קהילה ורשתות

פרופ' ג'ון הטי מאוניברסיטת מלבורן, מחוקרי החינוך המשפיעים ביותר כיום, מציג בריאיון זה את המסרים המרכזיים המובאים בספרו האחרון (2012): "למידה גלויה למורים: מקסום ההשפעה על הלמידה". מסרים אלה מנוסחים כשמונה "מסגרות חשיבה", או תפיסות יסוד, שלדעת הטי אמורות לעמוד בבסיסה של כל פעולה והחלטה המתקבלת ברמת הכיתה, בית הספר או מערכת חינוך. הטי מבסס את טענותיו על עשרות שנים של מחקרי מטא-אנליזה שרוכזו בספרו הקודם והמשפיע "למידה גלויה: סינתזה של יותר מ-800 מטא-אנליזות בנוגע להישגים לימודיים".

המאמר המקורי, שזו גרסתו המעובדת, מציג ממצאים ממחקר פעולה איכותני שבחן כיצד קבוצה של מפקחי מחוזות תופסים את תפקידם בבניית קהילה לומדת. מניתוח הנתונים עלו ארבעה גורמים שתמכו במפקחים: א) שימוש בתהליך כנקודת כניסה; ב) התייחסות לכל הדרגים בעת ההתבוננות על בעיות בפרקטיקה; ג) יצירת סביבה תומכת; ד) הבנה עמוקה של עקרונות הקהילה הלומדת. בעקבות חוויה זו חשו המשתתפים צורך להגדיר מחדש את תפקיד המפקח: במקום מנהל למידה – מנהיג לומד.

יחסי הורים – בית ספר הם חלק בלתי נפרד מחיי בית הספר, והם קשורים לתהליכים המרכזיים המתרחשים בו. מתוקף תפקידו של המנהל, מוטלת עליו האחריות לעצב את מדיניות בית הספר ואת הקשר שלו עם הקהילה, וכן לקבוע את כללי הדיאלוג ואת גבולותיו מתוך הקשבה לצורכי הצוות, התלמידים וההורים. הבנת התפתחות היחסים בין הורים לבתי הספר עשויה לסייע למנהלים בהובלת קשר זה כדי לחזק את כוחו של בית הספר.

השותפות של הורים במוסדות הלימוד של ילדיהם היא כר פורה למתח וקונפליקטים. השותפות הברוכה שנוצרה בבית הספר "סאלד", בין צוות בית הספר להורים, היא תוצר של התמודדות מתמדת עם האתגר הזה, הכרה בקשיים ובמוקשים שהשותפות הזאת עשויה לזמן ואמונה גדולה בחזון השותפות ובתרומה הגדולה שיש בה לתלמידים בפרט ולכל באי בית הספר בכלל – המורים, ההורים והקהילה.

החברה הבדואית בנגב היא אחת החברות המוחלשות בישראל. התוכנית לקידום מצוינות במדעים נוסדה כדי להגדיל את מספרם של הצעירים הבדואים בנגב הניגשים לבחינות הבגרות ברמת חמש יחידות לימוד במקצועות מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואנגלית. אחת ממטרות התוכנית היא להגביר את מודעות ההורים לתוכנית ולהגביר את מעורבותם בחינוך של ילדיהם.

ל"פדגוגיה של אכפתיות" שפיתחה נל נודינגס יש השלכות חיונוכיות מרחיקות לכת על כל מה שמתרחש בבית הספר - מבנה תוכנית הלימודים, שיטת ההוראה ובעיקר היחסים האנושיים. יש לה גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת. הבית (הטוב), על ערכי הדאגה והאכפתיות המאפיינים אותו, הוא המקום שממנו צריך להתחיל השינוי.

בשנים האחרונות עלתה לראש סולם העדיפויות יכולתם של בתי ספר לשפר במיוחד את ביצועיהם של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים ותלמידים מרקע מגוּון. לצורך מחקר זה זוהתה קבוצת בתי ספר שתלמידיהם הפגינו באופן עקבי ביצועים טובים יותר מאילו של בתי ספר בעלי נתונים דמוגרפים והושוותה לקבוצת בתי ספר בעלי מאפיינים דמוגרפיים דומים, המחקר השתמש במתודולוגיה של מחקרי אירוע מרובים, עריכת ראיונות ואיסוף מסמכים בכל אחד מחמישה-עשר בתי הספר. הממצאים מעלים שארבעה דפוסי עבודה (פרקטיקות) הקשורים זה בזה מייחדים את בתי הספר בעלי הביצועים הגבוהים לעומת מקביליהם הממוצעים. דפוסי העבודה האמורים כרוכים בהתמקדות בפועל בתובענוּת אקדמית, היכולת לחדש, תקשורת פתוחה ושקופה בתוך בית הספר ועם הקהילה בכללותה, וכן נכונות ויכולת להשתמש במגוון ראיות לקבלת החלטות אסטרטגיות. המאמר מציג ומפרט דפוסים אילו.

המקרה מתאר בית ספר תיכון אזורי שעבר מהפך בעקבות גידול היישובים ושינוי צורכי התושבים, והצליח לשפר את הדימוי שלו ולמצב את עצמו כבית ספר שמוביל את תלמידיו להצלחה בבגרות. כעת נדרש בית הספר להתמודד עם צרכים חדשים של הקהילה והרשות ועם מגמות חדשניות המשפיעות עליו. המקרה מעלה שאלות על הצורך להתאים את בית הספר לצרכים משתנים, כיצד לעשות זאת, מי יסייע לבית הספר בכך ועוד.