שותפות מחוללת שינוי: בית הספר היסודי הקהילתי על שם הנרייטה סאלד, ירושלים

השותפות של הורים במוסדות הלימוד של ילדיהם היא נושא מורכב, ומערכת החינוך עוסקת בו רבות. במקרים רבים מדי הנושא הוא כר פורה למתח ולקונפליקטים שתוצאותיהם עלולות להיות הרסניות, בעיקר לתלמידים. השותפות הברוכה שנוצרה בבית הספר "סאלד", בין צוות בית הספר להורים, היא תוצר של התמודדות מתמדת עם האתגר הזה, הכרה בקשיים ובמוקשים שהשותפות הזאת עשויה לזמן ואמונה גדולה בחזון השותפות ובתרומה הגדולה שיש בה לתלמידים בפרט ולכל באי בית הספר בכלל – המורים, ההורים והקהילה.
הדברים שלהלן נכתבו על בסיס רב-שיח שהתקיים בבית הספר בחודש יולי 2017. השיחה נועדה לשפוך אור על תחילתו של תהליך העבודה המשותפת בין ההורים לבית הספר – למה ואיך היא נוצרה, כיצד נראו הצעדים הראשונים של השותפות וכיצד היא באה לידי ביטוי היום – וכן על היתרונות הרבים שביצירת השותפות ובשימורה. בדיון השתתפו כמה הורים, נציגה של צוות המורים, מנהלת בית הספר לשעבר והמנהל הנוכחי. אחדים מן הנוכחים מובילים את תהליך השותפות מראשיתו^[1].

משבר בית ספרי והתארגנות הורית

לפני כשש שנים נקלע בית ספר "סאלד" למשבר. פתיחת אזורי הרישום בירושלים הובילה לירידה מתמשכת במספר הנרשמים, ומעל בית הספר ריחף חשש סגירה. הצוות הבין שיש צורך לחולל שינוי בבית ספר, וראשיתו בתהליך של בירור עצמי שנועד לחלץ את בית הספר מן המשבר ולשאול שאלות קשות על אודות הכיוון הנכון שכדאי לבית הספר לפנות אליו. "בדק הבית שנערך עם הצוות היה קשה מאוד", סיפרה חלי אלה, מנהלת בית הספר לשעבר; במהלך השיחות הללו "הצוות אמר 'אבל אנחנו עושים', וזה נכון – הם עשו, אבל השאלה הייתה איך עושים טוב יותר". הצוות העלה רעיונות רבים לחילוץ בית הספר מן המשבר, על הרצף שבין מיתוג לחיפוש סיפור אותנטי של שינוי. הועלו הצעות שונות – הפיכת בית הספר ל"ירוק", לבית ספר לאומנויות או לבית ספר ממוקד תקשוב, אבל נראה שאף אחת מן ההצעות לא התאימה. "התחושה הייתה שצריך משהו משמעותי וגדול", מסבירה יפה אמסלם, רכזת פדגוגית בבית הספר.

באותה תקופה, וללא ידיעת צוות המורים ב"סאלד", התגבשה בשכונה קבוצת הורים לילדים שעמדו לעלות לכיתה א' – הורים שהרגישו שמסגרות החינוך בסביבתם הקרובה אינן נותנות מענה לתפיסת עולמם החינוכית. בתהליך של עבודה משותפת ניסחו ההורים כמה עקרונות שרצו לראות במוסד החינוך האידיאלי מבחינתם – בית ספר ציבורי ששם דגש על ערכים של קהילתיות, חינוך יהודי-חילוני פלורליסטי ולמידה משמעותית. יחד הם החלו לחפש בית ספר שיהיה פתוח לשותפות ולהדדיות.

"סאלד" היה אחד מבתי הספר שבדקו במהלך חיפושיהם.

