"כולם היו בני" – תלמיד נודד מבית ספר לבית ספר

 אל מנהל בית הספר "יהלום" הגיעה השמועה כי ילד בכיתה ד, שנדחה משני בתי ספר קודמים ביישוב בשל בעיות אלימות קשות, יועבר ל"יהלום". ואכן, בחודש פברואר התקבלו הודעות בעל פה ובכתב ממנהלת מחלקת החינוך ביישוב על ההחלטה להעביר את התלמיד לבית הספר.

עמדת המפקחת על בית הספר:

"הכרתי את המקרה מבית הספר הקודם שרן למד בו. אני מאמינה בשילוב של החריג בחברה ולא בהוצאתו ממנה, במיוחד כשמדובר בילדים קטנים ובמיוחד כשמדובר בבית הספר הזה שבו מנהל חזק וצוות מצוין. נראה לי נכון שאם צוות אחד מתקשה להתמודד עם תלמיד, צוות אחר מתגייס לכך, ובלבד שתהיה לילד מסגרת. משנה מקום בהחלט משנה לפעמים מזל."  

כבר בגן הילדים אובחנו אצל רן הן מנת משכל גבוהה והן בעיות התנהגות קשות: אלימות פיזית ומילולית כלפי תלמידים וכלפי מורים, ובכלל זה שימוש רב בביטויים מיניים. גורמים מוסמכים קבעו שרן זקוק לטיפול פסיכולוגי בשילוב טיפול תרופתי, אך אלה נמנעו ממנו בגלל התנגדות ההורים.

בכיתה א השתלב רן בבית הספר באזור מגוריו. בשל בעיות התנהגות קשות, הועבר בכיתה ב (בהסכמת הוריו) לבית ספר אחר ביישוב, ובו למד עד כיתה ד.

ההורים, למרות האבחונים של אנשי המקצוע, משליכים את כל הקשיים על המערכת ומסרבים להסתייע בטיפול פסיכולוגי ותרופתי. הם אינם מאמינים שהממסד רוצה בטובת הילד. לטענתם, בשני בתי הספר הקודמים שבנם למד בהם לא ידעו לתת לו מענה הולם, לא טיפלו נכון בתלמידים שהציקו לו, ולכן, בצר לו, פנה הילד לדרך האלימות. ההורים מסרבים בכל תוקף להוציאו למסגרת לימודית מחוץ ליישוב ודורשים מראש הרשות וממחלקת החינוך ביישוב למצוא לו פתרון הולם בכיתה רגילה במוסד חינוכי קרוב.

דברי האם:

"רן הוא ילד ככל הילדים, עוזר מאוד בבית עם אחיו ובדרך כלל מתנהג יפה. יש ילד שלא משתולל לפעמים? כך גם רן! בתי הספר שהוא למד בהם לא ידעו איך לעבוד אִתו, וכך יצא לו שם של מופרע. הילדים הציקו לו והוא החזיר. אלא מה? שיעמוד ולא יגיב? אני מבינה שלפעמים ילד לא מסתדר עם מורים מסוימים. זה אנושי! אז בסדר, שיעבור לבית ספר אחר ביישוב. הוא עוד יצליח ואנשים פה יאכלו את הכובע! כולנו שמענו על ילדים שנכשלו בבית הספר בגלל סטיגמות, אבל אחר כך הם התקדמו והוכיחו את עצמם.

אומרים לנו לתת לו תרופות. אני לא מוכנה לכך. האם אתם הייתם מוכנים לתת לילדים שלכם תרופות, כשאתם לא יודעים איך זה ישפיע עליהם לטווח הרחוק? ובכלל, לא השתכנעתי שרן צריך טיפול מיוחד! אמרו לנו שיש בית ספר מתאים, שהכיתות בו קטנות והיחס בו חם, אך הוא לא ביישוב. אני מסרבת לשלוח את הילד שלי מחוץ למקום שלו, למשפחה ולחברים הקרובים. אנחנו משלמים מסים כמו כל אחד ביישוב וזכאים לקבל את כל התנאים! אני אלחם שייתנו לרן את הכי טוב, כמו לכל ילד אחר!"

