הפוטנציאל להנהיג: ההבדלים בין "מנהיגים" ל"לא מנהיגים"

מבוא

​נקודת המוצא של המחקר המוצג, מעוגנת בטענה לפיה מנהיגות, בדומה לביטויים אנושיים  אחרים, היא פונקציה של שלושה מרכיבים: יכולת, מוטיבציה  והתפתחות. כך, בדומה  לנגן אשר ניחן באוזן  מוסיקלית (יכולת), מוטיבציה לנגן ותנאי התפתחות הולמים, כך המנהיג אמור להיות בעל יכולות פסיכולוגיות מסוימות, מוטיבציה להיות בעמדת מנהיגות, ותנאי התפתחות רלוונטיים (ראה דיון אצל Popper & Mayseless , 2002 ).

המחקר הנוכחי מתמקד בסוגית היכולת להנהיג – תחום מחקר שאפיין את ראשית המחקר השיטתי במנהיגות בתחילת המאה העשרים ונודע כ"גישת התכונות". גישה זו התמקדה בהיבטים כמו הופעה, כושר ביטוי וכיו"ב משתנים תצפיתיים, ונמצאה מאכזבת בהציגה במשך שנים ממצאים בלתי עקביים (Bass, 1990; Stogdill, 1974). מאז מחקרי "גישת התכונות", ישנן התפתחויות מושגיות רבות שהן רלבנטיות באופן בולט לחקר מנהיגים. ברם, למרות  ההתפתחויות המושגיות הללו (לצד בנייה של מדדים פסיכולוגיים ברי תוקף ובעלי כושר ניבוי) לא חזר המחקר על מנהיגות לבחון באופן שיטתי את שאלת המאפיינים האישיותיים וההתפתחותיים של מנהיגים והתמקד בעיקר בחקר מנהיגות (קרי, סגנונות,מנהיגות) כמשתנה בלתי תלוי המשפיע על עמדות וביצועים של מונהגים (Avolio& Gibbons,1988; Avolio & Yammarino ,2002; Bycioi, Hacket & Allen ,1995; Lord & Maher,1993 ; Meindl , 1995; Zacharatos,Barling& Kelloway ,2000).

המחקר המוצג כאן חוזר לאותן שאלות ותהיות שהעסיקו את החוקרים בראשית המחקר על מנהיגות, אלא שאנו מצוידים כיום בהרבה יותר מושגים ברי מדידה על אישיות, המאפשרים ניסוח של מודלים שאינם רק התנהגותיים, אלא גם אינטרה-פסיכיים, הרלבנטיים לניבוי מאפייני אישיות והתפתחות של מנהיגים. זאת ועוד, מאז מחקרי "גישת התכונות" התפתחו הבחנות חשובות בין סוגי מנהיגות (למשל ההבחנה בין מנהיגות אישית  (personalized) לבין מנהיגות  חברתית (socialized) שתתואר בהמשך (House & Howell, 1992; Popper, 2002) המודלים והמושגים שפותחו, איפוא, בפסיכולוגיה בעשרות השנים האחרונות, מאפשרים לבחון שאלות ישנות באמצעות מושגים וכלים חדשים. בזה עוסק המחקר הנוכחי – הוא מתמקד בסוגיה המרכזית שהעסיקה את חוקרי "גישת התכונות": זיהוי היכולות  הפסיכולוגיות  החשובות להנהגה.

רקע תיאורטי

בתחילת המאה העשרים התמקד המחקר על מנהיגות בניסיונות לזהות תכונות (ניתנות לצפייה) של מנהיגים. מאז, חלו התפתחויות רבות בפסיכולוגיה שחלקן רלבנטיות לחקר מנהיגים. כך למשל פותחה סדרה של מושגי "עצמי" ((self כמו למשל "מסוגלות עצמית" (self-efficacy)  (Bandura, 1977, 1986), "עצמי אפשרי" possible self) ) (Markus & Nurius ,1986), "ניטור עצמי"(self  regulation)  (Murphy, 2002) ותיאוריות  העוסקות בהתפתחות של ייצוגים פנימיים הקשורים למשתני "עצמי" שהבולטת ועתירת המחקר שבהן היא "תיאורית ההתקשרות" של בולבי(Bowlby, 1969, 1973)  (ראה סקירה אצל Cassidy & Shave, 1999 ). למרות שהוצבע לאחרונה על רלבנטיות של חלק  ממושגים אלה  לחקר מנהיגים (Judge & Bono, 2000, Popper & Mayseless, 2000, 2003), אין מסגרת תיאורטית ומחקר אמפירי שיוחדו לבחינה הספציפית של היכולות הפסיכולוגיות הנדרשות  להנהגה.

על פניו נראה כי מושגים רבים שפותחו בפסיכולוגיה בעשרות השנים האחרונות עשויים להיות רלבנטיים ליכולת להנהיג. מתוכם בחרנו במשתנים הקשורים לשלושה סוגי יכולת: בטחון עצמי, אופטימיות, ויכולת לקיים יחסים פרו-סוציאליים. יכולות אלה נבחרו בהתבסס על שלושה נימוקים עיקריים:

הנימוק הראשון, מתבסס על סקירת ספרות העוסקת במנהיגים מנקודת הראות של מונהגים. ספרות זו מצביעה על כך שמונהגים מייחסים משקל רב לשלושה גורמים עיקריים אצל המנהיגים: האחד, בטחון עצמי של המנהיג, המקרין על תחושת הביטחון של המונהגים (Bass 1999; Lord & Maher 1993; Meindl ,1995; Smith &  Foti , 1998). השני, אופטימיות המוקרנת על-ידי המנהיג לגבי העתיד ((Bass, 1999; Berson et al. 2001. מנהיגות מעצם מהותה והגדרתה, כרוכה בהובלת אנשים ממצבים קיימים אל מצבים ואתגרים חדשים Bryman, 1986; Kotter ,1988)). ואכן, נמצא במחקרים כי ככל שהמנהיגים יותר בולטים,  יש בדבריהם,  בהחלטותיהם  ובהתנהגותם ביטוי  רב יותר המכוון  אל  מצבים עתידיים אליהם הם שואפים להוביל את אנשיהם (Berson et  al , 2001 ; Mummford & Strange, 2002). הגורם השלישי, מתייחס ליכולת של המנהיגים להפגין התייחסות אישית, לפתח ולטפח את המונהגים (Bass, 1999). קיימת בספרות הבחנה בין מנהיגים אישיים (personalized) ומנהיגים חברתיים )socialized( (Howell, 1988; House & Howell, 1992), עוד מנהיגים אישיים מקיימים יחסים המונעים במידה רבה על ידי מוטיבים נרקיסיסטים ורצון להאדרה עצמית, מנהיגים חברתיים מאופיינים במידה פחותה של נרקיסיזם ומידה רבה יותר של אמפתיה, יכולת נתינה ורצון לתרום ברמה החברתית (Popper ,2002). סוג זה של מנהיגים (מנהיגים חברתיים) שכיח יותר באוכלוסיית המנהיגים בכללותה (Popper ,2000) ונמצא דומיננטי באופן מוחלט במחקר שנעשה בצה"ל (נאמן-נגור, 1998). המחקר הנוכחי, העוסק אף הוא בחיילי צה"ל, מתמקד במנהיגים חברתיים.

