תמונות מחיי המנהל

מבוא

דלתי בחיפה על הכרמל. אני זוכר שהייתי עומד שעות ארוכות ליד החלון שמשקיף אל הים וטווה חלומות. חיינו התנהלו אז בעולם שהיה מותר לחלום בו, עולם שבו תום לב עדיין נחשב למידה טובה, רגע לפני פלישתם ההמונית של שודדי הזמן הטכנולוגיים. תחת שמי הים התיכון, מפרץ חיפה היה 'שומר המסך' הפרטי שלי, ובו הפלגתי בדמיונות שמפרנסים אותי עד היום. זהו ה'סינמה פרדיסו' שלי. לפני החלטות חשובות אני נוהג תמיד לשוב אל אותו בית קולנוע אבוד, מחפש חכמה ותום של נער על צלעות ההרים המשקיפים על חוף הכרמל השקט.

שקשוקי כוסות משקה מהול בעשן של סיגריות 'נובלס' מילאו את הבר שבו מזגתי משקאות. השנים היו שנות אוסלו האופטימיות, כשהיה נדמה לרגע שעולם חדש ואמיץ נרקם לנגד עינינו. כשעה לפני סגירת הבר השכונתי נכנס בחור ששמו חיים. הוא למד אתי יחד ספרדית באוניברסיטה. הזמין חצי

'גולדסטאר'. "בא לך להיות מורה לשל"ח?", זרק לעברי. "למה לא". עניתי. מסיבת סיום י"ב. עליתי להיפרד ממאתיים התלמידים שהובלתי מכיתה י'. הניסיון בתחום החינוך היה חיובי מאוד אך לא גרם לי להחליט כי בו אני רואה את עתידי. חלמתי דווקא להגיע למשרד החוץ; לייצג את המדינה ואת הרעיון הציוני. בשלב הסופי של המיונים ניהל עמי הפסיכולוג שיחה ארוכה ובסופה פסק: "תישאר בחינוך — שם הלב שלך".

לאחר שנתיים בלתי נשכחות במכון 'מנדל' החלטתי שבהמשך חיי המקצועיים אעסוק בשינוי חינוכי-חברתי. קול פנימי אמר לי שלפני שמנסים לשנות את העולם כדאי לנסות לשנות מקום אחד קטן, וללמוד את הדברים לעומקם. וכך החלטתי להיות מנהל בית ספר.

חיפשתי דווקא בית ספר שבו אוכלוסיות חזקות. בחינוכן להיות אליטה משרתת ולא מסתגרת — ראיתי יעד חשוב. לפעמים הדרך היא שמובילה את הצועד בה; וכך התגלגלתי לנהל בית ספר בכפר נוער. עד אז חשבתי לתומי שאני מכיר את החברה הישראלית.

את כפרי הנוער הביא לארצנו גורלם של יהודי אירופה, כדי למצוא מקום לבני הנוער ולילדים שנותרו יתומים ועזובים ברחבי היבשת, לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר קום המדינה גם רבים אחרים מצאו במסגרת זו חממה לצמיחה חינוכית. מאז ועד היום כפרי הנוער אוספים אליהם את האוכלוסיות החלשות ביותר בחברה, ומציעים להן הזדמנות לעשות שינוי בחייהן.

אם חינוך הוא אמנות יצירת השינוי אצל בני האדם — אזי בעבור בני הנוער הללו משמעות השינוי היא דרמטית. הדילר המחלק להם את הקלפים בקזינו של החיים אדיש לגורלם. הנערים שפגשתי קיבלו את הקלפים הגרועים ביותר בחפיסה, ובהם הם צריכים להתחיל לשחק; אין החזרות. וזה לא העניין הגרוע ביותר.

גרועה מכך היא 'התאהבותם' בקלפים הגרועים שבידיהם. וכך, אף כשהם מקבלים לפתע קלף מנצח, הם אינם מאמינים שהוא אמתי. הם נבהלים, מוותרים עליו ומחזירים אותו לחפיסה. ניסיתי לשנות את הגזרה. עודדתי את הילדים לקחת קלפים טובים יותר.

איני יודע על כמה תלמידים השפעתי לשנות את חייהם ובאיזו מידה. בסופו של יום כל אדם אחראי לכתיבת סיפור חייו בעצמו. הדבר היחידי שאני יודע בוודאות הוא כי הקלף שקיבלתי מהחפיסה שינה אותי.

את המשמעות העמוקה ביותר בבית הספר מצאתי בנפשות של התלמידים והמורים. בהן מתחיל ונגמר עניין החינוך. אם נעמי שמר מצאה את ארץ־ישראל שלה בהיאחזות הנחל בסיני — אני מצאתי במצפה רמון, בגבעת אולגה, בחריש, את ארץ־ישראל הנשכחת, העלובה, המיואשת. הכרתי את רחובות הזעם של ארץ דוממת ומדממת, ופגשתי שם את הורי התלמידים שלי. ראיתי שם את תלמידיי מתביישים בהוריהם; ראיתי אותם — הורים וילדים — בשטחי ההפקר ובאזורי המלחמה של החברה שלנו.

ביקרתי הורים אתיופים היושבים כל הימים מול מסכי טלוויזיה מרצדים ואינם מבינים דבר. ביקרתי הורים קווקזים בחדר שינה שהוסב לקראתי לסלון דל; ביקרתי הורים שבני הזוג שלהם חזרו לארצות מוצאם ונעלמו; ביקרתי הורים שילדיהם (תלמידיי) מפרנסים אותם בכל מיני עבודות ליליות ומגיעים לבית הספר לאחר לילות נטולי שינה; פגשתי ילדים שחומות הברזל של המציאות הקשה סוגרות עליהם, שבכל יום נופלים חללים, ובכל לילה נקוות דמעותיהם בכריות ומתרסקים חלומותיהם. התביישתי והבנתי שזאת החזית, שמתנהלת לצדנו מלחמה, מלחמת קיום.

באחד הלילות שבהם חזרתי מבית הספר אל הבועה שבה מתגוררים אשתי וילדיי, התנגן ברדיו שירו של עידן רייכל 'יש בי עוד כוח'. אמרתי אז לעצמי שזאת המשימה שלי: לאפשר לילדים האלה לעשות את מה שילדים 'רגילים' עושים בלא מאמץ — לחלום, לדמיין לעצמם עתיד טוב.

בהיותי בן עשר קנה לי אבי את הספר 'הלב' של דה אמיצ'יס. "תקרא", הוא אמר לי, "תמצא שם סיפורים שלא תשכח לעולם". אני מודה לו על כך עד היום, בעודי נזכר בסיפורי המורה שהצליח להגיע אל תלמידיו וללמד אותם מוסר באמצעות סיפורים. אחרי עשרים וארבע שנים, כשהתחלתי למלא את תפקיד מנהל בית ספר, קראתי לפני המורים את הקטע שריגש אותי כל־כך ובו מספר המחבר על מורתו האהובה מכיתה ה':

זכורני כי כאשר למדתי בכיתה לא פסק דיבורה אף לרגע קט לבל תוסח דעת התלמידים ובמשך כל השיעור לא ישבה תחתיה. ידוע ידעתי כי תבוא אלינו מפני שלעולם אין היא שוכחת מי מתלמידיה. שנים רבות תזכור אפילו את שמותיהם! ביום הבחינה החודשית רצה היא אל המנהל לשאול על הציונים אשר קיבלו, ותמיד תמתין להם על יד השער ותבקשם להראות לה את חיבוריהם למען תדע אם התקדמו בלימודים.

לאחר זמן, למדתי שלמעשה הספר שנכתב בשנים הראשונות לאיחוד איטליה נועד לעודד את בני הנוער לפקוד את מערכת החינוך הממלכתית הלאומית החדשה כדי לבנות אומה חדשה. הגילוי לא הוריד מעוצמתו החינוכית של הספר, בשאיפה לקשר בין מורה לתלמיד. אימא שלי, שהייתה מורה, נהגה להזכיר לי שבזכות התפקיד שלה אני סועד עמה בכל יום ארוחת צהריים חמה. מי חשב אז, באותם ימי תום על פסגת הכרמל, שיש תלמידים שלעולם אינם זוכים לארוחת צהריים חמה.

