ניהול חלומות: מ-'פקולטת דשא' לכיתות אקדמיה – תיכון גליל מערבי

ויש תלמידים כאלה: מבט מזוגג בלוח, קוצים במקום שבו נהוג לשבת וחוסר עניין בכול. ויש כיתות כאלה: המנהלים נאבקים בצוות כדי למצוא מורים שיסכימו ללמד בהן. ויש מורים כאלה: בחצי פה יודו שמהתלמידים האלה אי-אפשר לצפות לשום דבר; אין יכולת ואין סיכוי שיצליחו במבחני הבגרות, ולכן – עם כל הכבוד – אין סיבה להשקיע.

בתיכון גליל מערבי כינו את התלמידים האלה 'הסטודנטים מפקולטת הדשא'. כש-80% מאוכלוסיית בית הספר הם תלמידי מב"ר ואתג"ר,[1] כשיש לך בעיקר הקבצות ג, אתה צריך הרבה הרבה דשא. המורים של 'פקולטת הדשא' הזאת נחשבו ל'פראיירים' כרוניים על שום שלא הצליחו להתחמק מהמנהלת שהציעה להם את תפקיד ההוראה הלא מתגמל הזה, ובסתר נחשבו גם למורים מקצועיים פחות וטובים פחות, ולוּ רק משום שהמנהלת הציעה להם את התפקיד. 'הסטודנטים' מצִדם השקיעו את זמנם בשוטטות ובנשירה סמויה וגלויה. על הישגים עיוניים אין מה לדבר בפקולטה הזאת.

לפחות בשלב הזה. 

מנהלת בית הספר זה שנתיים וחצי, קליה הילו, מביטה ביומן שלה בחורף 2003 ומבחינה שעיקר היום שלה מושקע בתלמידי פקולטת הדשא (והיה מי שאמר 'מתבזבז עליהם'). היא מגלה שנותר לה מעט מדי זמן לטיפוח ולחיזוק של האוכלוסיות הרגילות והמצטיינות בגלל הטיפול במשוטטים, בנושרים, בתוצרי השיעמום על הדשא, במורים שבורחים, במוחות שעוזבים, באלימות. קליה מבינה, ועמה צוות ההנהלה, שלטובת כולם המצב על הדשא לא יכול להימשך.

באותו זמן לערך, מחנכת אחת מכיתות מב"ר – מאיה בליאבין – מציצה בפני התלמידים שלה. היא עוברת אחד אחד ומסכמת לעצמה בצער ומתוך תסכול גדול כמעט שלוש שנים של מה שכינתה 'הצלחות מקומיות בלבד'. ההנהלה היא שביקשה ממנה להיות מחנכת, ומאיה היא שהחליטה שאם כבר, היא רוצה לחנך דווקא כיתת מב"ר. אחרי כמעט שלוש שנים בחינוך מב"ר היא מבינה: אין די במורה בודד כדי לחולל שינוי. סמכויות המחנך מוגבלות מדי, ואין מענה פרטני לכל ילד. צריך לחשוב אחרת, צריך לצאת מהקופסה. 

איך משנים?

​מרגע שהחלה קליה בניהול עסקה ביצירת תשתיות. היא גייסה את המורים לתהליך הגדרת חזון: 'בית הספר יהיה מקום אשר כל הבאים בין כתליו יימצאו בתהליך למידה ושיפור מתמידים, תוך כדי פעילות ועשייה מתחדשות, בתרבות של שיתוף וקולגיאליות'. בצוות ההנהלה המצומצם תרגמו את החזון ליעדים, ומהם גזרו קדימויות. נותרה 'שאלת האיך' – איך משנים את המצב ב'פקולטת הדשא'? איך מתקנים? איך מיישמים רעיונות יפים על למידה מתמדת והתחדשות על בסיס שיתוף?

השאלה מתחדדת על רקע תפיסת הניהול שהייתה דומיננטית בבית הספר עד אז – ריכוזיות מוחלטת: 'עד רמת בחירת צבעי הפרחים'. 'הרגשנו שיש סמכות ברורה ומוחלטת מאוד בבית הספר', סיפרו המורים על ההנהלה הקודמת. 'כל המידע נבע ממנה, ובמובן מסוים חסך עצמאות מאתנו  המורים'. קליה ומורי בית הספר הגדירו חזון של עשייה מתמדת ושיתופית, 'אבל שום דבר ב-D.N.A של הפעילות בבית הספר לא אִפשר שיתוף. כולנו היינו אחוזים בהרגלים שירשנו משנות הניהול הריכוזיות הקודמות'.