הנימוק השני לבחירת יכולות אלו נשען על עבודות מחקר, בעיקר כאלה שנעשו על התפתחות מנהיגים
(Atwater et al, 1999; Avolio, 1999; Avolio & Gibbons, 1988, Gibbons, 1986) אשר מצביעות על היכולות הללו כמרכזיות בתפיסה העצמית של המנהיגים. בטחון עצמי, אופטימיות, והתפתחות יכולות לקיים יחסים חברתיים, הודגשו במיוחד בדיווחים הרטרוספקטיביים של מנהיגים על התפתחותם (Avolio & Gibbons, 1988; Gibbons ,1986).

לבסוף, הנימוק השלישי לבחירת יכולות אלו מתבסס על הידע של חלק מכותבי המאמר, המתבסס על שנים רבות של עיסוק במנהיגות, הן בהיבטים מעשיים של פיקוד ופיתוח מנהיגות, והן בהיבטים מחקריים. 

ביטחון  עצמי ומנהיגות

למרות שנטען  כי בטחון עצמי הוא יסוד מרכזי ביכולת להנהיג ( Bass , 1985, p. 47), לא ניתן להיבט זה ביטוי אופרצינלי בהקשר הרלבנטי למנהיגות. על בסיס דיווחי המונהגים, (Smith & Foti ,1998), המנהיגים
(Gibbons, 1986) וניסיון החוקרים, נבחרו שלושה משתנים כרלבנטים ביותר להגדרת הביטחון העצמי של המנהיגים: מוקד שליטה פנימי (Internal Locus  of  Control), רמת חרדה תכונתית נמוכה, ומסוגלות עצמית גבוהה (Self–efficacy) להלן ההסברים באשר לרלבנטיות והמרכזיות של משתנים אלה:

מוקד  שליטה (Locus of Control) – המושג מוקד שליטה הוגדר לראשונה על ידי רוטר (Rotter,1966) והתייחס לאופן שבו אדם תופס את יכולתו לשלוט באירועים. אדם בעל מוקד שליטה פנימי (Internal Locus of Control) מאמין שיש לו יכולת לשלוט ולהשפיע על אירועים ולפיכך מאמין כי תוצאות התנהגותו תלויות ביכולתו ובכישוריו. אדם בעל מוקד שליטה חיצוני (External Locus of Control) מאמין כי לגורמים החיצוניים לו (כגון: מזל, גורל) יש השפעה על אירועים ולפיכך הוא מאמין כי תוצאות התנהגותו תלויות באנשים אחרים, במזל ובגורמים החיצוניים לו. ממחקרים אשר בחנו מושג זה עולה כי מדובר במשתנה אישיותי ולא במשתנה מצבי
(Lefcourt, 1966; Pharse, 1976). בסדרת מחקרים שבחנה את המושג מוקד שליטה בקרב מנהלים, נמצא כי מנהלים בעלי מוקד שליטה פנימי הראו בטחון עצמי גבוה יותר ביכולתם להשפיע על סביבתם, היו מסוגלים להתמודד טוב יותר עם מצבים מעיקים, נטו לאמץ אסטרטגיות ארגוניות חדשניות ובעלות סיכון ובסופו של דבר השיגו ביצועים ארגוניים גבוהים יותר מאשר מנהלים בעלי מוקד שליטה חיצוני (Anderson, 1977; Miller, Kets de Vries & Toulouse, 1982; Miller & Toulouse, 1986).

האואל ואבוליו Howell & Avolio ,1993)) מצביעים על כך שאין כמעט מחקרים אשר בוחנים מוקד שליטה בהקשר למנהיגות. במחקרם נעשה ניסיון ראשון לבחון את מוקד השליטה בהקשר לשני דפוסי  מנהיגות: מנהיגות מתגמלת (transactional leadership) המאופיינת ביחסי מאמץ – תמורה, במסגרת ציפיות הדדיות נתונות וידועות בין מנהיג לאנשיו, ומנהיגות מעצבת (transformational leadership), קטגוריה בולטת של מנהיגות חברתית, הגורמת למונהגים לשנות את ציפיותיהם ולפעול מעל ומעבר לציפיות מקובלות בסביבתם (Bass, 1985). ממצאי המחקר הצביעו על כך שיש קשר חיובי מובהק בין מדדים של מנהיגות מעצבת ובין רמות גבוהות יותר של מוקד שליטה פנימי. המחברים מציינים כי חשוב להמשיך ולבחון מושג מפתח זה בהקשר למנהיגות. ואכן, המחקר הנוכחי מרחיב ובוחן האם מוקד השליטה הוא משתנה המבחין  בין "מנהיגים" ל"לא-מנהיגים". השערת המחקר הינה כי בקרב נבדקים הנתפסים כ"מנהיגים" תמצאנה רמות גבוהות יותר של מוקד שליטה פנימי מאשר בקרב נבדקים אשר נתפסים כ"לא  מנהיגים".

רמות של חרדה תכונתית (Trait Anxiety) – קיימת הבחנה בספרות בין חרדה מצבית לחרדה תכונתית
(Endler, 1980; Spielberger, 1972). חרדה מצבית מוגדרת  כמצב רגשי זמני ומופיעה כתגובה למצב מפחיד. מאידך, חרדה תכונתית מייצגת נטייה אישיותית הבאה לידי ביטוי במגוון גדול של מצבים. אדם המאופיין בחרדה תכונתית גבוהה יתקשה לתפקד ביעילות כאשר ייחשף לגורמי לחץ ולמצבי אי ודאות (Sarason ,1975). ההנחה היא כי פרטים בעלי חרדה תכונתית נמוכה יצליחו לתפקד במצבים משתנים ועתירי לחץ המזומנים באופן שכיח לנושאים בתפקידי מנהיגות. למרות התוקף הנראה של טיעון זה, לא היה  עיסוק  מעמיק  במשתנה החרדה התכונתית בהקשר של מנהיגות (Bass,1990). השערת המחקר היא כי נבדקים הנתפסים כ"מנהיגים" יאופיינו ברמת חרדה תכונתית נמוכה יותר מנבדקים אשר נתפסים כ"לא מנהיגים".

אמונה במסוגלות  עצמית (Self-efficacy) – המושג מסוגלות עצמית פותח על ידי בנדורה בסוף שנות השבעים. מושג זה הוגדר על ידו כאמונת הפרט ביכולתו לבצע בהצלחה את ההתנהגויות הנחוצות על מנת להשיג את המטרה המצופה (Bundura, 1977 ,1986 ,1995). תפיסה עצמית זו של הפרט מתעצבת בהקשר להתנהגויות ומתפתחת בהדרגה בתהליך של למידה מתמשך בו אוסף הפרט מידע ממקורות שונים באשר ליכולתו לתפקד בתחומים שונים. בעוד שהגדרתו הראשונית של בנדורה התמקדה באמונת הפרט ביכולתו לבצע משימה ספציפית, הורחב מושג זה על ידו ועל ידי חוקרים נוספים בניסיון  לראות בתפיסת המסוגלות העצמית של הפרט מאפיין כללי המייצג אמונה של הפרט באשר ליכולותיו להגיע להישגים בתחומים שונים ולבצע באופן טוב מכלול של משימות (Eden, 1988, 1996; Gardner & Pierce,1998; Hackett & Betz, 1995). ראייה רחבה זו הובילה להבחנה בין "מסוגלות עצמית מצבית" לבין "מסוגלות עצמית כללית". המסוגלות העצמית המצבית מתייחסת לתפיסתו של הפרט את יכולתו לבצע משימה ייחודית ומוגדרת, תפיסה אשר עשויה להשתנות בסיטואציות שונות. לעומת זאת, מסוגלות עצמית כללית (GSE- General Self-Efficacy) מתייחסת לאמונותיו העצמיות של הפרט לגבי רמת יכולת כללית וקבועה לבצע מגוון רחב של משימות במצבים שונים (Eden, 1996; Shelton, 1990).