התחלה מתוחה

המפגשים הראשונים בין קבוצת ההורים לצוות "סאלד" היו מתוחים. התחושה של אנשי הצוות הייתה שההורים מתנים את הצטרפותם לבית הספר בהסכמה לדרישותיהם החינוכיות. ההורים חשו שהעקרונות שהם ביקשו לקדם ולבסס נתקלים בהתנגדות הצוות, מכיוון ש"את זה אנחנו כבר עושים בבית הספר". בחדר המורות נשמעו קולות שחששו מ"קבוצת הורים שתכתיב לנו מה לעשות ואיך לעבוד". נוסף על המתח שנוצר בין המורים לקבוצת ההורים, היה חשוב לשמור ולהגן על ההורים ה"וותיקים" של בית הספר, שהיו עלולים לחוש כי ה"חדשים" מדירים אותם.

הקשיים והחששות לא פסחו גם על ההורים ה"חדשים". "באנו למקום קשה מאוד", סיפרה שירה רייך, יושבת ראש ועד ההורים היום. "יש כאן בית ספר במשבר, ואנחנו מהמרים על הילדים שלנו". חלי אלה מסכימה איתה: "זה הצריך המון כוחות", היא מספרת, "יש קבוצה של הורים חדשים שאני נמשכת לתפיסתם, אל מול הורים ותיקים שאני רוצה לשמור עליהם, ובתווך – הצוות, שעבודתו המסורה מתאפיינת גם בהיבטים שמרניים. היה צריך להביא את כולם בחשבון, ולסמן דרך בין הטיפות".

תרומה משמעותית לתהליך הגישור בין הצדדים נזקפה לזכותה של חגית זנטי, אימא ותיקה בבית הספר ומי שהייתה אז יושבת ראש ועד ההורים. חגית הכירה והבינה לעומק הן את הקהילה הוותיקה והן את ההורים החדשים ויצרה את הגשר הנחוץ לשותפות. "המקום החשוב שלנו היה ההבנה שיש קולות בקרב ההורים הוותיקים שמתנגדים לתהליך הזה ויש צורך בהתגייסות שלנו כדי להתגבר על ההתנגדות הזאת", מספר צבי שמחה, מי שהיה באותו זמן אב לתלמידים בבית הספר ונמנה עם קבוצת ההורים שהאמינו בתהליך והובילו אותו.

צעדים ראשונים של בניית אמון

נוסף על תהליך הגישור שהובילה חגית זנטי, חל מפנה בגישה של קבוצת ההורים. באחת השיחות הפנימיות שערכו השתתף גם אביה של נעה עוזיאל, אחת האימהות בקבוצה. האב, פסיכולוג בהכשרתו, הדגיש בפניהם את הצורך שלהם-עצמם לבוא פתוחים וגמישים אל המפגש עם צוות בית הספר, כפי שמספרת נעה: "הוא אמר לנו שכאשר באים למקום ומעוניינים לעשות שינוי, אנחנו חייבים לבוא בעצמנו עם מוכנות לשינוי. נכון, הגדרנו את הרעיונות החשובים לנו, אבל אנחנו חייבים לבוא עם מוכנות לשינוי גם מצידנו".

"כשנעה הציגה בפנינו את התובנה הזאת של קבוצת ההורים", נזכרת חלי, "זה פתח את האוזניים לצוות ופתח את המקום של השותפות". נראָה שהמחסומים מתחילים להיפתח ומשהו בנוקשות של השיח החל להתגמש. יפה מסכימה ומספרת כיצד השינוי בטון אִפשר לה לעבור "ממקום של סקפטיות גדולה ושאלות כגון 'למה אנחנו צריכים את זה?' ו'למה לנו ליצור שותפות עם ההורים?' למקום של קבלה פנימית של השותפות הנוצרת. האופן שבו עצרנו ולמדנו את הנושאים החינוכיים השונים היה חלק חשוב מהתהליך". במסגרת תהליך הבירור התקיימו דיונים בנושאים שונים, ובהם, למשל, התעודות – עלו שאלות כגון למי הן מיועדות ומה הערך שטמון בהן. הבירורים בנושא ההערכה הולידו באופן טבעי עיסוק בתחום של למידה משמעותית. וכך "התעורר צורך אמיתי של הצוות, שפגש צורך אמיתי של ההורים", מסכמת יפה את התהליך שהחל לקרום עור וגידים.