קליה החליטה שמנהל אחראי לעיצוב התרבות הארגונית הדרושה למימוש החזון המייצג את התפיסה החינוכית שהוא מאמין בה. לאור זאת בחרה לחרוג מההרגל הטבוע בארגון ולהנהיג בו ניהול ביזורי, לשתף.  

אלו כללי היסוד שקבעה לעצמה בבואה לנהל על בסיס שיתוף: 

• מוטלת עליה אחריות 'לנהל חלומות', לאפשר יזמוֹת של מורים בהנחה ש'המשוגע לדבר' יבצע מכל הלב, ואילו 'כפוי-המערכת' יעשה זאת חלקית ומתוך תסכול. לטובת שינוי של ממש חשוב שהצורך ינבע 'מלמטה'.
• החלומות שתנהל יהיו רק כאלו שעולים בקנה אחד עם החזון הבית-ספרי.
• ניהול החלומות כרוך ביצירת תנאים מיטביים לפעילות על-ידי:
• ליווי וייעוץ – בחינת תכנית העבודה ובדיקה משותפת של העמידה בה; במידת הצורך,  מעדכנים ומתאימים תכנית זו;
• קשב –  הטיית אוזן לצרכים ולקולות מצוקה שעולים מצד העושים;
• סיפוק משאבים –  אנשים, זמן וכסף;  
• טיפוח צוותיות;
• התמודדות עם התנגדויות גיבוי, יצירת שקט לצורך פעילות;
• פרגון והכרה – תמיכה מורלית והבעת הערכה במגוון דרכים (למשל ימי כיף צוותיים).

'לחבר את האדם הנכון לפרויקט שהולם את כישוריו'

מלמטה למעלה, מלמעלה למטה

הפער בין חזון למציאות הוא תכנון

קליה ומאיה חולקות חלומות על השנה הבאה במב"ר. מאיה בפדגוגיה, וקליה ביצירת התנאים המיטביים:
התכנון

• להתחיל בקטן – 'אני מאמינה בצעדים קטנים ומבוקרים', אומרת מאיה ומבקשת מקליה להתחיל במאה תלמידים בלבד, ניסוי. אף אחת מהן לא שיערה בשלב זה שהניסוי יצליח כל כך עד שבתוך שנה וחצי ייעשה לשיטת העבודה של בית הספר כולו וימנף אותו ל-87% זכאות לבגרות, בתום המחזור הראשון.
• לשלב – מאיה מבקשת שבכיתות המב"ר שתרכז ילמדו גם תלמידי אתג"ר.
• למפות- 'הניסיון לעבוד באותה הצורה עם קבוצת תלמידים שכל אחד מהם מתקשה בדרך אחרת, לא הוכיח את עצמו', מסבירה מאיה לקליה, 'צריך לקדם שיטת עבודה פרטנית, כל אחד עם נקודות החוזק והחולשה שלו'.  
• לבחור – 'צריך למנף, לגדל ולעודד מוטיבציה של מורים ותלמידים במב"ר', אומרת קליה. מאיה מציעה לבחור בעצמה את המחנכות שירכיבו את צוות מב"ר, את המורים המקצועיים, את התלמידים. כי 'אם נבחרתָּ, תרצה יותר, תשתדל יותר, והסיכויים שלך להצליח גדולים יותר'. קליה מהנהנת, פורשׂת לפני מאיה את כל חדר המורים לבחירתה ופותחת בעבורה מערך ראיונות לתלמידים.
• לצוות – 'צריך ליצור מרחב ביתי ומוגן עבור המורים שעובדים קשה כל כך. צריך מקום לקטר ומקום ללמוד בו', הוגה קליה. 'כן', מסכימה מאיה. 'הדבר הראשון שאעשה זה לגבש צוות שאני אהיה אחת ממנו'. בדיעבד מתברר שזה היה 'צוות המהפכה'.

המציאות – תהליך העבודה

מהפכה בהתהוות

הקשיים בדרך

סיכום: 'אין לנו הזכות לקבוע מראש מהי היכולת של תלמיד'