החיבור בין תפיסת המסוגלות העצמית של הפרט לבין יכולתו להנהיג, נראה מתבקש. אדם המאמין בעצמו וביכולותיו לבצע בהצלחה משימות, יתאים יותר לתפקיד מנהיגותי מאשר אדם אשר אינו מאמין בעצמו. ואכן, ממחקרים עולה כי אמונה עצמית זו משמעותית בהקשר למנהיגות
(Chemers,  Watson, & May,  2000 ; Gibbons , 1986;  Kotter , 1988; Murphy, 2002).

מחקרם של סמית ופוטי (Smith &Foti, 1998) הוא הראשון אשר ניסה לבחון באופן ישיר את הקשר שבין מושג המסוגלות העצמית הכללית (GSE) לבין צמיחת מנהיגים בקבוצה. לשם ניבוי צמיחת מנהיגים בקבוצה נבחנו במחקרם שלוש תכונות: דומיננטיות, אינטליגנציה, ומסוגלות עצמית כללית. מבין שלוש התכונות, המסוגלות העצמית הכללית נמצאה במתאם הגבוה ביותר עם דירוגים והערכות של מנהיגים בקבוצה. מספר מחקרים חדשים על מנהיגות ניסו לצמצם מושג זה ולתחם אותו לתחום המנהיגות תוך פיתוח מושג ספציפי יותר- "מסוגלות עצמית להנהיג" (Chan, 1999; Chemers, Watson & May, 2000). ממצאי מחקרים אלו מצביעים אף הם על חשיבות האמונה העצמית ביכולותיו המנהיגותיות של הפרט ובין צמיחתו כמנהיג. מאחר והמחקר הנוכחי בוחן יכולות המרכיבות את "פוטנציאל" המנהיגות של הפרט, אנו רואים במסוגלות העצמית של הפרט תכונה יציבה אשר חורגת מהקשר ספציפי. לאור זאת, בדומה לגישתם של סמית ופוטי  (Smith & Foti ,1998), נבחן את תפיסת המסוגלות העצמית הכללית של הפרט. השערת המחקר היא כי  תמצא  מידה רבה יותר של  אמונה במסוגלות עצמית כללית בקרב הנבדקים הנתפסים כ"מנהיגים" בהשוואה לנבדקים הנתפסים כ"לא מנהיגים".

אופטימיות

כאמור, אחד המאפיינים העקביים המתוארים לגבי מנהיגים הוא יכולתם להציג תמונה עתידית, חזון, דרך חדשה, מסרים מלהיבים וכיו"ב (Mumford & Strange , 2002). מוטיב זה מופיע בכל הביוגרפיות של מנהיגים בולטים .(Bass, 1985; Burns, 1978;  Gardner, 1995) כדי לקיים  אורינטציה עתידית, לנסחה במונחים של חזון ואף להיות משוכנע בהצלחה המובטחת ובכך לסחוף את האחרים, על הפרט להיות אופטימי.  אכן, מספר מחקרים עסקו בקשר שבין מנהיגות לאופטימיות. במחקר שבדק אופטימיות ופסימיות בקרב מנהיגים במגזר העסקי נמצא כי אופטימיות מנבאת את היכולת ליצור חזון משותף ולעודד עשייה מתוך רגש. צ'מרס  ווטסון ומאי
(Chemers ,Watson & May ,2000) מצאו מתאמים חיוביים בין אופטימיות ורמת מנהיגות,  כפי שהוערכה לגבי צוערי פיקוד על ידי מדריכיהם הצבאיים. ממצאים דומים הוצגו על ידי ג'ורג, George , 2000)) וונדרלי  ועמיתים (Wunderley et al., 1998). נראה, איפוא, כי  אופטימיות היא פרה דיספוזיציה בולטת לניבוי אחד ממרכיבי המנהיגות המרכזיים ביותר – הראיה  והאמונה בתמונה עתידית נשאפת והחתירה העיקשת למימושה.

אופטימיות מוגדרת כ"נטייה של הפרט להאמין שבאופן כללי יחווה בחייו יותר חוויות חיוביות מאשר חוויות שליליות" Scheier & Carver, 1985)). היא מוגדרת כמאפיין אישיות יציב מעבר לזמן ומקום, אשר אינו מוגבל למסגרת ספציפית (Snyder et al., 1991). מחקרים השוואתיים בין פרטים אופטימיים לפסימיים דיווחו על כך שלאופטימיים יש דימוי עצמי חיובי יותר מפסימיים הם נוטים לראות את הצד החיובי של ההתרחשויות
(Peterson & Bossio, 1991) ומשקיעים יותר מאמצים, מאשר הפסימיים, לצורך השגת מטרותיהם
(Scheier & Carver 1993). לאור זאת השערת המחקר הינה, כי בקרב הנבדקים הנתפסים כ"מנהיגים" תמצא רמה גבוהה יותר של אופטימיות מאשר בקרב אלה הנתפסים כ"לא  מנהיגים".

היכולת לקיים יחסים פרו-סוציאליים

המשתנים שנסקרו עד כה (בטחון עצמי ואופטימיות) מרכזיים, אמנם, לניבוי מנהיגות אך אין בהם כדי להבחין  בין מנהיגים אישיים (היטלר, לדוגמא) למנהיגים חברתיים (גאנדי, לדוגמא). גם אלה וגם אלה מציגים חזון, מפגינים בטחון ואמונה בדרכם. ההבדל בין סוגי המנהיגים הללו נובע בעיקר כפי שצוין, ממידת הנרקיסיסטיות הטבועה באישיותם (Popper, 2000 ;2002). בעוד שהמנהיגים האישיים מקיימים עם מונהגיהם קשרים המכוונים להאדרה עצמית, מנהיגים חברתיים מאופיינים ב"דאגה לאחר", ביכולת נתינה פרו חברתית. מחקרים פסיכולוגיים הצביעו על אמפתיה – היכולת לחוש את רגשות האחר כאבן היסוד להתנהגויות מוסריות ופרו-חברתיות (Hoffman, 2000). יכולת זו נוצרת, על פי העדויות, כאשר יש התפתחות רגשית המאופיינת ביחסי אהבה, נתינה ובטחון בילדות. ואמנם מוטיב זה מופיע בביוגרפיות ובמחקרים על מנהיגים חברתיים ונעדר מהדיווח על מאפייניהם והתפתחותם של מנהיגים אישיים (Popper ,2002, 2002). 

