"לא עוצרים בעלייה": ריבוי זהויות בבית הספר

מבוא

​'אתמול חגגנו בבית הספר את חג הסיגד', מספרת דלילה כהן, המנהלת זה 14 שנה של בית הספר הממלכתי-דתי הרא"ל בבת-ים. 'חג הסיגד במסורת יהודי אתיופיה הוא יום של תענית ותפילה למען גאולת עם ישראל, יום של חידוש הברית והכמיהה לציון, שנחוג בכל שנה בכ"ט בחשוון. הזמנו את העיתונאי דני אבבה שסיפר על עצמו, הצגנו ברחבי בית הספר תערוכה של פיסול וכלי אוכל, ורקדנו ריקודים ממסורת יהודי אתיופיה. אני לבשתי שמלה אתיופית מסורתית, מה ששימח מאוד את ילדי בית הספר יוצאי אתיופיה. בכלל היה יום שמח ומרגש. יום של שיא. של שותפות. הרגשה של קהילה אחת, שבתוכה כל קבוצה גאה בזהות הייחודית שלה, בלי שתהיה סתירה בין האחדות לייחודיות'.

התיאור הזה הוא 'סוף הסיפור' בעצם, או לפחות האמצע שלו – תוצאה של תהליך ארוך שאותו הובילה דלילה, תהליך שמאפשר לה לדבר היום על מודל אחר, מודל מיטבי לקליטת עלייה בבתי ספר. התהליך התחיל מבפנים, בתוך הלבבות שנפתחו לקליטה, ובראש וראשונה בלִבה של דלילה עצמה.

לפני ארבע שנים בישר ראש עיריית בת-ים לדלילה כהן שילדי העולים מאתיופיה – רובם בני הפלשמורה ומיעוטם מאדיס-אבבה – יופנו לבית ספרה. דלילה קיבלה את ההודעה ברגשות מעורבים: מצד אחד חוסר ודאות וסימני שאלה, ומצד שני תחושה של אתגר גדול. באותה עת כבר 'נחה על זרי הדפנה' אחרי עשר שנים של ניהול בית הספר. הכול היה יציב וברור; והנה, באבחה אחת, מצב חדש שעלול לערער את הקיים, את הטוב. מחשבות רבות צצו: כיצד ישתנה בית הספר? איך לנהוג בתלמידים שאינם רגילים לשבת בכיתה? איך יקבלו התלמידים הוותיקים את העולים החדשים? איך יגיבו הורי התלמידים הוותיקים? איזו היערכות תידרש מן המורים?

דלילה החליטה ללמוד את הנושא מקרוב וסיירה בבתי ספר שכבר קלטו עלייה וצברו ניסיון – בתי ספר ברמלה ובלוד. היא התרשמה שהמשימה מורכבת ושנדרשת לה רגישות רבה מאוד. בין השאר פגשה מנהלת שהתנסתה בתהליך והציגה תמונה לא ורודה במיוחד: היו הורים 'חזקים', ותיקים, שבחרו שילדיהם יעזבו את בית הספר ושיישארו בו רק עולי אתיופיה.

למרות זאת החליטה דלילה להרים את הכפפה, אך קודם בחנה לעומק כיצד להשאיר בבית הספר את התלמידים הוותיקים ולשמור על שיתוף הפעולה עם הוריהם. בפגישה עם ראש העיר ביקשה שחלוקת הילדים בין בתי הספר בעיר תהיה מאוזנת, גם אם פירוש הדבר הוא שעל העירייה לארגן הסעות. וכך הוחלט שבבית הספר שלה יהוו ילדי העולים רבע מכלל התלמידים.[1]

החלטה נוספת שלה הייתה – לא להישאר לבד, לאסוף סביב השולחן לחשיבה משותפת את כל הגורמים שיכולים לתרום להצלחה: מפקחת בית הספר והמפקחת לקליטת עלייה ממשרד החינוך, מינהל החינוך, הג'וינט – וכן צוות בית הספר עצמו. משנאספו כל הגורמים המלווים התחלפה כבר המועקה בתחושת שליחות: 'להוביל את בית הספר, להיות סמל ודוגמה לקליטה נכונה, ובכך לסייע לבניין החברה', כדבריה של דלילה. וזה, ידעה, ידרוש הרבה מאוד עבודת צוות.