איננו זוכרים אנשים רבים בחיינו כפי שאנו את זוכרים את המורה שלימדה אותנו בכיתה א' או את המורה שלימדה בסיום כיתה י"ב.

באחד מפזמוניו כתב אלתרמן על העיר תל־אביב ש"אולי יש יפות ממנה אך אין יפה כמוה". בפרפראזה על מנהל בית ספר, אני יכול לומר ש'אולי יש תפקידים חשובים משלו אך אין חשוב כתפקידו'.

עתה, אבקש שתנשמו נשימה ארוכה ותהדקו חגורות כי אנו עומדים לצאת יחד לנסיעה חד־פעמית ברכבת הרים שונה. לא הרכבת של הפארק הנוצץ, שבו אורות ניאון מרצדים, אלא רכבת שחורה ומפויחת, שנוסעת בחצר האחורית העזובה של חיינו.

האורות כבים ואנו יוצאים למסע של שבוע בתוך יומנו של מנהל בית ספר. היומן נכתב מעומק הלב, מקדמת החזית ומתוך השוחות של הקרב החברתי – חינוכי שמתחולל ממש מעבר לרחוב.

 

יום א'

יום א', 08:10 , חדר המנהל — דקות אחדות לפני מסדר הבוקר

כפר הנוער מקבל את דייריו ואת אורחיו בתמונה של ים כחול, עצים ירוקים וגגות כתומים. בחמישים המטרים שבין החניה למשרד המנהל אני נפרד מן התמונה השלווה הזאת. הכניסה למשרד דומה לחדר מיון — מורים ותלמידים זקוקים לטיפול, עכשיו, בלי דיחוי. גם שלומי המדריך מחכה: "אני לא מצליח להעיר אותו, הוא שוכב כמו מת", הוא אומר לי. אני יודע שזה יעקב, נער אתיופי. הוא לא הגיע לבית הספר כבר ארבעה ימים. ישן רוב הזמן. אני נכנס לחדר, שלומי מאחוריי. אני נוגע בעדינות בראשו של יעקב: "יעקב, מה קורה?". זוג עיניים לבנות ועצובות נפקחות לעברי. איני יודע מה לומר וממילא אני חנוק. "תגיע למשרד שלי", אני אומר לבסוף. הוא מגיע, שותק. ניסיונותיי לתקשר עמו כושלים זה אחר זה. אני קובע פגישה למחר. אנחנו מתחילים להיפגש בקביעות.

נקשר דיבור; נפרצים מחסומים. הוא מקריית ים, שמונה אחים, אימא שאינה מצליחה למצוא עבודה, אבא נעלם. יעקב אינו אוהב לדבר על העבר וגם לא על ההווה. אני מתחיל לדבר עמו על העתיד. בשלב זה אין לו חלומות. הוא לא יודע לחלום. הוא עסוק בהישרדות. אנחנו מדברים כמעט בכל יום. אם לא פנים אל פנים אז בדוא"ל; לאחר שלמד כיצד להשתמש בו. אחרי שנה אנחנו כמעט ידידים. הוא יוצא אתי לסיבוב הבוקר, מזרז את חבריו להגיע לכיתות. הוא נרשם לחוג ימאות וחותר בקיאק בהתלהבות. תמונתו בקיאק היא שומר המסך במחשב שלי. יהודי טוב מאוסטרליה נתן תרומה ואני שולח את יעקב לקורס נהיגה בדחפורים. בכיתה י"ב ראשו מלא תכניות; עיניו מלאות חיים. לפני זמן־ מה פגשתי אותו ברכבת. מדיו מגוהצים, חייל מצטיין בחיל החימוש. הוא כבר יודע מה יעשה 'באזרחות'.

יום א', 09:00 , חדר המנהל — דיון על המשך לימודיו של תלמיד שהחליט לעזוב

"אז מה אתה אומר על התפקוד שלך"? — כולנו לא אוהבים לענות לשאלות קלישאה כאלה, אך תמיד אנו שואלים אותן את האחרים. "כולכם לא מעניינים אותי. תעיפו אותי. גם ככה נמאס לי מכולכם". הייאוש זעק מגרונו. השיחות הללו הן חלק מהתהליך החינוכי השגרתי, אף שכל המורים יודעים שתלמיד לא ידבר בכנות לפני סוללה מאיימת של מבוגרים. שיחה אינטימית תמיד תביא לתוצאות מוצלחות יותר. הרגשתי תחושת אחריות כבדה על עתיד חייו של עוד נער שאיבד אמון בעולם ובעצמו. החלטת פרדה מנער הנתון בסיכון גבוה היא דרמטית. ויתור עליו משמעותו השלכתו אל הלא נודע.

אני זוכר היטב את החלטותיי הנוגעות לאחרים; טוב יותר משאני זוכר את החלטותיי לגבי עצמי. אל רגעי ההחלטה הללו מתנקזים יחדיו ניסיון העבר, המודע והלא מודע, עם המורכבות הייחודית של היום שבו ההחלטה מתקבלת. האינטואיציה אותתה לי לא לוותר. התמזג בה גם הפיתוי להיות גיבור־על שיצליח במקום שבו אחרים נכשלו. תמיד אפשר למצוא הצדקות מוסריות שמערפלות ומטות את השיפוט של איש החינוך. נזכרתי בהחלטות אחרות שלי שהונחו בעבר על־פי הרגש. הפעם החלטתי להיות נאמן לקו חינוכי ברור, נגד האינטואיציה. נראה כי למכה הכואבת עדיין יש מקום בחינוך.

ידעתי שבשלב זה הילד הולך לקראת מקום שאינו טוב יותר. פרדה מאתנו מעלה תלמידים כאלה על מסלול שאין בו מחלפים ונקודות יציאה; כמות הדלק במֵכל מועטה; כושר הנהיגה בסיסי והדרך רצופה לקויות בשיפוט מציאות. התקווה שלי היא שדווקא החבטה תזעזע אותו ותניע אותו לקבל אחריות על חייו. מן הסתם לא אדע אם כך קרה. אולי רק אם אפגוש בו באחת מתחנותיה של רכבת החיים, שבהן אעצור כשאחליט לעשות הפסקה.

יום א', 11:40 , ההפסקה הגדולה — תומס שוב שתה יותר מדי

תומס אוהב לשתות. תמיד כשמישהו אומר לי שהוא אוהב מאכל כלשהו אני נזכר בדברי הרשל'ה מאוסטרופולי לאותו גביר שסיפר לו על אהבתו לדגים: "שקרן, אתה לא באמת אוהב דגים אלא את הבטן שלך ולכן אתה מכניס אליה דגים".

תומס מספק לגוף שלו אלכוהול לא מפני שהוא אוהב אותו אלא מפני שאינו אוהב את החיים. אפשר לומר שגם החיים לא ממש מתים עליו, ולכן הוא בורח מהם בכל יום, ממלא את עצמו בדלק הסילוני הלבן שמחירו 19.90 ש"ח לליטר, כדי להמריא גבוה בלי להסתכל במראה האחורית. לברוח מהר יותר ולטשטש את בבואתם של החיים הקשים.

זיהיתי את המבט ההוא, התועה בחלל ללא מיקוד. הובלתי את תומס אל ספסל העץ במדשאה. שמעתי על לילה ארוך בפארק בנתניה שבו מסר שוב את גופו לרעל שהורס את חייו. שוב רצה לברוח מתלאות החיים ושוב מצא אותו הבוקר. כמו קללה עתיקה, זה חוזר ומופיע, משליך אותו חזרה לחיים. "מה אתה הכי רוצה בחיים?", שאלתי, מצפה שוב לראות את ראשו מושפל למטה, שותק. "אהבה", הוא אמר, בקול הבס העמוק והאטי שלו, מישיר אליי מבט יוקד. "אהבה — זה מה שאני צריך".

