחיים בעוני (Budge & Parret, 2018):

עליכם לבחון באומץ את הנחות היסוד שלכם על הילדים והצלחה בלימודים ולשאול את עצמכם האם אתם עצמכם – ללא כוונה וללא מודעות – אינכם מאפשרים לילדים להתפתח ולהתקדם? האם ההטיות שלכם משפיעות על סוג המטלות והשאלות שאתם שואלים בכיתה? האם אתם נותנים מקום לכל הילדים לבוא לידי ביטוי או שיש ילדים שוויתרתם עליהם מכיוון שאתם חשים שאתם נכשלים איתם? או שאין להם סיכוי? בירור יסודי וכן של אמונות היסוד שלכם הוא צעד ראשון חיוני בדרך להצבת רף ציפיות גבוה.

צרו מערכות יחסים משמעותיות עם הילדים כדי להפוך את הלמידה לרלוונטית: ילדים מתאמצים קשה כדי לעמוד בציפיות של המורים שלהם כאשר הם אוהבים ומכבדים אותם וכאשר הם מרגישים שלמורה אכפת מהם. עד כמה אתם מכירים את הילדים בבית הספר? איך תוכלו להכיר אותם טוב יותר? באמצעות יומני שיחות? סקרים? ביקורי בית? שיחות עם משפחות?

עודדו למידה מהתנסות וכישלון: נסו לעשות שימוש מועט ככל האפשר בהרצאות ודפי עבודה. צרו פעילויות שמעודדות את הילדים להתנסות במצבים אותנטיים ורלוונטיים לחייהם. למדו את הילדים שכישלון הוא חלק מובנה בתהליך. אל תלמדו את הילדים לשאוף לשלמות אלא להתאמץ ולנסות ככל יכולתם. לעיתים מזומנות לילדים שחיים בעוני אין את אותן מיומנויות לימוד שיש לילדים שגדלים בסביבות חיים מבוססות יותר. לעיתים קרובות מדי הם תופסים את עצמם כ'לוזרים' כבר בגיל מאוד צעיר ונמנעים מלנסות – כדי לא להיכשל.

היו קשוחים אך אמפתיים: אמצו גישה של 'אפס תירוצים' ואמונה שכל הילדים יכולים להצליח. היו אמפתיים – גלו רגישות, סבלנות, כבוד, קבלה, הבנה, גמישות, פתיחות וצניעות. הימנעו ממאבקי כוח עם הילדים ומאיומים ועונשים. דרשו מאמץ והכירו בו כאשר הילדים עומדים בדרישות שלכם.

אמצו דפוס חשיבה מתפתח וצרו דפוס כזה אצל הילדים: לא פעם, ילדים שחיים בעוני מפרשים את הסביבה אליה נולדו במושגים דטרמיניסטיים ומאמינים כי אין להם שליטה על חייהם וכי גורלם נחרץ – מה שהיה הוא שיהיה. כפי שנכתב לעיל, ילדים שחיים בסביבות שבהן לא מצפים מהם לומדים לא לצפות מעצמם. לעיתים קרובות, הם מתייאשים עוד לפני שניסו ומאמינים כי טעם לנסות מכיוון שאין סיכוי שיצליחו; לעיתים, הם חשים שאינם חכמים כמו ילדים אחרים. כדי לעודד ילדים להאמין בעצמם מורים יכולים, למשל, לעודד תהליך ומאמץ ולא תוצאה סופית, ללמד ילדים על דפוסי חשיבה שונים ולטעת בהם את היכולת לשנות אותה (ר' כלי העוסק בדפוסי חשיבה).