דלילה חזרה לרמלה, אבל הפעם לא לבד אלא עם כל צוות בית ספרה; ולא לבתי הספר העייפים, מרפי הידיים, אלא למרכז טבג'ה למורשת הקהילה האתיופית, ללמוד על המסורת והתרבות של יהדות אתיופיה.

זו היתה נקודת המוצא לתהליך ארוך בקהילת בית הספר על צוותו, תלמידיו והוריהם, תהליך של למידה ושינוי שלובים זה בזה.

קהילה – בית הספר וההורים

​טיפוח שותפות על בסיס שוויון תרבויות, הזדמנויות ומשאבים – 'רצינו להימנע מתסכול של ההורים הוותיקים ומהתחושות המוכרות של "העולים באו ולקחו לנו משאבים". העברנו מסר, גם בדיבור ובכתובים וגם בפועל, שכל אחד מקבל מה שהוא צריך, ללא שום קשר להיותו ותיק או עולה.' זו  הייתה דרכו של בית הספר לשמור על היציבות ולגייס את ההורים הוותיקים בעצמם לתהליך הקליטה של הילדים וההורים יוצאי אתיופיה. המשאבים (גם אלה הייעודיים שהושגו לטובת העולים) נעשו משותפים, אבל לא רק המשאבים אלא כל הפעילויות הבית-ספריות. 'העיקרון הזה', מוסיפה דלילה, 'שהיינו עקביים אתו לאורך כל הדרך, יצר שותפות במקום שבו יכולה הייתה להיווצר עוינות'.

מובן, לא ביום אחד נוצרה השותפות. כמו בכל תהליך חדש נדרשה התמודדות חינוכית ותגובה מהירה לחששות, להבעת דעות קדומות, לתחושות קיפוח בסגנון 'הם לוקחים לנו', או 'בית הספר הוא לא מה שהיה'. ההתמודדות עם התופעות האלה, דלילה מבהירה, מעצימה את מקומה במרחב של כל אחת מהתרבויות ומחדדת את המכנה המשותף: 'העזתי לומר להורים הוותיקים, "גם אתם הייתם שם… גם אתם כעולים חדשים סבלתם מדעות קדומות כנגד המיוחד לכם. בואו נתקן מכאן, מהמקום הזה"'. ודלילה מוסיפה, 'נתתי ביטוי לתרבויות השונות של ילדי בית הספר בפעילויות שעשינו, וכך בכל פעם קבוצה אחרת זכתה להרגיש "גאוות יחידה". לכולם יש במה להתגאות'.

מרחב השותפות הזה כלל הכול, או כמעט הכול, גם סיוע חומרי. בית הספר הקים קופת צדקה למשפחות שצריכות סיוע כזה. את הקופה ממלאים ההורים עצמם, בנקודות זמן במעגל השנה היהודי שבהן מצווה לתרום תרומה: בפורים – תרומת 'מחצית השקל' המסורתית, וביום הכיפורים – הכפרות (מוסבות לטובת קופת הצדקה).