שתקתי. מה אפשר לענות לנער שמבקש אהבה. בדרך כלל הם רוצים רישיון נהיגה ואופנוע או הישגים בלימודים שקשורים לחלום מקצועי כלשהו בעתיד. בדרך כלל הם לא מדברים על אהבה. תומס היה אמיץ או מיואש דיו לומר זאת במפורש. תומס צריך קודם כול לאהוב את עצמו, לאהוב את העתיד שמצפה לו. הרגשתי שהמתנה שהוא צריך כדי לאהוב את עצמו היא הזדמנות להצטיין במה שהוא טוב בו; חוויה חיובית של הצלחה. ידעתי שתומס אוהב לשחק מול מצלמה. תומס השתדל שלא להפסיד את השיעורים הללו. שם הוא התחיל לאהוב את חייו. הוא דיבר אל עצמו וחווה הצלחה. "רוצה לשחק בסרט אמתי"?, שאלתי. "בטח", הוא ענה. למחרת נפגש עם דור הבמאי שהגיע לעשות סרט עם תלמידים שרוצים מאוד להצליח, לאו דווקא בלימודים העיוניים.

שלחתי את תומס לנוח בביתו ובערב הגעתי אליו לביקור. למחרת, לאחר שאביו הסכים, תומס עבר להתגורר בפנימייה כדי לחלץ את עצמו מהפארק השכונתי.

תומס העניק לי שיעור חשוב.
חינוך נוער טעון טיפוח מתחיל בהעצמה אישית, דרך חוויות הצלחה והזדמנויות להגיע למצוינות באשר היא. ההתמודדות הקיומית עם עצמם ועם מטרות הקבוצה מעניקה לבני הנוער תחושת מסוגלות בת־קיימא. הדבר מעודד אותם להתמודד עם קשיים בתחומים אחרים ולראות בהם אתגרים והזדמנויות ולא סיבות להימנעות. המעבר מהישרדות להתמודדות הוא נקודת המפנה שבה מתרחש הקסם שבתהליך החינוך. תפקידם של אנשי החינוך מסתכם ביצירת זירות חינוכיות בעלות משמעות במגוון תחומים, עם מובילים שהם דמויות מופת לחיקוי. מנקודה זו אסור להפריע ברקימת החלום הבא. לבני נוער המכונים 'תת־משיגים' כבר אין מה להפסיד זולת כבליהם. נער כזה נבחן ונמדד רק כשכבר נכשל. הוא אינו חווה חוויות הצלחה חדשות שינביטו בו חשיבה חיובית.

שינון מונוטוני וחסר השראה אולי יעניק להם הצלחה בבחינות בגרות ומקצתם אף יצטרפו לכמעט ממחצית תלמידי ישראל בעלי תעודת בגרות בתום שתים־עשרה שנות לימוד. ואולם, מה עם המחצית השנייה והנשכחת? מהי תעודת הבגרות שלהם? אותם ואת כל האחרים צריכות להוביל דמויות מופת שיעניקו להם השראה, יציתו את דמיונם ומשם — האש כבר תבער. אנשים כאלה יעניקו לבני הנוער כלים שבאמצעותם יוכלו להגשים את מטרותיהם בחיים: מכחול, פלטת צבעים ודף חלק שעליו יציירו את תמונת עתידם במיטבם.

 

יום ב'

יום שני, 09:00 , חדר ישיבות — ביקור של מפקחי משרד החינוך

"אפילו אצל הערבים יש אחוזי זכאות גבוהים יותר", התפרץ לדבריי האורח. התבוננתי בו המום. ניסיתי לתאר את חשיבותה של בניית מדדים אישיים לבחינת התקדמותו של כל תלמיד באופן יחסי, לאורך זמן, ולא רק לפי מדד מוחלט ובלעדי. בקושי עלה בידי להסתיר את הבחילה שעוררה בי ההערה הגזענית והמתנשאת.

שאלתי את עצמי בפעם המי יודע כמה — מדוע אני נלחם? למען מה? למה אני מורד במוסכמות שנוחות לכולם? הרי הייתי יכול לספר סיפור אחר לגמרי ולהבטיח שאעשה הכול כדי לעמוד ביעדים שקבעו פקידי המשרד. ממנהל 'טוב' מצפים שתלמידיו יקבלו ציונים טובים בבחינות הבגרות; שיעלה את אחוז הזכאים לבגרות; שישפר את ה'רייטינג' של בית הספר. שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיות מנהל 'טוב' או יותר מזה: האם אני רוצה רק לנהל או גם להנהיג? היעד שקבעתי היה רחב מיעד הבגרויות ואף סתר אותו: "נביא לבית הספר שלנו", אמרתי לשותפיי, "כל נער ונערה שאין להם מסגרת חינוכית אחרת ונעניק להם חוויה של הצלחה ומשמעות". 'הצלחה' — הגדרנו כהתקדמות של כל נער ונערה ביחס לעצמו או לעצמה; 'משמעות' — הגדרנו כיכולת של כל נער ונערה להציב מטרה; לראות עתיד. לימדנו את התלמידים את נתיבי החלום; לימדנו אותם לקשור את עשייתם בהווה ולחלום את העתיד שלהם. ההווה קיבל משמעות; הלמידה קיבלה הנעה; החיים קיבלו סיכוי. שמרתי על התפיסה הזאת בנאמנות.

מבנה משרד החינוך בישראל משקף היטב את החברה הישראלית המחולקת. כולם מבינים את חשיבות החינוך להמשכיות הקבוצה ולטיפוחה, ולכן נוגסים ככל יכולתם במשאבי החינוך ונלחמים על אידאולוגיות חינוכיות, מוסוות ברובן. האגפים שנבנו כטלאים לאורך השנים, בד בבד עם חילופים תכופים של שרים ומנכ"לים, נאבקים על שיירי תקציבים ומייצרים סדר יום עצמאי לא מתואם עם המערכת הגדולה ועם השטח, בלי תכנון ארוך טווח. בהיעדר יעדים של ממש, אנו שוכחים לשם מה נועדו המדדים. אומץ, כך אמר צ'רציל, הוא המידה החשובה ביותר באדם, מפני שהיא היחידה המאפשרת לכל האחרות להתקיים. אומץ הוא המידה הנדרשת ביותר כיום במערכת החינוך שבה כולם חוששים מכולם: מורים מהורים; הורים מנערים; מנהל בית ספר מראש עירייה; מפקחים ממנהל מחוז; מורים חדשים ממורים ותיקים. רבים מוצאים את עצמם מתקרנפים ומיישרים קו עם הכוח השלטוני ועם תנועת הסטנדרטיזציה ששוטפת אותנו. במקום להיבחן על מה שלומדים — אנו לומדים רק את מה שעליו אנו נבחנים.

יום שני, 14:00 , חדר המורים — ישיבת סיכום של טיול לאילת

"לא היית צריך להחזיר את אבי לטיול. הגעת לביקור — וביטלת את כל ההחלטות שלנו, ומה יצא בסוף?", הטיחה בי המורה.

הצטרפתי ליום טיול עם תלמידי י"ב. אבי, תלמיד יוצא אתיופיה התחצף לצוות, ולכן הוצע להפסיק את השתתפותו בטיול.

הצעתי לקחת את אבי עמי. לעשות את המסלול לחוד כדי לשוחח עמו על מה שהתרחש ועוד. לאחר יום שלם של שיחות בהרי אילת החלטתי להשאיר אותו בטיול. חשבתי שהצלחתי. ואולם לאבי היו תכניות אחרות. הוא לא רצה להשתנות ולא ראה בי איש אמונו. סימנתי לעצמי כמה לקחים חשובים: הראשון — בחינוך יש מקום נכבד לחבטה כואבת כמו הפסקת טיול לאילת. החבטה בקרקע המציאות ותשלום מחיר כואב על מעשה או על מחדל הם בעלי עוצמה חינוכית חיונית. בשנים הבאות הפנמתי לקח נוסף — למנהלים יש לפעמים צורך הרואי להיחשב למושיעים או לקוסמים שמצליחים במקום שבו אחרים נכשלים. טמונה בכך סכנה להטיית האגו של המנהל שאורבת לפתחו ומסמאת את עיניו.