השנה הראשונה הייתה שנה של יצירת אמון. "בהמשך", מספרת נעה, "לאחר שהתבסס האמון, נוצר עוגן לשותפות שתמיד מתפתחת. אבל הבסיס הוא האמון". ושירה מוסיפה: "דווקא בהתחלה היה חשוב לנו להיאחז גם בחלקים היציבים של בית הספר. לא רצינו לעשות מהפכות, הבנו שאנחנו צריכים לאתר את הדברים הטובים והיציבים שקיימים בתוך בית הספר ומשם לצאת לעבודה משותפת". אחד הדברים הראשונים שהיה צורך לאפיין או לשרטט הוא דווקא הגבול בין ההורים לצוות: "מה מתאים לשיחה בין מורים להורים כקבוצה ומה לא. יש מקומות מסוימים שאני כהורה לא רוצה להתערב בהם; יש בעלי מקצוע שצריך לתת להם לעבוד".

מעגלים של מעורבות: שימור ופיתוח

שאלה חשובה שעלתה ברב-שיח הייתה אם המודל הזה הוא בר קיימא. עמיעד מלצר, מנהל בית הספר שנכנס לתפקידו לפני כשנה, חווה את המעורבות והשותפות מייד עם כניסתו לתפקיד. בבית הספר מתקיימת "תרבות של צוותים", הוא מעיד; "כאשר יש בעיה או יוזמה, אין מצב שבו ההורים באים ומטיחים את המצב בפני ההנהלה, אלא יושבים יחד ומקימים צוות שיידרש לבעיה או יקדם את היוזמה".

אחד המפתחות החשובים לשותפות בין בית הספר להורים הוא ההבנה שמדובר בתהליך מתמשך – מצד אחד, ומתפתח, מתרחב ומשתנה – מצד שני: "חשוב לשמר את מעגל ההורים המעורבים ולבדוק אותו בכל פעם מחדש", אומרת שירה, "לבדוק עד כמה הוא גדל, משתנה ומתפתח, עד כמה הוא הטרוגני והאם מתקיים בו שיח פנימי". עם זאת ברור, כפי שאומרת נעה, שלא כל ההורים מעורבים בכל דבר ועניין כל הזמן אלא "יש מעגלים שונים של מעורבות ורמות שונות של שותפות שאפשר לנוע בתוכם".

הפורום החינוכי, למשל, הוא דוגמה לאחת הפלטפורמות שנולדו בראשית דרכו של תהליך השותפות. הפורום מתכנס פעם בחודש בבית הספר, והוא כולל נציגים מהצוות החינוכי והורים הדנים בנושאים חינוכיים. לפורום יש מנחה חיצוני מתחום הטיפול והנחיית קבוצות. "היה ברור לכולנו שכדי להחזיק תהליך מורכב המכיל בתוכו רצונות וצרכים שונים והרבה אמוציות, נדרשת הנחיה מבחוץ", מספרת שירה. בתחילת הדרך הדיונים בפורום נסבו על השאלה מהם החלומות והערכים שלנו בקשר לילדים, ואז עלו נושאים כגון למידה משמעותית, אופן הערכת הלמידה, זהות יהודית-ישראלית ועוד. בשנה האחרונה עסק הפורום בנושא של "בחירה" כחלק מתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר ובאופן שמסורות ביתיות מקבלות ביטוי בבית הספר. לקראת סוף השנה עלה שוב נושא הזהות היהודית-ישראלית והוחלט להוסיף ולהעמיק בו בשנת הלימודים הבאה. הפורום מונחה על-פי כמה עקרונות: דיון בנושאי חינוך גדולים, נושאים פרקטיים נידונים בישיבות ועד ההורים המרכזי; עיון מעמיק במה שקיים בבית הספר; בדיקת המצוי והדגשת ההיבטים לשיפור ולשימור; למידה משותפת של הורים וצוות, הן ממקורות פנימיים – אנשי צוות והורים, והן ממקורות חיצוניים – אורחים מומחים וחומרים לימודיים. הפורום משמש במה לדיון בסוגיות החינוכיות הגדולות, והוא פועל מתוך הבנה שהתרגום ליומיום הבית ספרי הוא באחריות צוות בית הספר האמון על הפן המקצועי.