איכות של יחסים שונים בין מבוגרים הוסברה ונחקרה בשנים האחרונות באופן אינטנסיבי ומעמיק באמצעות תיאורית ההתקשרות שפותחה על ידי בולבי. תיאוריה זו אפשרה אופרציונליזציה של טיעונים Bowlby,  1969,1973)) פסיכודינמיים, ולכן הניבה כמות עצומה של מחקרים אמפיריים (ראה סקירה אצלCassidy & Shaver ,1999 ). על פי תיאורית ההתקשרות של בולבי, לתינוק יש צורך ראשוני בהתקשרות וקירבה לדמות המטפלת (care giver) – לרוב האם. ההנחה היא כי המענה של הדמות המטפלת לצרכי התינוק, מעצבת אצלו מודל נפשי פנימי  (internal working model) שמכוון את התפתחותו הרגשית ואת העדפותיו והתנהגויותיו גם בחייו הבוגרים, בעיקר בהקשר של קיום יחסים רגשיים. אכן מערך גדול של מחקרים מצביע על כך שמודל נפשי פנימי זה הינו יציב לאורך שנים (Cassidi ,1999).

המחקרים בתחום ההתקשרות הצביעו על שלושה סוגים בסיסיים של דפוסי התקשרות (מודלים פנימיים) הנוצרים כתוצאה מדינמיקות דיפרנציאליות בין התינוק לדמות המטפלת: דפוס בטוח (secure) הנוצר אצל תינוקות שיש להם קשר זמין, עקבי, ומזין עם הדמות המטפלת. דפוס נמנע (avoidant) הנוצר אצל תינוקות שיש לגביהם מידה רבה של דחייה או התעלמות של הדמות המטפלת ממצוקותיו של התינוק (הבאות לידי ביטוי בבכי, מלמולים וכיו"ב סימני מצוקה) ודפוס חרד-אמביולנטי (anxious ambivalent) הנוצר כתוצאה של חוסר עקביות בזמינות ובנגישות של הדמות המטפלת לצורכי התינוק.

ההנחה היא כי על מנת להיות מנהיג חברתי יש צורך בתבנית אישיותית שאפיוניה כלולים בתיאורים של הדפוס הבטוח. דהיינו, מאמין בעצמו ובאחרים, בעל בטחון עצמי, סקרנות ויכולת לקיים יחסים קרובים ואף אינטימיים ללא חשש. אכן, אישוש לטענה לפיה לבעלי הדפוס הבטוח יש יכולת בולטת יותר לקיים יחסים חברתיים נמצאה במחקרים שונים שעסקו ביחסים אינטימיים כמו יחסים רומנטיים (Hazan & Shaver, 1990), יחסי חברות
(Mayseless, Sharabani & Sagi, 1997) וגם לגבי מנהיגות בהיותה קטגוריה של יחסים (Popper & Mayseless, 2002). ואמנם במחקרים שנעשו בשנים האחרונות על התקשרות ומנהיגות נמצא כי יש קשר בין מנהיגות ודפוס התקשרות בטוח (Mikulincer & Florian 1995). במיוחד רלבנטי לדיוננו הדיווח על הקורלציות הגבוהות שנמצאו בין מרכיב ההתייחסות החברתית של מנהיגים כפי שנמדד על ידי גורם "ההנעה באמצעות ערכים" (idealized influence) וגורם "ההתייחסות האישית המפתחת" (individualized consideration) בשאלון ה-MLQ (Multifactor leadership questionnaire) לבין הדפוס הבטוח (ראה גם אצל Popper, Mayseless &   (Castelnoveo, 2000 . מאחר ורוב רובה של אוכלוסיית המחקר הם מנהיגים חברתיים (נאמן–נגור, 1998), השערת המחקר היא כי תמצא מידה רבה יותר של דפוס בטוח בקרב נבדקים הנתפסים כ"מנהיגים" בהשוואה לנבדקים הנתפסים כ"לא  מנהיגים".

לסיכום: על סמך הספרות הפסיכולוגית על מנהיגות, זוהו חמישה מאפיינים שנמצאו כרלבנטים ביותר להגדרה של פרופיל הפוטנציאל ההכרחי להיות מנהיג חברתי: שלושה משתנים מבטאים באופן המייצג ביותר את סוג הביטחון העצמי הנדרש להנהגה: מוקד שליטה פנימי, רמת חרדה תכונתית נמוכה ואמונה במסוגלות עצמית. משתנה אישיותי מרכזי הנדרש לקיום מוטיב "ההובלה קדימה"- אופטימיות ומשתנה הדפוס הבטוח שהוא, לאור מחקרי ההתקשרות, המשתנה האינטגרטיבי ביותר לניבוי יכולת לקיים יחסים באורינטציה פרו-חברתית, דהיינו  ליכולת להיות מנהיג חברתי.    

ההשערה המרכזית היא כי ימצאו הבדלים מובהקים בין נבדקים הנתפסים כ"מנהיגים" לאלה הנתפסים כ"לא מנהיגים" בכל אחד מהמשתנים שהוצגו לעיל כמשתני פוטנציאל מנהיגות.

שיטת המחקר

נבדקים

במחקר השתתפו 402 חיילים, לקראת סיום ההכשרה הבסיסית (טירונות). החיילים מארבע פלוגות: שתי פלוגות מחיל השריון ושתי פלוגות מחיל הרגלים (נח"ל). סה"כ חיילים במדגם השריון 182 ובמדגם הנח"ל 220. בשתי פלוגות הנח"ל 6 מחלקות המונות כ-45 חיילים כל אחת, בעוד בשתי פלוגות השריון 12 מחלקות המונות כ-20 חיילים כל אחת. לצורך ביצוע המחקר הועברו לחיילים שאלונים למילוי עצמי. אחוז ההשתתפות בשריון עמד על 72% ובנח"ל על 78%. יש לקחת בחשבון כי כ 10%-20% מהחיילים במחלקות השונות הנם עולים חדשים שהתקשו לענות על השאלונים והוצאו מהמדגם. יתר החיילים שלא השתתפו לא הגיעו מסיבות "טכניות" שונות (בתורנויות, במרפאה, בשמירות וכו') וסביר להניח כי בחירתם אקראית.

כלים

ניתן לסווג את כלי המחקר ל-2 קבוצות: כלים להערכת מנהיגות (קריטריון) וכלים למדידת פוטנציאל להנהיג (P). 