המורה בשטח הוא שחש פעמים רבות בדיוק הרב ביותר את מורכבות הסיטואציה החינוכית. על המנהל מוטלת החובה להתערב בהחלטות של מוריו במידה ובמקרים מיוחדים שבהם ניכרת הטיה לא עניינית שגורמת עוול שאינו בר־תיקון. רוב הזמן עליו לזכור שגם הוא לוקה באזורי עיוורון ועליו להביא בחשבון את ראייתם של המורים.

כן. מותר לטעות בחינוך. הטעות אף חשובה לשם צמיחה. ואולם, חשובה המודעות לפוטנציאל הטעות שטמון בכל החלטה חינוכית מטבעה. מתוך עשרות ההחלטות שמנהל מחליט בכל יום, עליו להיות מוכן מיד למחרת בבוקר לתקן אחדות מהן. זה הרגע שבו מתרחשת צמיחתו.

יום שני, 17:00 , חדר המנהל — ביקור לא שגרתי שנעשה לשיעור מסוג אחר

הרופאים הסינים מכנים בשם כל שעה במהלך היום, על־פי תפקודי הגוף החוזרים. אילו בחן רופא סיני את יומו של מנהל בית ספר היה כנראה קובע שכינויה של השעה 17:00 הוא 'שעת הבדידות'. מוכרים לי מחקרים סטטיסטיים שתרו אחר התנסויות שמנבאות סיכויים להצלחה בחיים. אחת מהן הייתה הבדידות. בדידות אינה נראית לעין. היא מצב פנימי. יש אנשים שמחצינים אותה כמו הארי, גיבורו בן דמותו של הרמן הסה מ'זאב הערבה'. יש אנשים שכלפי חוץ נראים כרגיל. במהלך היום מנהל בית ספר נמצא במקום מרכזי מאוד. הוא מוקף במורים, בתלמידים, בהורים, באנשי הרשויות ובמבקרים. עליו לנהוג בכל אחד באופן המתאים לו. המנהל לובש ופושט צורות בזמן עבודתו. הממשקים הרבים מעניקים תחושה של שותפות, אולם בסוף היום המנהל נשאר לבדו עם אחריותו, ואין לו מקור תמיכה זולת מצפונו.

פאול טיליך, תיאולוג בן זמננו, כתב שהשפה יצרה גם את המושג 'יחידות' לצד המושג 'בדידות' הטעון בשליליות, כדי לבטא גם את הברכה שיש ב'לבד'.

בערך בשעה 17:00 נכנס ינון, איש היי־טק. אינני זוכר כיצד נוצר הקשר בינינו. "תראה, הייתי רוצה מאוד ללמד בבית הספר", הפתיע אותי. "מה תלמד?", שאלתי. "אני יכול ללמד מתמטיקה קבוצה שמעוניינת בהעשרה או להכין שיעורים בנושאים שעל סדר היום הישראלי והעולמי". ינון הוא חלק מתופעה מרתקת של אנשי היי־טק שנמשכים אל בית הספר כדי לגעת בעולם האמתי והאותנטי.

"למה אתה רוצה להיות מורה?", הקשיתי. "כי יש לי מה לתרום לבני הנוער. מבחינה אישית חשוב לי גם להרגיש שאני עושה עוד משהו בעל ערך חוץ מהעבודה שלי". קשה שלא לחוש הזדהות ולהתרגש מאמירה כזאת. רציתי להציע לו לחנוך תלמיד ולשמש לו מעין אח בוגר אך הוא רצה מאוד ללמד. הסכמתי ושיבצתי אותו לשיעור ניסיון בכיתה י'/ 2 המורכבת בעיקר מיוצאי חבר העמים. "עם מתמטיקה נסתדר. חשוב לי שהם יחוו עוד שעה של 'ישראליות'. אתה יכול לדבר אתם על כל נושא ישראלי שתבחר. הקשר שלהם להוויה הישראלית רופף. חשוב מאוד להעניק להם הזדמנות לפתח הזדהות רגשית עם הסיפור הישראלי, לא לכפות עליהם דבר. רק לפתוח בעבורם חלון".

אף שינון לא הוכשר רשמית להיות מורה, התלמידים לא רצו ששיעוריו יסתיימו. הם היו מרותקים אליו. שיבצתי אותו לשיעור קבוע עם הכיתה, פעם בשבוע בבוקר. ניסיתי להבין כיצד הצליח ללכוד את סקרנותם של התלמידים. נדמה לי שהדבר מורכב מכמה דברים: גילוי אותנטיות; הפגנת ידע עולם; הבעת כישרון לדיאלוג; ומנהיגות טבעית בכיתה. עם זאת, חשתי חוסר הגינות כלפי המורים שמתמודדים עם התלמידים שעה־שעה, יום־יום, ונמדדים בכל שנה.

מורים טובים מעניקים לתלמידיהם ערך מוסף על תכנית הלימודים. משהו שייחודי רק להם ונובע מאישיותם ומניסיונם. הם חושפים את התלמידים לעולמות שמאחורי בית הספר: עולמות הידע שמעבר למקצועות הנלמדים בבית הספר; עולמות התרבות והיצירה האנושית; עולם התעסוקה הדינמי ועולמות המחר הווירטואליים. אף פעם לא נדע מתי ניצת דמיונו של תלמיד ונולד חלום. הצפת התלמידים בהזדמנויות חינוכיות ובמפגש עם דמויות עמוקות מייצרת אלפי רגעים בעלי פוטנציאל להיות רגעי מפנה בחייהם.

 

יום ג'

יום שלישי, 10:00 — ישיבת ועדת מלגות לתלמידים במצב כלכלי קשה

בכל שנה, כשמחלקים מלגות לתלמידים נזקקים, שבה ועולה השאלה הזאת: מהו עוני? 'עוני' ו'עושר' הם אולי מצמדי המושגים הראשונים שאדם קולט עוד מינקותו בעולם של היום. רובנו מכירים את הדימוי הספרותי או התקשורתי של העוני — החל בדמויותיו של צ'רלס דיקנס וכלה בעיתוני סוף השבוע. תיעוד 'קו העוני', בלוויית תצלומים של מקררים חלודים וריקים מנותקים מחשמל, מבליח ונשכח עם הכותרות החדשות. לעולם לא נצליח לחדור לחייו של נער עני. עוני הוא עניין מוחלט ויחסי שאינו קשור רק לסיפוק צרכים בסיסיים אלא נמדד גם ביחס לרמת החיים הכללית בסביבתו של העני.

ככל עוולה חברתית, גם סביב העוני מתפתחת עסקנות תוססת. 'הפוליטיקה של העוני' שיוצרים עסקנים ציניים זריזים שמזהים את הפוטנציאל שבייצוג  עניים. עמם משתלבים תורמים פומביים, מוקפי פמליות של יחצ"נים וצלמים שממהרים גם הם לנכס לעצמם את ההון הסמלי של מושיעי העניים.

מנגד ניצבות הקבוצה הנזקקת, שמטעמי כבוד ובושה נרתעת לא אחת מאירועים אלה של השגת התמיכות, והקבוצה העובדת עם הנזקקים, שאינה מנסה להרוויח לעצמה דבר.

היועצות והמחנכים ניצבים בקו החזית של המגע עם המצוקה. החשיפה הזאת מאפשרת להם להיות אמפטיים ורגישים אך היא טומנת בחובה גם הטיה אל עבר מי שיודעים לבקש טוב יותר.

מצאתי כי המנהל, כמו ממלאי תפקידים אחרים, חייב לפתח בצוות שלו מודעות להטיות ולאזן את החשיבה הסובייקטיבית. כוחו הוא ביכולתו לנקוט חשיבה מערכתית שמנוהלת על־פי קריטריונים מוצקים אך גם מגיבה למיוחד. עליו להיות הזרקור שמאיר את אזורי האפלה והראות המשובשת. הרחבה יזומה של מעגל הזכאים לתמיכה היא חלק מהרחבת שדה הראייה.