"קרה לנו פה איזשהו נס"

יש הבנה עמוקה בקרב השותפים לתהליך שהשותפות מיטיבה עם התלמידים. הבסיס הוא ההבנה שהילדים המחלקים את זמנם בין הבית לבית הספר יוצאים נשכרים מכך שהמבוגרים משתפים פעולה ומדברים בשפה אחת. תוצאה חשובה של השותפות הורים-צוות היא ראיית הילדים בשלמותם, ולא רק כתלמידים. כאשר מכירים את הילדים היטב, ובכלל זה את הוריהם, מתוך עבודה משותפת עימם, הפרספקטיבה רחבה, מעמיקה ומלאה יותר. כמו כן, תלמידים הרואים את הוריהם משקיעים בבית הספר מפתחים תחושה עמוקה יותר של חיבור ושייכות לבית הספר. השותפות יוצרת מכפלת כוח שיכולה לעזור לקדם מגוון נושאים בבית הספר, החל בשיפור פיזי ושותפויות עם גורמים אחרים וכלה בחשיבה משותפת על נושאים חינוכיים.

אחת הדוגמאות (ויש רבות) ליוזמה שנולדה בקרב ההורים היא צוות שעוסק בשיפור פני החצרות והתאמתן לצרכים של כלל אוכלוסיית בית הספר. הצוות מורכב מהורים שיש בהם בעלי מקצוע בתחום ואחרים שנלהבים לעניין, והם פועלים עם צוות בית הספר. תהליך העבודה כלל מיפוי של המרחב כפי שהוא פעל, הצגת פרוגרמה ראשונית לשינוי, יצירת סדנאות שבהן השתתפו תלמידים וחברי צוות כדי לתת ביטוי לרצונותיהם ולחלומותיהם בנוגע למרחב החיצוני, ולאחר ניתוח של כל הנתונים – יצירת תוכנית עבודה ופנייה למקורות מימון מחוץ לבית הספר. היום, לאחר שנה וחצי של עבודת עומק והשקעה רבה, יש בבית הספר מרחב חדש שהפך מאזור "מת" לאזור שוקק חיים ומרחב למידה עבור התלמידים. העבודה בצוות זה מדגימה היטב כיצד רעיונות הופכים למציאות, ומדגימה את הפרקטיקה של השותפות הנוגעת בכל רובד אפשרי בבית הספר ואת הערך המוסף עבור התלמידים שהשתתפותם בתהליך העצימה אותם והם נהנים מתוצריו.

השותפות אינה אירוע חד-פעמי. היא תהליך מתמשך, דינמי ומתפתח, שמושפע כל העת מהאנשים המשתתפים בו – חמש שנים וחצי של עבודה מאומצת, שעות השקעה רבות של הצוות וההורים והרבה מחויבות ואמונה בהשפעה החיובית ארוכת הטווח על כל השותפים. התלמידים עדים לדיאלוג מתמשך ומיטיב שמטרתו שיתוף פעולה וקידומם בבית הספר. לעתים נדמה שעצם קיומו של דיאלוג זה, החסר כל כך במקומותינו, הוא עצמו התמורה בעד המאמץ. "קרה לנו פה איזשהו נס", מסכמת חלי את התהליך.