מנהל בית הספר החליט להיענות לדרישתה של מנהלת מחלקת החינוך.

מנהל בית הספר והצוות החינוכי נערכו לקליטת התלמיד בתחושת אתגר ומתוך אמונה שבכוחם לתת מענה. צוות ההנהלה החליט לשלבו בכיתה שלווה, שהמחנכת שלה מכילה ושקבוצת ההורים של תלמידיה מגובשת ותומכת.

דברי מחנכת הכיתה:

"מנהל בית הספר הודיע לי שיגיע ילד בעייתי ושהוא בחר בי לקבל אותו לכיתה. ראיתי בכך מחמאה. האמת היא שאין לי בעיות משמעת בכיתה, ואני לא מפחדת מהתמודדות, להפך: ראיתי בזה אתגר ועניין. ההשקפה החינוכית שלי היא שיש לגשת לכל תלמיד ללא דעות קדומות. לכן, כשאני מקבלת כיתה חדשה, אני נמנעת מלקרוא את התיקים האישיים. אצלי מתחילים מחדש – לכל ילד וילדה יש הזדמנות להצליח.

רן הגיע עם אימו. ילד יפהפה, מבוהל ושקט. חשתי שאני אעשה נפלאות. הרי יש לי ניסיון רב, וכבר הצלחתי לעזור לתלמידים בעייתיים שאחרים לא הצליחו לעזור להם."

לרן ולהוריו הוצבו תנאי קבלה וגישה חינוכית של גבולות ברורים. ההורים קיבלו את התנאים בהסכמה מלאה, ואכן, בחודש הראשון לשהותו של רן בבית הספר לא נרשמו הפרעות קיצוניות; הוא למד ועמד בתנאים ובגבולות שהוצבו לו.

דברי מחנכת הכיתה:

"המחברות של רן היו מסודרות, והתיק היה מאורגן. הוא תפקד כמו ילד מן המניין: השתתף, ישב זקוף, כתב כילד אינטליגנטי, ואף העשיר את הכיתה בסיפורים על טיולי שבת… הוא הקפיד להגיע לכיתה ללא העגיל, כפי שביקשתי ממנו.

פה ושם שמעתי תלונות של ילדים על כך שהוא מושך בשיער ומציק, אך איזה ילד לא עושה זאת? הרגעתי את הילדים. לאחר זמן גם כמה מורים דיווחו לי שכשהם מסתובבים אל הלוח, הוא מציק לתלמידים. מורה אמרה לי: 'כשאת בסביבה הוא מתנהג למופת, אבל כשאת זזה – הוא מפריע…'

שמעתי הכול והרגעתי את כולם. רציתי שייתנו לו זמן והזדמנות להתאקלם. לאחר כמה ימים דיווחו לי שתי אימהות שרן הכה את ילדיהן. הבטחתי שאני אטפל בכך, ואכן קראתי לרן לשיחה, ביקשתי שיתנצל, והוא עשה זאת. עודדתי את הילדים להזמין אותו אליהם הביתה, גם לאימהות אמרתי שצריך לתת לו זמן להתאקלם, והן שיתפו פעולה."

אימו של רן העריכה מאוד את הטיפול של המחנכת ושל בית הספר בבנה. היא הודתה למנהל בית הספר, החמיאה בפניו למחנכת הכיתה, ואף ציינה שהיא מתרשמת שבית הספר הזה, בניגוד לבתי ספר אחרים, עוזר לרן להצליח.

חלף החודש הראשון. בחודש השני לשהותו של רן בבית הספר החלו להצטבר הפרעות התנהגות וגילויים של אלימות קשה: זריקת כיסאות, זריקת אבנים, מכות ופגיעה פיזית במורים ובתלמידים, וכל זה בשילוב שימוש קיצוני בביטויים מיניים. סוג ההפרעות הזה היה מוכר בבתי הספר הקודמים והיה מתועד בתיק הטיפולי של רן.