אחד הדברים המרגשים ביותר בהתמודדות עם נוער בסיכון הוא המפגש עם אותם 'אנשים טובים באמצע הדרך' שבאים לעזור לתלמידים. ניסיוני לימד אותי שאין דרך טובה יותר לתת לעצמך מאשר לתת לאחרים. בזכות הנתינה אתה נעשה אדם חזק דיו שיכול לתת לאחרים. עם זאת, אחת הטעויות החמורות בחינוך בני נוער טעוני טיפוח היא נתינה אינסופית שמפתחת אצלם פאסיביות ותלות. זהות של נזקקות שמנציחה את הנחיתות ומשמרת את הדימוי העצמי הנמוך של מי שמקבל תמיד. חלק מתלמידיי פיתחו נוגדנים כלפי כל הצעה להיות שותפים בנתינה. בתגובה לכל הצעה הם התכנסו אל עצמם ודיברו בשבחי ההישרדות האישית שלהם בעולם המנוכר.

התקשיתי לשכנע אותם לתת.
הצונאמי שהכה בדרום־מזרח אסיה והותיר עשרות אלפים של מחוסרי בית חולל את השינוי. עשרות תלמידים התגייסו ונענו לאתגר ונסעו למרכזי איסוף המזון וארזו חבילות יום ולילה. שמחתי לראות שרבים מהם נמנו עם מקבלי המלגות באותה ישיבת חלוקה שנתית. שמחתי לראות שלמדו להעריך את הנותנים. עמדתי נדהם לנוכח פרץ ההזדהות הפתאומי. ראיתי אותם נותנים מעצמם למען ילדים רחוקים שנצפו בתמונות בעודם מחפשים את הוריהם. רבים מהמתנדבים הם בני משפחות חד־הוריות. לעולם לא אשכח את ויטלי שסיפר לי עד כמה חשוב לו ללמוד כדי להצליח לתת בעתיד לאחרים כפי שהוא קיבל. ראיתי אותם מאושרים, אולי גם מכיוון שאינם עוד החלשים ביותר אבל בעיקר כי קיבלו כוח לתת. נתנו — וקיבלו עוד כוח.

יום שלישי, 13:00 — דיון על כיתה י"א/ 5

"הכיתה לא לומדת", אמרה המחנכת, "אני נכנסת לכיתה והתלמידים בוהים בי בעיניים ששואלות אותי 'מה את רוצה מאתנו? תניחי לנו'. זה מתסכל אותי מאוד". אורה היא מורה ואשת חינוך משכמה ומעלה. היא מעניקה לתלמידים מעצמה בלי גבול. התלמידים משיבים לה אהבה אך חוזרים ומביעים חוסר רצון מופגן ללמוד. "שאלתי אותם מה הם רוצים. שיבחרו הם מה מעניין אותם. גם אז הייתה שתיקה ארוכה בכיתה. הם פשוט לא מבינים למה צריך ללמוד", הפטירה בעצב. התבוננתי באורה וחשתי את צערה העמוק. חשתי שעליי לעשות מהלך כלשהו לא שגרתי כדי לנתב את התלמידים ואת מורתם לדרך חדשה.

הצעתי לה לצאת עם הכיתה ליומיים למדבר, לסדנה אתגרית, ושם יערכו חשיבה משותפת על עתידם. למחרת הודיעה לי שהיא מוכנה לאתגר ושהתלמידים הביעו הסכמה. ערכתי עמם שיחה מקדימה. אמרתי להם שברוב בתי הספר שאני מכיר תלמידים שאינם מעוניינים ללמוד מוצאים את דרכם אל מחוץ לבית הספר. אנחנו מנסים דרך אחרת: אנו רוצים לעזור להם להחליט אם הם רוצים ללמוד ומה הם רוצים ללמוד, כי אנחנו מאמינים שכל תלמיד בעולם אוהב משהו ורוצה להצליח בו.

בערב התקשרה אורה ממצפה רמון ואמרה לי: "אני מרגישה שמשהו טוב קורה להם. ארגנו עכשיו מדורה והייתה אווירה מצוינת. אף פעם לא הרגשתי תחושה נעימה כל־כך עם התלמידים".

התמלאתי שמחה והחלטתי לצאת לביקור עם כמה אנשי צוות. פגשנו אותם ב־ 08:00 בבוקר, במועדון של בית ספר שדה במצפה רמון וערכנו עמם שיחה: "מה הייתם רוצים ללמוד בבית הספר אילו יכולתם לבחור"? שתיקה מילאה את החדר. לאחר שעה קלה העלו התלמידים שלוש בקשות: 'עיצוב שיער', 'כלבנות' ו'יישומי מחשב'.

לאחר כחודש כבר התנהלו לימודים בשלושת התחומים בבית הספר ובפנימייה. ההצלחה הייתה חלקית בלבד. למרות ההתלהבות הראשונית —רובם נטשו את הלימודים בתחומים שבחרו בהם. ניסיתי להבין מדוע. נדמה לי שחסרה לנו מעטפת טיפולית תומכת לתחזוק ההתלהבות הראשונית. רובם סיימו שתים־עשרה שנות לימוד בבית הספר, בלי תעודה בעלת ערך אבל בתחושה שלא ויתרו עליהם וניסו להעניק להם הזדמנות. אני מקווה שהאמונה שלנו בהם עד הסוף חזקה אותם לקראת העתיד.

במהלך השנים נסענו עם תלמידים לאקדמיות ברחבי הארץ לחברות היי־טק; לחזית העשייה במגוון תחומי הדעת. הראנו להם שהמתרחש בכיתה אינו מנותק מהעתיד. התלמידים שתו בצמא את התמונות. הם הגיעו עד לגרמניה במשלחת של תלמידי מגמת הרכב, לחוויית למידה מסוג אחר. שאפנו שהתמונות יינטעו בראשם; שכל תלמיד יבחר את התמונות שמהן ירכיב את תסריט חייו.

את השאלה 'למה ללמוד' הטילו תלמידיי לפתחי יום־יום. אני מתאר לעצמי שרוב המנהלים אינם נדרשים לענות על שאלה זאת. כנראה ברוב בתי הספר התשובה ברורה למדי לתלמידים, ואם לא — אזי המוסכמה החברתית אינה מתירה להם לשאול זאת.

קשה לי לענות על כך תשובה אחת מספקת.
על־פי עקרון העונג שניסח פרויד, אנו אמורים ללמוד מפני שזו חוויה נעימה. מקצת התלמידים אכן מונעים מהנאה ומחדוות למידה, אם כי על־פי־רוב לא בכל תחומי הדעת. תלמידים רבים לומדים על־פי עקרון התועלתיות — גם אם לימוד אינו פסגת העונג — הישגים גבוהים יעניקו להם כרטיס כניסה למועדון השכלה יוקרתי, ובו יזכו מן הסתם במשרה שתעניק להם חיים נוחים. אחרים לומדים כי החלופה האחרת גרועה — סנקציות מצד ההורים או פליטתם ממסגרת הלימודים ואובדן המעגל החברתי והדימוי העצמי החיובי של תלמיד בבית ספר נורמטיבי.

על־פי־רוב תמונות משכנעות יותר ממילים. בשלב מוקדם הפנמתי שהטפות והסברים לוגיים לא ישכנעו תלמידים ללמוד. זאת, לעומת מפגש מוחשי עם העתיד. מפגש כזה יכולים ליצור אנשים שיודעים לספר סיפור. לכך יכולים לתרום גם ביקורים בזירות שבהן התלמידים שואפים להיות ביום מן הימים. ילדים ונוער שנחשפים למגוון דוגמאות של הצלחה בוחרים להם מודל שבו הם יכולים לדמיין את עצמם, והחלום הוא המניע אותם להתאמץ. ילדים מאמצים לעצמם דמויות מעולם הבידור והספורט; את המדריך מתנועת הנוער; את המורה בכיתה; את קצין הצנחנים החסון אפוף המסתורין; את החבר של אבא, איש ההיי־טק בעל הג'יפ החדש או אפילו את אבא עצמו. תלמידים רגילים מגיעים לבית הספר בדרך כלל עם חשיפה תדירה להשראות מסוג זה, ויש להם מושג מה ירצו לעשות כשיהיו גדולים.

