שפה של הצלחות (תיעוד הצלחות)

הצלחה נתפסת כיכולתו של פרט או ארגון לממש מטרות שהציב לעצמו או שהוגדרו עבורו; לרכז חשיבה, למידה ומאמצים כדי להתקדם לעבר שיפור יזום ומתוכנן מראש. בית ספר שנדרש לעמוד בסטנדרטים חיצוניים וביעדים פנימיים הוא בהכרח מרחב שחוויות של הצלחה או אי הצלחה מהדהדות בו תדיר.

למידה ארגונית בבתי ספר מזוהה לעתים קרובות כתהליך של ניתוח כישלונות, שיבושים וטעויות. יש הטוענים כי זו למידה שאיכותה מוגבלת יחסית, בשל אווירה של חיפוש אשמים, של הצטדקות או של הכחשה שעשויה להתלוות אליה. לא כך למידה מהצלחות, תהליך שמניח כי ידע מקצועי רב נמצא אצל "אנשי השדה" – התלמידים, המורים והמנהלים, וכי את הידע הזה, שהוא לעתים סמוי, יש לגלות כדי להשתמש בו גם בעתיד. "תשומת לב סלקטיבית" בולטת בתהליכי למידה שאינם מבוססי כישלונות, שכן בלמידה מהצלחות הלומד מתמקד באירוע, בתכנית או בהתנהלות מוצלחים שאינם בהכרח מייצגים, מתוך הנחה ש"הסטייה החיובית של ההצלחות" מידבקת ושהמערכת תתכוונן לשיפור עצמי ממצה יותר מתוך למידת הצלחה, ולו קטנה. על אף המיקוד בחיובי, למידה של הצלחות אינה תהליך קל משקל או מלטף. היא נסמכת על מערך ארוך של התבוננות, ניתוח וזיהוי עקרונות פעולה מתוך נתונים הנאספים מתצפיות, ממסמכים ומעדויות.

תרבות בית ספרית שהצלחות משמשות בה כלי עבודה היא תרבות שנמנעת מהכללות (דוגמת "הוא ילד מדהים" או "אני רוצה להצליח") ומתמקדת בשיח מבוסס נתונים ויעדים (מה תגדיר כהצלחה בסוף הרבעון הזה? מה סייע לך במימוש המטרה מן הרבעון הקודם?). באי בית ספר כזה – תלמידים, מורים ומנהלים – נתונים בתנועה מתמדת והם נתפסים כמושאי הצלחה אפשרית בכל זירה, חברתית כלימודית.

אתגרי המנהל המבקש להנכיח שפה של הצלחות בבית הספר נוגעים בדוגמה אישית ובמיסוד סדירויות שמהותן הצלחה – החל במנגנונים לגיבוש וליווי תכניות אישיות וארגוניות לזיהוי מטרות וגזירת יעדים, דרך קביעת מועדים ללמידה צוותית מהצלחות, וכלה ביצירת מערכות לייצוג תוצרים של תהליכי השיפור (טקסים קבועים, ימי שיא, תערוכות, פרסומים וכדומה). כל אלה – כדי לקדם אווירה של הצלחה שאינה אקסקלוסיבית אלא היא מותאמת אישית וזמינה לכול.