כלים להערכת הקריטריון: הבחנה בין מנהיגים ללא מנהיגים

על מנת לקבוע מי משתייך לקבוצת "המנהיגים" ומי משתייך לקבוצת ה"לא-מנהיגים", נעשה שימוש בשאלון הערכת עמיתים והערכת מפקדים ("סוציומטרי"). שאלון זה חובר על ידי צוות המחקר והוא דומה בחלקו לשאלונים הסוציומטרים השונים בהם נעשה שימוש בצה"ל. השאלון אנונימי ונבחנת בו תפיסת העמיתים והמפקדים את הפוטנציאל המנהיגותי של החיילים, בשלב בו לעמיתים ולמפקדים יש כבר היכרות טובה של החיילים. כל חייל במחלקה מוערך לגבי שתי שאלות: לגבי מידת השפעתו על המחלקה ולגבי המידה בה הוא יכול להיות מפקד טוב, על סולם בן 5 דרגות הנע בין "במידה מועטה מאוד" ועד "במידה רבה מאוד". מתוך השאלון הפקנו ארבעה ציונים: שני ציונים ממוצעים רציפים על מנהיגות החייל מתוך דרוג העמיתים (מידת השפעה ומידת התאמה לפיקוד) ושני ציונים מקבילים מתוך דרוג המפקדים. בנוסף, מתוך השאלון יצרנו הבחנה בין שתי קבוצות קצה: "מנהיגים" ו"לא מנהיגים". חייל נכלל בקבוצת ה"מנהיגים" במידה וקיבל הן מהעמיתים והן מהמפקדים ציון ממוצע של 4 ומעלה על לפחות אחת מהשאלות (מידת השפעה או התאמה לפיקוד). חייל נכלל בקבוצת ה"לא מנהיגים" אם קיבל הן מהעמיתים והן מהמפקדים ציון ממוצע של 2 ומטה על לפחות אחת מהשאלות.

כלים לבחינת פוטנציאל להנהיג

מדד מוקד שליטה  – נעשה שימוש בסולם מוקד השליטה (Locus of Control) של רוטר (1966). השאלון תורגם לעברית על ידי פרנקל (1980). בשאלון זה 29 פריטים המוצגים כבחירה כפויה בין 2 היגדים, המבטאים מוקד שליטה חיצוני או פנימי. בשאלון קיימים 6 פריטים שאינם מקבלים ציון ונועדו למטרת ערפול. הציון בסולם הוא סכום הבחירות המצביעות על מוקד שליטה חיצוני, כך שציון גבוה בשאלון מצביע על מוקד שליטה חיצוני, ואילו ציון נמוך משקף מוקד שליטה פנימי. המהימנות הפנימית ( a קרונבך) לגרסא העברית הנה 0.71 (גלצר, 1975).

מדד חרדה תכונתית – נעשה שימוש בשאלון להערכת תכונת החרדה (Trait Anxiety Inventory (Spielbrger, Gorsuch & Lushene, 1970. השאלון תורגם לעברית ע"י טייכמן ומלינק (1979). השאלון מיועד לגילאי 16 ואילך. בשאלון זה מוצגים 20 מצבים רגשיים המשקפים את רמת החרדה של הנבדק בדרך-כלל. על הנבדק לציין את המידה בה הוא חש, בדרך-כלל, את כל אחת מן התחושות המופיעות בשאלון, על סולם בן 4 דרגות, הנע בין "כמעט אף פעם" לבין "כמעט תמיד". לאחר היפוך פריטים נעים ציוני השאלון בין 20 ל-80, כאשר ציון גבוה יותר מעיד על רמת חרדה תכונתית גבוהה יותר. מהימנות "מבחן-חוזר" של השאלון, כפי שדווחה במדריך, עומדת על 0.73. בדיקות מהימנות מסוג "עקיבות פנימית" הניבו מקדמי a קרונבך שנעו בין 0.89  ל 0.91 .

מדד מסוגלות עצמית כללית – נעשה שימוש בשאלון למסוגלות עצמית כללית (Chen & Gully, 1997 ,2001)  (General Self- Efficacy Scale), שאלון תורגם לעברית ע"י עדן (1997) והוא מכיל 14 פריטים, המשקפים את אמונותיו של הנבדק ביחס ליכולותיו. על הנבדק לציין את המידה בה הוא מסכים עם כל אחד מההיגדים בשאלון, על סולם בן 5 דרגות הנע בין "מסכים במידה מועטה" לבין "מסכים במידה רבה מאוד". ציוני השאלון נעים בין 14 ל-70, כאשר ציון גבוה יותר מעיד על מסוגלות עצמית כללית גבוהה יותר. המחברים דיווחו על רמת מהימנות a  קרונבך של 0.92 (Chen & Gully, 1997 ,2001)מהימנות נוסח עברי 0.91 (רוזן, 1998).

מדד אופטימיות – נעשה שימוש בשאלון "הגישה לחיים" (LOT– Life Orientation Test) של שייר וקרוור.
(1985) השאלון מכיל 6 היגדים המשקפים את גישתו של הנבדק לחיים. על הנבדק לציין את המידה בה הוא מסכים עם כל אחד מההיגדים בשאלון, על סולם בן 5 דרגות הנע בין "מסכים במידה מועטה" לבין "מסכים במידה רבה מאוד". לאחר היפוך פריטים נעים ציוני השאלון בין 6 לבין 30, כאשר ציון גבוה יותר מעיד על רמת אופטימיות גבוהה יותר. המחברים דיווחו על רמת מהימנות a קרונבך של 0.76 (ליטוביץ, 1999) .

מדד סגנון התקשרות – נעשה שימוש בשאלון התקשרות מבוגרים אשר פותח במקור על ידי חזן ושבר
(1987), תורגם לעברית ותוקף בארץ במספר מחקרים (למשל Mikulincer, Florian & Tolmaz, 1990.) השאלון מורכב מ 15 היגדים כאשר שניים מהם מאפיינים את דפוס ההתקשרות הבטוח, שישה את הדפוס האמביוולנטי ושבעה את הדפוס הנמנע. על הנבדק לציין את המידה בה הוא מסכים עם כל אחד מההיגדים בשאלון, על סולם בן 7 דרגות הנע בין "לגמרי לא נכון" לבין "נכון מאוד". מקדם מהימנות a קרונבך לבדיקת עקיבות פנימית הינו 0.81 עבור הדפוס האמביוולנטי ו-0.69 עבור הדפוס הנמנע והדפוס הבטוח.

סוגייות הנוגעות לסגנונות ההתקשרות בקרב מבוגרים ולכלי המדידה המתאימים לבחינת סגנונות אלו זוכות לענין מחודש בשנים האחרונות ). Cassidy & Shaver, 1999(ניתן למצוא היום כלים חדשים לבחינת התקשרות אשר מתמקדים בבדיקה בדפוס הנמנע והחרד (Mikulincer & Florian ,2000) לצד הרחבות קונספטואליות ואמפיריות לארבעה דפוסי התקשרות ) Mikulincer & Florian, 2000(במחקר זה נצמדנו לכלי הבסיסי שפתחו חזן ושבר עליו ניתן להשיג נתוני תוקף ומהימנות משמעותיים לאור המחקרים הרבים בעולם ובארץ שעשו בו שימוש.

ממצאים

בחינת מאפייני הנחקרים מעלה כי גילם הממוצע הינו 19 וסטיית התקן 1. טווח הגילאים נע בין 18 ל- 26. 80% מהנחקרים ילידי ישראל. רובם (68%) מתגוררים בערים, 13% מהם מתגוררים במושבים או ישובים קהילתיים, 4.5% מתגוררים בקיבוצים ו- 14.5% בעיירות פיתוח. ממוצע שנות הלימוד של הנחקרים הנו 12.2 וסטית התקן 1.