הפנמתי שהנחת היסוד של בית ספר, שלפיה המשפחה אחראית להסביר לילד מדוע עליו ללמוד, אינה תקפה אצלנו. תפקידנו אינו מסתכם בהחלטות 'כמה ללמוד?', 'מה ללמוד?' ו'איך ללמוד?'. בית הספר שלנו היה חייב לקבל עליו אחריות גם לשאלה 'למה ללמוד?'. התשובה הייתה בחשיפה מתמדת לתמונות ועיבודן לדימויים חזקים ששימשו מנועים ללמידה.

 

יום ד'

יום רביעי, 10:00 — אולגה, בוגרת שבאה לומר שלום

הדבר קורה שוב ושוב. באמצע היום נפתחת דלת חדרי בהססנות: "אפשר רק לומר שלום?". ובפתח בוגר או בוגרת במדי צבא, מחייכים בביישנות.

אולגה הופיעה בפתח חדרי: "התחתנתי השנה", סיפרה בגאווה. אולגה הייתה תלמידה טובה ורצינית מאוד ומובן כי זכרתי אותה בשל כך. ואולם את אולגה זכרתי גם בנסיבות אחרות.

פולין חורף 2005 , קור מקפיא: "יש מצב שניכנס לכנסייה?", שאלה אותי אולגה. "למה זה חשוב לך?", שאלתי מופתע. "כי עד שהגעתי לארץ הייתי מבקרת בכנסייה בכל שבוע", השיבה אולגה. "את נוצרייה?", שאלתי. "אני לא, אבל עד שאמי גילתה לי כשהייתי בת שתים־עשרה שאני יהודייה — גדלתי כנוצרייה. שבועיים לפני שעלינו לארץ היא קראה לי ולאחי וסיפרה לנו שאנו עוברים לישראל. הייתי בשוק. שאלתי אותה מה פתאום, והיא הסבירה לי שלמעשה אנו יהודים ויש לנו זכות לעלות לארץ. נפרדתי מהחברים והחברות במהירות ובתוך שבועיים היינו פה".

התבוננתי בפניה הסלאביות הבהירות, בעיניה התכולות ובשערה הבלונדיני הארוך. ניסיתי לדמיין אותה ילדה צעירה, בעלת צמות, נפרדת מחברותיה בכיתה ו', ויודעת שכנראה לא תראה אותן שוב לעולם.

גם אחרי עשרות סיפורים של עולים חדשים מכל העולם, כנראה לא אצליח להבין את תחושתו של נער שנתלש ממולדתו, מנופיה, משפתו ומחבריו ועוקר לארץ חדשה. העלייה לישראל אינה רק חוויית הגירה אלא גם חווית קליטה שמלווה בחוסר ביטחון כלכלי ובניכור חברתי.

זה היה היום הרביעי מתוך שמונה ימי מסע של משלחת תלמידי כיתות י"א לפולין, רובם יוצאי חבר העמים. עמדתי עם אולגה מול הכנסייה בעוד הקבוצה מתרחקת והייתי צריך להחליט במהירות. נכנסנו. אולגה כרעה ברך והתייחדה עם עצמה ועם זיכרונותיה אל מול פסל מריה הקדושה. היא יצאה שטופת דמעות. רצנו והגענו אל הקבוצה. "תודה מנדי", היא לחשה באוזניי, ורצה אל חברותיה.

אל עולמם של מהגרים פולשים זיכרונות ממחוזות המולדת הישנה מצד אחד, ודימויי העתיד הלא בטוח מצד אחר. הם חודרים ללא התראה מוקדמת ומחלחלים אל הנפש המתגעגעת. מהגרים חיים בשני עולמות בעלי לוחות שנה כפולים: "מה קורה בסילבסטר, אתם משחררים אותנו הביתה"?, בכל שנה התלמידים מכוונים אליי את השאלה. שוחחתי עם התלמידים שסיפרו על זיכרונות של אשוח בשלג; מתנות קשורות בסרט כחול; ורד אדום לאימא, שנשארה פה לבדה כי אבא נסע לעבוד בלטבייה משום שלא הצליח למצוא עבודה בארץ. "זה ראש השנה שלנו — לא מסיבת סילבסטר. כל בני המשפחה יחד". התרגשתי לראותם עולים על האוטובוס הביתה לבושים כחתנים.

אין כוח בעולם שיעקור זיכרון. ראש השנה של יוצאי חבר העמים הוא הזיכרון שלהם על מחוזות ילדותם. כפי שאנו זוכרים את הטקסים המשפחתיים בחגים. בכל שנה מנגן הרדיו בראש השנה: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות" — וכל אחד מאתנו מתגעגע אל המרפסת הפרטית שלו, אי־שם.

יום רביעי, 12:00 — חדר המנהל — שיחה אישית עם פטר הקווקזי

"אבא שלי מוכן לשחוט כבש לכבוד כל החברים שלו, אבל בשבילי — אפילו תמורת ספר או שיעור פרטי לא ישלם". ספגתי חבטות רבות שהממו אותי בשש השנים האחרונות. אין ספק שזו הייתה אחת החזקות.

"ואתה אומר לו שזה מפריע לך?", שאלתי. "מנדי, אתה לא יודע מה זה להיות קווקזי. הוא לעולם לא יוותר על הכבוד שלו מול אנשים. זה הדבר הכי חשוב לו בחיים". איך עוזרים לתלמיד מול האבא שלו? מהם גבולות הזכות שלי להתערב בחייו, בתרבות שלו? ידעתי שהתערבות שלי תהיה כניסה לאזור סכנה.

פטר חשף לפניי עולם שלא הכרתי. עולם הפועל על־פי קודים תרבותיים אחרים. פטר ניסה להיחלץ מהם אבל הדבר לא היה קל. הוא הבין שהמפתח לעתידו הוא בהשכלתו, וידע שהוא בעל יכולת להצליח בלימודים. שוחחנו רבות, אבל החיים היו חזקים ממנו. הוא לא הצליח להיחלץ ממאבק ההישרדות  היום־יומי. היו ימים שבהם הייתי בטוח שהוא ינצח ויפרוץ את המחסומים שבגבולותיהם גדל. עד שהודיע לי שהחליט לעזוב את בית ספר. "מה תעשה?", שאלתי. "אלך לעבוד. אני צריך לעזור לאימא שלי בפרנסה". לא ידעתי מה להשיב לו. מה אומרים לילד שחי עם אח ועם אימא קשת יום ומוכן להמר על עתידו למענה. "תלך לעבוד חודש, ותחזור אליי עם תשובה מה אתה מעדיף. אשמור לך מקום בבית הספר".

פטר עסק חודש בעבודות בניין ועוד חודש במלצרות ואז חזר אליי: "אני רוצה ללמוד". הוא היה מגיע אל בית הספר פעמיים בשבוע ובשאר הימים המשיך לעבוד. ידעתי שהיומיים שלו בבית הספר לא יניבו הישגים, אבל הבנתי שגם השהות הקצרה במקום, פעם בכמה ימים, מעניקה לו ביטחון. נפגשתי גם עם אביו שעדיין מתקשה לשוחח בעברית. ראיתי אדם שורד, שהיה רוצה לתת לבנו הרבה יותר אך נכנע והרים ידיים. "עזור לילד שלי", אמר בשפה רפה והלך לדרכו.