חיבור ההורה ללמידה של ילדו – בית הספר שקד על פיתוח מערך שיעקוף את מחסום השפה (בעזרת מגשרים), ייצור אמון (באמצעות שיחות אישיות, הקפדה על מעורבות שוטפת ונוכחות בימי הורים) על-אף הנטייה לחשוד במערכת בעקבות חוויות מעליות קודמות, ובעיקר – יערער את התפיסה המסורתית המקובלת באתיופיה הקובעת כי בית הספר אחראי לילד. 'לא', אומרת דלילה, 'הילד הוא קודם-כול שלכם, ואנחנו שותפים לחינוך שלו אבל יחד אתכם. אנחנו חושבים עליו ביחד'. כך למשל נחגגים החגים בפעילות משותפת של למידה: 'בחנוכה האחרון הורים וילדים כתבו זה לזה את נקודות האור שבהם. בין ההורים העולים יש גם שלא יודעים לכתוב, ומצאנו כל מיני פתרונות יצירתיים. מורות ישבו עם הורים וכתבו בשבילם; הורים אחרים ציירו לילדיהם ציור… במידת האפשר אנחנו מערבים את המגשר שלנו בפעילויות כאלה. המסר הוא שהשפה אינה מחסום. היום ההורים הם שותפים אמיתיים.'

תלמידים – טיפוח הצלחה וגאוות יחידה

​הצלחה על אף דעות קדומות – מודלים קרובים ורחוקים ליציאה מוצלחת מתחומי הדעה הקדומה מובאים לתלמידים. צוות בית הספר פיתח את התכנית 'אני יכול, אני משקיע, ובעזרת השם אני אצליח'. בתכנית זו הילדים, המורים וההורים פוגשים מנהיגים ואנשים שהתגברו על קשיים והצליחו כנגד כל הסיכויים: 'למשל', מספרת דלילה, "פגשנו עולה מאתיופיה, דני אבבה, שהוא עיתונאי, חתן חידון התנ"ך העולמי; אביחי שלי, שהוא עיוור וחירש והגשים את חלומו, ועוד… יש בבית הספר גם קבוצת מנהיגות של ילדים שמפתחים ומפעילים יוזמות' .דלילה אף חולקת אתנו אירוע שחוותה עם תלמידה עולה חדשה מאירן שחשה כי הסביבה עוינת אותה מפאת מוצאה: 'אמרתי לה: תסתכלי עליי. גם צבע עורי כהה ומוצאי שונה. ואף נעמדתי ליד ילד עם גוון עור לבן והשווינו צבע עור… ואמרתי לילדים, "אתם רואים? גם אני לא בהירה. וגם אתם יכולים להיות מחר פוליטיקאים, ראשי ערים, מנהלים, כל מה שתרצו. זה לא תלוי בצבע. זה תלוי בכוח הרצון, במאמצים שתשקיעו בשביל להגיע". "בהקשר זה נעשה שימוש פסטיבלי ממש בבחירת אובמה לנשיאות ובסִסמה Yes we can במשך חודשיים נלמדו קורותיו וההתמודדויות שנדרשו בדרך למעלה. חגיגת הניצחון בארצות הברית נעשתה החגיגה של תלמידי בית הספר ושיעור חשוב בהגשמה ובהיחלצות מכבלי הדעות הקדומות.

טיפוח גאוות יחידה מתוך למידה חווייתית – בבית הספר מקפידים על תהליך למידה שמחזק את הקשר הבין-דורי ואת ההיכרות עם המורשת התרבותית באמצעות עבודות חקר ואירועים המשתפים הורים וילדים ומנכיחים את מגוון התרבויות. 'כך גרמנו', מספרת דלילה, 'לילד ממוצא בוכרי, שעד אז נעלב כשילדים קראו לו "בוכרי", להגיד שכעת הוא גאה שהוא בוכרי'. האירועים האלה זוכים להיענות רבה. 'עם הזמן עברנו מאולם של 300 מקומות ישיבה לאולם של 600 מקומות ישיבה, כי כולם מגיעים.'