בשלב ראשון בחנו את מהימנות כלי המחקר. טבלה 1 מסכמת ממצאים אלו:

טבלה 1. נתוני מהימנות מסוג עקיבות פנימית (Alpha) של כלי המחקר.

*** מובהקות ברמה  0.01  >P

**  מובהקות ברמה  0.05  >P

מטבלה 2 עולה כי משתני הפוטנציאל אכן קשורים אחד לשני בכיוון המצופה. ישנם קשרים חיוביים בתוך שתי קבוצות של משתנים; מחד, בין המשתנים מסוגלות עצמית, אופטימיות ודפוס התקשרות בטוח; ומאידך, בין המשתנים מוקד שליטה (חיצוני), חרדה, דפוס התקשרות נמנע ודפוס התקשרות חרד. בחינת הקשרים בין המשתנים משתי הקבוצות מעלה כי מתקיימים ביניהם קשרים שליליים (למשל: בין מסוגלות עצמית למוקד שליטה חיצוני). כמו כן, הקשרים המתקבלים אינם חזקים בעוצמתם (למעט הקשרים שבין חרדה לדפוס התקשרות חרד ולאופטימיות שהתקבלו סביב 0.6), דבר המאפשר הסתכלות עליהם כגורמים המובחנים האחד מהשני.

*** מובהקות ברמה  0.01  P<                  

מקרא: מ= "מנהיגים"   ל= "לא מנהיגים" 

מטבלה 3 עולה כי אכן, בהתאם להשערות המחקר, החיילים אשר נתפסים במחלקתם כ"מנהיגים", מובחנים באופן מובהק מאלו הנתפסים במחלקה כ"לא מנהיגים" על פני כל חמשת מרכיבי הפוטנציאל. מובהקות המבחן Wilks Lamda  מלמדת כי חבילת המשתנים שנלקחו בניתוח רב משתני זה מבחינה באופן מובהק בין "מנהיגים" ל"לא מנהיגים". בנוסף, מבחני השונות שנערכו עבור כל מדד ומדד התקבלו מובהקים.

לאור ממצאים אלו ניתן לסכם כי, ל"מנהיגים" רמות גבוהות יותר של מוקד שליטה פנימי, מסוגלות עצמית כללית, אופטימיות ודפוס התקשרות בטוח – מאשר ל"לא מנהיגים", כמו גם רמות נמוכות יותר של חרדה תכונתית, ודפוס התקשרות נמנע וחרד – מאשר ל"לא מנהיגים".

בחינת השפעתם היחסית של משתני הפוטנציאל על המנהיגות:

על מנת לבחון איזה מדד מבין מרכיבי הפוטנציאל הנו המבחין ביותר בין "מנהיגים" ובין "לא מנהיגים" (קריטריון), ערכנו ניתוח מבחין Discriminant Analysis  (בשיטת ה (stepwise . מניתוח זה עולה כי בהכנסת כל משתני הפוטנציאל אנו מצליחים לשפר את הניבוי ב-74.6%. הקורלציה (canonical correlation) המתקבלת במודל זה היא 0.55 . המשתנה המשפיע ביותר על ההבחנה הנו: חרדה תכונתית. ליתר המשתנים השפעות נוספות קטנות. סדר המשתנים העוקבים הנו (מהגבוה לנמוך): דפוס חרד, מסוגלות עצמית, אופטימיות, מוקד שליטה, דפוס בטוח ולבסוף דפוס נמנע .

ממצאי הניתוח המבחין מעלים כי משתנה ה"חרדה התכונתית" הוא המשמעותי בהבחנה בין "מנהיגים" לעומת "לא מנהיגים". ניתוח זה כמו גם הניתוחים הקודמים שבצענו מניחים הבדל דיכוטומי בין שתי קבוצות מנהיגות קוטביות. ברם, שאלה מתבקשת הנה האם החיילים שאינם משתייכים לקבוצת ה"מנהיגים" או לקבוצת ה"לא מנהיגים" מובחנים באופן מובהק משתי קבוצות אלו? במילים אחרות, האם קבוצת החיילים ה"נייטרליים" היא קבוצה נפרדת מבחינת מאפייני פוטנציאל או שמא דומה במאפייניה לאחת הקבוצות. לשם בחינה זו ערכנו סדרת ניתוחי שונות חד-כווניים ANOVA מהם הפקנו סדרת מבחני Duncan  . מבחן Duncan  עורך השוואה בין כל זוג קטגוריות אפשרי ובוחן האם מתקיים ביניהן הבדל מובהק על פני כל אחד ממשתני הפוטנציאל. ממצאי ניתוח זה מוצגים בטבלה 4. 

טבלה 4. התקבצות הקבוצות: "מנהיגים", "נייטרלים" ו"לא מנהיגים", על פי הבדלים מובהקים
(P<0.05) במשתני הפוטנציאל (ממוצעים) מתוך מבחן Duncan.

** מובהק P< 0.01

ממצאי ניתוח זה מעלים כי יש הבחנה ברורה ומובהקת בין שלוש קבוצות החיילים בניתוח שלושת המשתנים הבאים: חרדה, מסוגלות עצמית ואופטימיות. ברם, ישנה התקבצות שונה עבור המשתנה מוקד שליטה ועבור דפוסי ההתקשרות. המשתנה מוקד  שליטה מבחין באופן מובהק בין קבוצת ה"מנהיגים" לעומת שתי הקבוצות האחרות שאינן מובחנות באופן מובהק. דפוסי ההתקשרות, לעומת זאת, מבחינים באופן מובהק בין קבוצת ה"לא מנהיגים" לשתי הקבוצות האחרות. ממצא אחרון זה עקבי עם ממצאי מחקרם של Mikulincer & Florian,1995)) המצביעים על כך שה"לא מנהיגים" היו מאופיינים בדפוס התקשרות חרד אמביוולנטי, כמו גם הממצאים לפיהם מרבית האוכלוסייה מאופיינת בדפוס בטוח (Cassidy & Shaver, 1999).

ממצאים אלו עשויים להצביע על חשיבות בחינת תופעת המנהיגות לא רק תוך הבחנה דיכוטומית בין קטבים אלא גם תוך התייחסות אל משתנה המנהיגות כאל משתנה רציף. לפיכך ערכנו ניתוח נוסף ובו בקשנו לבחון את השפעת משתני הפוטנציאל השונים תחת הנחת הרצף של משתנה המנהיגות. לשם כך הרצנו משוואת רגרסיה רב משתנית לניבוי מידת ההתאמה לפיקוד של החייל באמצעות סדרת משתני הפוטנציאל. להלן תוצאות משוואה זו:

טבלה 5. ממצאי משוואת רגרסיה לניבוי מידת ההתאמה לפיקוד.
0.01 P< 0.05 P< 0.10 P<  מטבלה זו עולה כי כאשר נעשה שימוש במשתנה רציף כקריטריון, משתנים תלויים נוספים מתקבלים מובהקים, מעבר למשתנה החרדה שהתקבל מובהק בניתוח המבחין. המשתנים חרדה ומוקד שליטה מתקבלים מובהקים ברמת מובהקות של 0.05 , והמשתנה דפוס התקשרות בטוח מתקבל מובהק רק ברמה של 0.1. מכאן, שמידת התאמת החייל לפיקוד (כפי שמעידים עמיתיו למחלקה) עולה ככל שמוקד השליטה הפנימי שלו גבוה  יותר, רמת החרדה שלו נמוכה יותר ודפוס ההתקשרות שלו בטוח יותר.