לקראת סוף שנת הלימודים של כיתה י"ב חזר פטר כדי להשתתף בהפקת סרט שיצרו התלמידים שלא ניגשו לבחינות הבגרות. הפרויקט היה תרומה של יהודי ניו־יורק למען התלמידים הקווקזים. פטר כיכב בסרט. בסיום השנה הענקתי לו עותק מהסרט וביקשתי ממנו לשמור עליו ולחפש מקום שבו יוכל להציג את כישרון המשחק שלו. זה היה המפגש האחרון שלנו. אביו ודאי ממשיך לשרוד ולשקם את כבודו האבוד; אמו ממשיכה לעבוד בשתי משמרות כדי לעמוד בהוצאות הכלכלה; ופטר — הוא מוסיף לחפש את דרכו להצלחה, ואולי עדיין זוכר את שביקשתי ממנו לפני שנפרדנו: "דאג תמיד להיות המחבר של סיפור חייך — אל תניח לאיש לעשות זאת בעבורך".

יום רביעי, 14:00 — שיחה עם תלמידי כיתות י"ב לקראת מסיבת הסיום

הסרט הצרפתי 'בין הקירות' עוסק בחייה של כיתה ומורה בבית ספר. באחת הסצנות בו, המורה יוצא אל תלמידיו בהפסקה ושואל אותם מדוע נעלבו מדבריו בכיתה וסיפרו למנהל. אהבתי את נכונותו של המורה לחשוף את פגיעותו לפני תלמידיו. בדרך כלל מורים ומנהלים אינם אוהבים לחשוף את פגיעותם לפני תלמידיהם. לנוכח ניסיונות פגיעה, הם מגיבים על־פי־רוב באלימות סמלית: השתקה; שימוש בסמכות; צעקה או פגיעה נגדית.

חנה, נערה אתיופית שקטה, ישבה בין תלמידי כיתה י"ב בשיחה שעניינה מסיבת הסיום. אמרתי לתלמידים שעליהם לדאוג להסדיר את תשלום חובותיהם הכספיים. לפתע קמה חנה והתפרצה: "מה אתה בכלל יודע עלינו? מאיפה נשיג את הכסף? אתה בכלל לא מכיר אותנו". נאלמתי דום. התמלאתי כעס, שכן באותו הרגע חשתי שדבריה מבטאים חוצפה. מלמלתי דבר־מה וסיימתי את השיחה. קראתי לחנה אליי. הייתי אז שבוי למדיי בדימוי של 'המנהל הקשוח'. חנה הציבה מראה לנגד עיניי, ואת בבואתי בה לא אהבתי. הערכתי את האומץ שלה להביע עמדה ברורה באוזני בעל סמכות. חשתי בלבי שחנה צודקת והזמנתי אותה אליי. היה לי קשה להודות שהצדק עמה. בשיחה שמעתי על המצוקה הקשה ושאלתי את עצמי לאורכה כיצד אני הייתי מוביל את חיי לו הייתי במצבה, בלי התמיכה והביטחון שזכיתי בהם. ביקשתי מחנה שתמשיך להגיע אליי לפגישות ובהן אנסה לעזור לה במקצוע האזרחות שבו התקשתה. חנה הגיעה אך לא התמידה. בסיום שנת הלימודים לא הצליחה לקבל תעודת בגרות.

אחרי שלוש שנים הופיעה בבית הספר. היא הביאה את אחותה להירשם לכיתה י"א, ונרשמה בעצמה להשלים את בחינות הבגרות החסרות. היא נראתה כפי שנראתה בעבר, פרט לעיניה. עיניה העצובות והמושפלות היו נשואות קדימה, בורקות, צופות לעבר מטרה. בזמן שחברותיה נסעו לטייל חנה השלימה את כל בחינות הבגרות, גם באזרחות.

הייתי מאושר בשבילה. חנה חיזקה בי את ההכרה בחשיבות העליונה שיש לעידוד התלמידים לחלום; מתוך טיפוח כוחות פנימיים. אף פעם אין לדעת מתי יהפוך החלום לכוח. ואולם השאיפה שכל תלמיד יסיים את בית הספר בתחושת מסוגלות פנימית ובתשוקה עזה להצליח בחייו שווה יותר מכל תעודה.

יום רביעי, 17:00 — תדריך למסע הישרדות

שמעתי סיפור על משלחת חוקרים שיצאה למסע לאי רחוק כדי ללכוד פשפש נדיר שמסוגל לנתר לגובה עצום יחסית למשקלו. לאחר שבועות של התארגנויות וחודשי חיפוש מצאו את הפשפש ולכדו אותו במבחנה אטומה. הפשפש היה קופץ כל היום, נחבט במכסה, וחוזר לתחתית המבחנה. לאחר שבוע של ניסויים החליט החוקר הראשי להסיר את המכסה מראש המבחנה. כל חברי המשלחת ניסו להניאו מכך אך הוא התעקש. בדממה מתוחה עמדו כולם מול הפרופסור בהסירו את המכסה, מתפללים שמסעם הארוך לא היה לשווא. המכסה הוסט באטיות ואז… הפשפש הזעיר ניתר בעוצמה… בדיוק עד לגובה שבו נתקל קודם במכסה של המבחנה.

כולנו נמנעים מלהגיע למקומות שבהם חווינו כישלון ומכה. תלמידים זוכרים בדיוק היכן חוו אכזבות וכישלונות צורבים — ונעצרים שם. משימת החינוך הראשונה היא לשחרר אותם מהתניה גורפת באמצעות חוויית הצלחה.

הם ישבו במעגל, חמישה־עשר תלמידים שבחרו להצטרף לפרויקט הפנאי ההרפתקני; 'הישרדות', כפי שכינו זאת. בכל חודש יצאו ליומיים של חוויה אתגרית שבה יבחנו את עצמם במקומות מיוחדים שבהם לא היו מעולם. הפעילות הראשונה הייתה מסע של יומיים בקיאקים. המדריך הסביר: "מרגע שתעלו לקיאק — אתם עם עצמכם. אם תחתרו — תגיעו לחוף שבו תבשלו את ארוחת הערב ותתארגנו ללינה. לא מוותרים באמצע. אנחנו נהיה אתכם ולידכם —אבל לא במקומכם". נפרדתי מהם לפני היציאה: "לכל אחד מכם יש כעת הזדמנות להצליח במשהו חדש, שמעטים מתנסים בו. ההצלחה תלויה רק בכם. אם תחליטו שתצליחו — תוכלו לעשות זאת. יש לכם הזדמנות להוכיח לעצמכם שאתם בעלי כוחות שעדיין לא גיליתם".

לאחר יומיים מפרכים הם יכלו לסמן הצלחה. בשיחת הסיום התרגשתי לשמוע את המשפט שציפיתי לו: "אם הצלחנו במשימה הזאת — מה זה כבר מתמטיקה? קטן עלינו".

מאז המשיכו לצאת בכל חודש להרפתקה חדשה: רכבו על סוסים; הובילו חמורים; פילסו דרכים בסבך החורש; גלשו ממצוקים; דפקו בפטישים בנפחייה; ושרדו חמישה ימים בנגב, נושאים את כל הציוד על גבם.

במהלך הפעילות כתבו את תחושותיהם ובסיומה שוחחו בקבוצה. בכל אחד מהם נצברו חוויות של הצלחה. ראשיהם החלו להתרומם. לא כולם נעשו תלמידים טובים יותר אבל כל אחד מהם הסתובב בבית הספר בידיעה שגם לו יש במה להתגאות

 

יום ה'

יום חמישי, 11:00 — ביקור של 'איש טוב באמצע הדרך'

פגשתי אותו במשרדי. גבר בשנות השישים המוקדמות שביקש לפגוש אותי.
חיים מייצג את דור לוחמי מלחמת יום הכיפורים. דור צרוב שמש של מדבר סיני וצלקות נפשיות שלא יימחו לעולם. באותה העת סיים להפיק סרט על ביצועי חטיבתו במלחמה, וסיפר לי בהתרגשות על תגובתו של אריק שרון כשהציג לפניו את הסרט בלשכתו.