למען גיוס ההורים והתלמידים לקהילת בית הספר המתחדשת נעשה שימוש ב'אחדות בתוך ריבוי': הדרך שהתפתחה בממ"ד הרא"ל שונה ממודל 'כור ההיתוך', מודל ששנים רבות שלט בכיפה במערכת החינוך הישראלית והיה בעיקרו מודל של אחידות תרבותית. בממ"ד הרא"ל מבליטים דווקא את הייחודיות של כל קבוצה ואת ריבוי המסורות, על בסיס התפיסה שהשתלבות בחברה הישראלית איננה תלויה במחיקת הזהות הייחודית ובכך ש'כולנו נהיה אותו דבר'; להפך, ההשתלבות אפשרית באמת רק אם כל אחד גאה במה שהוא. מצד שני, 'כולנו תחת מטרייה אחת', אומרת דלילה, 'יש אחדות של כולנו במובן הפשוט: אנחנו אחים, אנחנו עם אחד. חשוב לי מאוד שהעולים ירגישו חברים של הוותיקים ולא ייצרו קבוצות נבדלות. והגאווה בזהות ובמסורת המיוחדת של כל אחד היא שמאפשרת את האחדות, ולא להפך'.

כיצד מהפכה שכזו מתבטאת בעבודת צוותי ההוראה?

רגשי-חברתי תחילה -הישגים לימודיים לא היו הזירה הראשונית לעבודה החינוכית שנעשתה בבית הספר הרא"ל עם הפיכתו לבית ספר קולט עולים. המטרות שבהן התמקדו קודם כול היו מטרות במישור החברתי ובמישור הרגשי. כדברי המורות בבית הספר, 'רצינו קודם כול שיהיה להם טוב ושהבעיות שמזמן משבר העלייה יזכו למענה'. הלמידה לא נעצרה כמובן, אבל האנרגיות הושקעו בתחילה במקומות אחרים.

לימוד פרטני -רובם של הילדים עולי אתיופיה שהגיעו לבית הספר לא ראו מוסד חינוכי בכפריהם באתיופיה, והיה צריך להתחיל מן הבסיס וליצור תשתית להתקדמות לימודית רציפה ומתמדת. לשם כך נדרשו יצירה של מסד נתונים וכלי מיפוי למעקב אחרי ההתקדמות של כל תלמיד ותלמיד; השגת תקציבים לעבודה פרטנית עם תלמידים, ובה התייחסות להיבטים רגשיים וטיפול בפן הרגשי, וכן בנייה של תכניות אישיות הכוללות פיתוח חומרי למידה מותאמים. בבית הספר הוקם מערך טיפולי בהנחיית המרכז העירוני לגיל הרך: מטפלת רגשית, טיפול באמנות, תרפיסטיות, טיפול במוטוריקה (הוקם חדר מוטורי לצורך זה) וריפוי בעיסוק. גם כאן יש מעקב אחר כל ילד כדי להתאים לו מענה ולדעת תמיד מה קורה אתו.

הפרטנות במישור הלימודי והרגשי והמודעות החברתית הרבה מחייבות התגייסות מיוחדת של צוות בית הספר לחזון השילוב. כל מורה נדרש לחבור לצוות עבודה שמקדם נושא מסוים ומציף אותו במרחב הבית-ספרי (צוות כישורי שפה, צוות חינוך חברתי וכו'). לכל אחד אחריות נוספת ומקום במבנה הבית-ספרי, לצד עבודת הצוותים. המורים מציינים שהדרך היא בסיס לעשייה: 'כשיש מטרה ברורה', אומרת דניאלה, מחנכת כיתה א' ורכזת השכבה הצעירה בבית הספר, 'רבים מוכנים להתגייס ולהקדיש זמן הרבה מעבר לשעות ההוראה. המנהלת – בחדות ובבהירות – מציבה בכל פעם מטרה חדשה, רף, שלקראתו אנחנו חותרים עכשיו. זה קשה בלי ספק ומחייב הרבה מאוד פרגון ותמיכה. קשה, אבל בהינתן התמיכה הנכונה, גם עשוי להעצים'. והיא מסכמת: 'מה שמאפיין את בית הספר שלנו זה דינמיות רבה, הן באוכלוסיית התלמידים והן בצרכים שלהם, ובעקבות זאת – בעבודה שלנו כאנשי חינוך'. 'אנחנו', דניאלה מחייכת, 'לא עוצרים בעלייה'.

© כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.