*** מובהקות ברמה
**  מובהקות ברמה
*  מובהקות ברמה

מטבלה זו עולה כי כאשר נעשה שימוש במשתנה רציף כקריטריון, משתנים תלויים נוספים מתקבלים מובהקים, מעבר למשתנה החרדה שהתקבל מובהק בניתוח המבחין. המשתנים חרדה ומוקד שליטה מתקבלים מובהקים ברמת מובהקות של 0.05 , והמשתנה דפוס התקשרות בטוח מתקבל מובהק רק ברמה של 0.1. מכאן, שמידת התאמת החייל לפיקוד (כפי שמעידים עמיתיו למחלקה) עולה ככל שמוקד השליטה הפנימי שלו גבוה  יותר, רמת החרדה שלו נמוכה יותר ודפוס ההתקשרות שלו בטוח יותר.

דיון

כפי  שצוין, מאז דעיכת גישת התכונות, מרבית המחקרים הפסיכולוגיים על מנהיגות התמקדו  במדידתה ומדידת השפעותיה (Bycioi, Hacket & Allen ,1995; Zacharatos , Barling, & Kelloway ,2000). אנו יודעים  כיום רבות על  סגנונות  מנהיגות, על  קורלציות  בין סגנונות  מנהיגות שונים לבין משתני ביצוע בעבודה, שביעות רצון, מוטיבציה ומחויבות לארגון (ראה סקירה אצלBass, 1990 ). אך אנו יודעים מעט מאד על מה שקטס דה פריס (Kets de Vries, 1989) כינה "התיאטרון הפנימי של מנהיגים", קרי, המשתנים הפסיכולוגיים המרכזיים שהם בבסיס כוחות האגו של מנהיגים – כוחות המאפשרים להם להשפיע. מעט ההתייחסויות הקיימות להיבט זה הינן ביוגרפיות היסטוריות (למשל עבודתו של 1991 Bullock,) או עבודות  פסיכוביוגרפיות (למשל, עבודתו של אריקסון על מהטמה גאנדי Erikson, 1969). מטבע הדברים יכולת ההכללה הנגזרת מעבודות כאלה היא מצומצמת שכן מדובר בדמויות היסטוריות בולטות שלא בהכרח מייצגות "מנהיגות בחיי היום יום" (Popper, Mayseless& Castelnovo , 2000).

בשני העשורים האחרונים קיימת התפתחות אינטנסיבית של מודלים התנהגותיים של מנהיגות שהבולט שבהם הוא מודל הטווח המלא של המנהיגות (Bass, 1990). ייחודם של הפיתוחים הללו הוא בכך שהם נבנו על בסיס מחקרים אמפיריים שאפשרו ניסוח מודלים תיאוריים של התנהגויות מנהיגותיות טיפוסיות. בשל יכולת המדידה והמהימנות הגבוהות של גורמים התנהגותיים, התרחב המחקר לכוונים של מחקרי השוואה (בין דרגים, בין תרבויות לאומיות שונות, בין ארגונים שונים, בתוך תעשיות דומות ותעשיות שונות (Bass, 1999)(. רנסאנס מחקרי זה אכן שופך אור רב יותר על השפעתם של מנהיגים כפי שהיא נובעת מהתנהגויותיהם, אך אין בהתפתחות חשובה זו בכדי להאיר יותר על מקורות דפוסי ההתנהגות של מנהיגים, בוודאי לא של מנהיגים מסוגים שונים. המחקר הנוכחי הוא ניסיון לטפל בגיזרה חסרה זו. דהיינו, לבחון אמפירית את שאלת המשאבים האישיותיים הדרושים להנהיג.

התפתחותן של תיאוריות כמו תיאורית ההתקשרות(Bowlby ,1969, 1973) , התפתחות  מושגים כמו מסוגלות עצמית(Self-efficacy)  והתפתחות הידע וההבנה בתחומים כמו חרדה, מוקד שליטה ואופטימיות, מאפשרים בחירה וקישור הרבה יותר ברורים בין התנהגויות מנהיגותיות טיפוסיות (כפי שהן מנוסחות במודלים התנהגותיים כדוגמת מודל הטווח המלא) לבין מושגים אישיותיים רלבנטיים. למשל, נמצא כי התנהגויות של השראה והתלהבות משפיעות על מונהגים (Bass, 1999), אך לא נחקרו מאפייני האישיות של אנשים שהתנהגויותיהם הטיפוסיות תוארו כמלהיבות. יתר על כן, גם בקרב מנהיגים שתוארו כמלהיבים לא נחקרו ההבדלים בין מנהיגים אישיים ומנהיגים חברתיים. נראה, איפוא, כי התפתחות הידע בתחום ההתנהגותי מנהיגותי, לצד התפתחות הידע בתחום הפסיכולוגיה של האישיות מאפשרים הרחבת  המחקר לקישור הדוק הרבה יותר ממה שהיה בעבר, בין הרמה האינטרה-פסיכית והרמה ההתנהגותית של מנהיגים. זו אכן הייתה צורת החשיבה שעמדה ביסוד מחקר זה והביאה לבחירה של המשתנים שהוצגו במחקר הנוכחי. ואמנם, הממצאים מצביעים על הבדלים מובהקים בין "מנהיגים" ל"לא מנהיגים" על פני כל המשתנים שהוגדרו כמימדי פוטנציאל פסיכולוגי להנהיג, דהיינו מימדים שיש להם ביטוי התנהגותי מנהיגותי. "מנהיגים", בהשוואה ל"לא מנהיגים", הם בעלי מוקד שליטה פנימי רב יותר, מידת חרדה תכונתית נמוכה יותר, מסוגלות עצמית כללית גבוהה יותר, אופטימיות רבה יותר ודפוס התקשרות בטוח גבוה יותר. כאמור, חרדה תכונתית, מוקד שליטה ודפוס בטוח נמצאו מובהקים במשוואת הרגרסיה לניבוי מנהיגות. אישושן של ההשערות כמו גם ממצאי הרגרסיה מצביעים על כך שכוון המחקר שהוצג הוא בעליל מבטיח במובן של שיפור הגדרות כלים וניבויים. 

לכך עשויות כמובן להיות השלכות אפשריות הן לגבי  מחקרי המשך, והן לגבי היבטים מעשיים בתחום של מיון למנהיגות ובתחומים של תכנון הקצאת משאבים להדרכה ופיתוח  מנהיגות. התרומה של הכיוון המוצע יכולה להיות רבה גם במובן התיאורטי בהשתלבותה האפשרית בכוונים המתפתחים בעשור האחרון, קרי, המשגה של מנהיגות במונחי יחסים, כמו למשל: יחסי  חליפין (ראה תיאורית  ה LMX ) (1995 Graen & Uhi-Bien,), יחסים רגשיים המתוארים בספרות כיחסים כריזמטיים או יחסים סימבוליים (Shamir,  1991) או יחסי התפתחות (Popper & Mayseless, 2002, 2003).