סיפרתי לחיים על תחושות הניכור של חלק גדול מתלמידיי, מהגרים ובני מהגרים, כלפי ישראל והישראלים. החוויה הישראלית היא בשבילם עניין של הישרדות מול מנגנונים שמאיימים על זהותם התרבותית ועל מעמדם הכלכלי.

ראיתי שכואב לו. הוא הציע להגיע לשוחח עמם. קבענו שביום הזיכרון לחיילי מערכות ישראל הוא יגיע להרצאה ויקרין לתלמידים את הסרט שהכין. ביקשתי שייכנס גם לכיתה י"ב, לשיחות עם תלמידים. הוא הסכים מיד. אחרי טקס יום הזיכרון הוא ביקש את הנאום שלי. הדבר החמיא לי מאוד. הוא ערך שיחה מצוינת עם התלמידים והיה מאושר. ישבנו ושוחחנו פעמים רבות אל מול השקיעה של בית ינאי שאהב כל־כך. מכל שיחה עמו צמחתי.

חיים נמנה עם האנשים שכבר ראו כמעט הכול. פעם גילה לי שכבר אין דברים רבים שמרגשים אותו כמו הפעמים שבהן הוא מגיע לכפר הנוער ופוגש את התלמידים. המשכנו לשמור על קשר. חיים ושניים מחבריו תרמו לשיפוץ הספרייה. כששמע על שתי נערות שהוריהן אינם יכולים לעמוד בעלות הפנימייה החליט לשלם במקומן. בשקט, איש לא ידע.

לקראת יום הזיכרון הבא סיכמתי עם חיים שיגיע אלינו שוב לשוחח עם בני הנוער. ואולם, קצת קודם, בחופשת הפסח, נכנע למחלה פתאומית ונפטר.

חיים שייך לדור האבוד של לוחמי יום כיפור 1973 . הדור שהיום מוביל את החברה והכלכלה הישראלית. אני שייך לדור שכנראה יתפוס את מקומם מאחורי ההגה. הבטחתי לעצמי שאעשה הכול כדי להמשיך לקיים את הבטחתי לחיים — לדאוג שיהיה פה טוב יותר.

רעייתו של חיים הקימה קרן מלגות למען ילדי הכפר והיא ממשיכה לסייע לתלמידים נזקקים.

חיים ז"ל הוא בעבורי סמל לערבות ההדדית שאולי עדיין קיימת בחברה הישראלית. אף שהכרנו זמן קצר — אני מתגעגע אליו מאוד.

יום חמישי, 21:00 — ביקור בית אצל תלמידה בחדרה

כבר כשנרשמה לבית הספר הבנתי שהמפגש עמה לא יהיה פשוט. היא הזכירה לי את נערת הפרא שהתחבאה במנזר הדומיניקאני בספר 'שם הוורד'.

ההחלטה לקבל תלמידים או לדחות את בקשתם היא קריטית בעבור בני הנוער שנפלטו מבתי ספר אחרים. זכרתי תמיד שהחלטה שלילית משמעותה השלכה כמעט ודאית של תלמידים אל הרחוב. מתוך היכרותי עם רשויות המדינה ידעתי שאין להם מענה אחר. קבלת תלמיד חריג עלולה לגבות ממני מחיר גבוה מאוד, ויכולה לפגוע גם במורים ובדימוי בית הספר. דמיינתי את הנער או את הנערה חוזרים לביתם בידיעה ששום בית ספר אינו מעוניין בהם. פעמים רבות הייתי צריך להסתיר דמעות שנקוו בעיניי לנוכח אושרם של נערים שהתקבלו לבית הספר, לאחר שערערו והוכיחו רצון לעשות שינוי.

היה קשה להכיל את שרה. שנה שלמה ניסינו להניע אותה לקבל את האחריות על חייה. הצוות עשה מאמצים כנים אך לא מצא דרך להגיע אליה. במחצית השנה נכנסה לפנימייה כדי שנוכל לשמור עליה, אולם הייתה בורחת לעיר הסמוכה ושותה לשכרה. למחרת הייתה מגיעה אל הפנימייה הלומת אלכוהול, לאחר לילה במקלט עירוני.

הזמנתי אותה לחדרי שוב. הודעתי לה שלימודיה מופסקים לאלתר. פניה נותרו חתומות במשך כמה שניות, ולאחריהן פרצה בבכי וביקשה להישאר לבד עם היועצת. יצאתי מהחדר. כשחזרתי חשפה היועצת סיפור של נערה בסכנה ברורה ומידית.

השעה הייתה שש בערב. הבנות חיכו לי בבית. הודעתי שאאחר ונסעתי עם שרה לשכונת מגוריה למסע שייחרת בזיכרוני תמיד.

הגענו לשכונה אפלה. היא הובילה אותי לגינה, מאחורי המתנ"ס. "לכאן הוא לוקח אותי ומבקש ממני להתמסר לו. בכל יום הוא מחכה לי בדרך מבית הספר וקורא לי לשם. הם מעשנים שם סמים חופשי". המשכנו את הסיור והגענו אל מגרש כדורגל מואר מעט באור תאורת הרחוב. כעשרה ילדים יוצאי אתיופיה שיחקו בו כדורגל. "הילד שעכשיו בועט בכדור הוא אחי. הוא הדבר החשוב לי ביותר בחיים. הוא איים שיפגע בו". אמרה בקול חלוש. המשכנו לצעוד. עברו בי מחשבות רבות אבל מחשבה אחת פילחה הביאה אותי לידי הארה — הבנתי למה אני קם בכל בוקר לעבודה הזאת. נפרדנו. סיכמנו שתחזור מחר ונשוחח על העתיד.

היא הבטיחה שלא תאכזבני.
מי מאתנו יודע באמת מה 'נכון'? עד כמה אנו מכירים את המציאות של חיי תלמידנו?
שרה לא שרדה בבית הספר למרות הכול. יש סיפורים עם סוף עצוב

 

אחרית דבר

​איך שמושג מתגלגל.

לאחר קום המדינה כינו אותם 'ילדי ההפקר'; אחר כך 'נוער טעון טיפוח'; בהמשך 'נוער שוליים' וכיום 'נוער בסיכון'. הכינויים משתנים אבל דבר אחד נשאר כשהיה: המדינה עדיין לא נטלה לידיה את האחריות המלאה עליהם.

מרעי ומורי, פרופסור חיים אדלר, למדתי כי ההגדרה היחידה שמפנה את האחריות אל החברה היא 'טעוני טיפוח'. לפי כל שאר ההגדרות מצב הנוער הוא נתון סביבתי ניטראלי. אני סבור שהוא צודק מאוד.

יש תכניות רבות מספור של משרדי ממשלה שונים ושל עמותות למיניהן —אך עדיין אין פריצת דרך. פנימיות מתרוקנות שמנסות לשרוד; תרומות שמתפזרות למאות גופים; שפע של רצון טוב; עשרות כנסים; מאות מצגות; אלפי דפים של דוחות; ובסופו של דבר — עדיין בני נוער רבים מדי מסתובבים ברחובות. בני נוער שעדיין לא התחברו לחלומות; חסרי תמונת עתיד של עצמם במיטבם.

מכל התכניות והרעיונות — דבר אינו חשוב יותר מגיוס כוח אדם המחויב לעבודת השטח. לשם יש להפנות את כל המשאבים. רק אם הטובים ביותר יעסקו בחינוך בכלל, ובחינוכו של 'נוער בסיכון' בפרט — רק אז יושגו תוצאות. בני הנוער הללו מחפשים כתובת יציבה שיוכלו להתחבר אליה ולינוק ממנה את החום והתבונה שנעדרו מחייהם. לכשימצאו אנשים שופעים בעלי מוטיבציה ויכולת הענקה — יגיע כל השאר: דרך ארץ; הישגים בלימודים; ומחויבות לתרום לעם ולמדינה.

התלמידים שסיפרתי עליהם ועוד רבים אחרים הם הגיבורים האמתיים שהכרתי עד היום במערכת החינוך. גיבורי נעורים.

 

 © כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.