המשגות אלה, מאפשרות ראייה של מנהיגות באופן יותר דינמי המאפשר ביטוי למרכיבים השונים  הקיימים בדיון  על מנהיגות –מנהיגים, מונהגים ונסיבות התרחשותה של המנהיגות. התבוננויות אלה גם תואמות יותר את מורכבותה של תופעת המנהיגות, וגם מאפשרות זיהוי חשיבות דיפרנציאלית של משתנים פסיכולוגיים כפי שהם באים לידי ביטוי ביחסים שונים. כך למשל שמיר (Shamir ,1995) מצא כי יש משמעות למרחק  החברתי (social  distance) בהתייחסות  מונהגים  למנהיג. בעוד שתפיסות לגבי  מנהיגים רחוקים (למשל מנהיגי מדינות) מושפעות מפרוטוטיפים מנהיגותיים הקיימים אצל מונהגים, ההתייחסויות למנהיגים קרובים שיש איתם קשר אישי, מושפעות יותר מהתנהגויות שמפגין המנהיג ביום יום. להבחנות והמושגים המוצגים במחקר זה יש תרומה לגבי יתר העמקה בכיוונים הללו של התפתחות התיאוריה על מנהיגות. כך ניתן באמצעות סיווג של יחסי מנהיגות להצביע על מרכזיותם המשתנה של מאפיינים אישיותיים פסיכולוגיים המתקיימים ביחסים דיפרנציאלים בין מנהיג למונהגים. כך למשל, מתוך הדוגמא לעיל ניתן להניח כי יחסים קרובים (מה שהגדרנו כ"מנהיגות  בחיי היום יום") יהיו שונים מיחסים רחוקים וידרשו בולטות שונה של מאפיינים פסיכולוגיים של המנהיג (למשל יכולת רבה יותר לגבי קיום יחסים פרו-חברתיים). יתר על כן, גם ליחסים קרובים בין מנהיג למונהגים יש סיווגים רבים המבוססים על סיטואציות שונות, ארגונים שונים, משימות שונות וכיו"ב היבטים תלויי הקשר שאמנם נידונו בעבר בתוך הזרם הקרוי contingency models, אך שם הם נידונו ונחקרו בהקשרים של התנהגויות המנהיג (Bass, 1990), ולא במונחים של מאפייני אישיות, שכאמור ברובם לא היו בנמצא מבחינה מושגית ומחקרית, אז. הכיוון המוצג במחקר מרחיב, איפוא, את הדיון לכיוונים שניתן לראותם כיותר גנריים וכמייצגים, אולי, איזון רב יותר בדיון על מנהיגות בין משתני אישיות ומשתני  מצב.

הגם שיש צורך להתייחס בזהירות לסוגיית ההכללה, נראה כי המשתנים האישיותיים המוצגים במחקר, נוטים להיות פחות מושפעים מהיבטים קונטקסטואליים או תרבותיים, שכן מדובר במשתנים אישיותיים שמדידתם מבוססת על כלים שפותחו ותוקפו במקומות רבים בעולם. יחד עם זאת, יש להתייחס בזהירות רבה יותר לסוגיית הקריטריון. כזכור, הקריטריון נמדד על בסיס תפיסות מנהיגות, וייתכן, כפי שהצביעו כמה מחקרים, שתפיסת מנהיגות היא מוטת תרבות ((Dorfman, 1996. ייתכן גם שלגילם הצעיר של הנבדקים יש משקל בתפיסת המנהיגות האופיינית לאוכלוסייה צעירה. גם להבדלי מגדר אין ביטוי במחקר זה.

מחקר עתידי, לבד מגילוי של מימדי פוטנציאל נוספים (לאחרונה, נעשו מספר ניסיונות אמפיריים בכוון זה, תוך התמקדות על אישיות המנהיג)  (Bartone, Snook & Tremble, 2002; Judge & Bono, 2000; Judge, Bono, Ilies & Gerhardt, 2002), צריך לעסוק בסוגיות  שהוצגו,  דהיינו להתייחס להבדלי  גיל, מגדר ותרבות, בעיקר בקביעת  הקריטריונים  לתפיסות מנהיגות. סוגיה מעניינת נוספת אשר לא זכתה לבדיקה אמפירית, הינה בחינה של מאפייני האישיות הטיפוסיים יותר למנהיגים אישיים (שליליים). זאת ועוד, כפי  שצוין במבוא, בדומה להתפתחות כל כשרון, לא די בפוטנציאל כדי להיות  מנהיגים, יש צורך גם לרצות בכך וגם להיות באיזה שהוא הקשר התפתחותי המאפשר ביטוי של פוטנציאל ומוטיבציה. אשר על כן, מחקרים עתידיים שיעסקו בסוגיות היווצרותם ומאפייניהם של מנהיגים חייבים להתייחס גם להיבטים הללו.

הערות

1. המושגים מוקד שליטה ומסוגלות עצמית שייכים לאותה משפחת מושגים העוסקת בשליטה ובביטחון עצמי, ולפיכך נשאלת השאלה האם הם מובחנים אחד מהשני או שמא הם בוחנים את אותו קונספט. לטענת  Peterson & Stunkard (1992) מוקד שליטה ומסוגלות עצמית הינם שני מושגים נפרדים, אם כי הם עשויים להיות קשורים אחד לשני. בעוד מוקד השליטה מתייחס לציפיות הכלליות של האדם לגבי מקור סיבות ותוצאות בעולם, המסוגלות העצמית מתייחסת לאמונתו של האדם לגבי יכולתו להוציא בפועל התנהגות. לאנשים עשויות להיות תפיסות של מסוגלות עצמית לגבי יכולתם לבצע התנהגות, ללא קשר למוקד השליטה שלהם. כל אחד ממושגים אלו, לטענת Peterson & Stunkard (1992), נמצא בדרגת הפשטה והכללה אחרת. מסוגלות עצמית קשורה באופן ישיר להתנהגות ומוקד שליטה קשור למחשבות ולאמונות כלליות יותר. לטענתם, על מנת לנבא באופן אופטימלי התנהגות רצוי לבחון במקביל שני מושגים אלו.
2. על מנת לבחון את הכלים השונים בהם נעשה שימוש במחקר, ערכנו מחקר מקדיםPILOT) ). מחקר זה נערך בתקופה שבין פברואר 2002 ועד סוף אוקטובר 2002 והשתתפו בו 195 חיילים. החיילים במדגם זה היו טירונים משתי פלוגות: פלוגת שִריון אחת ופלוגת חי"ר (נח"ל) אחת. בשלב ראשון, הועברה סדרת השאלונים למילוי עצמי לחיילים. בשלב השני, חזרנו אל החיילים לאחר כ-3 חודשים והעברנו שוב את השאלונים על מנת לבחון את יציבותם. ממחקר מקדים זה עולה כי רמות המהימנות, הן של השאלונים החדשים שפיתחנו והן של השאלונים הקיימים שבהם עשינו שימוש, סבירות ותואמות את הרמות המדווחות בספרות האקדמית. כמו כן, בשתי הבדיקות שערכנו התקבלו תוצאות דומות.

© כל הזכויות שמורות למכון הנרייטה סאלד.