בית ספר בונה קהילה

קהילה, קהילתיות, זהות קהילתית

קהילה היא סוג מיוחד של קבוצה שהיחסים בין חבריה והמשימה שלהם הם אמצעי ומטרה בעת ובעונה אחת. כלומר, חברי הקהילה מבצעים יחד משימות בזכות היחסים המשותפים ומקיימים את היחסים כדי לקדם נושאים ויעדים משותפים היחסים הקהילתיים מאופיינים ב:

1. רב-תחומיות – חברי הקהילה עושים יחד פעולות בכמה תחומי חיים. הם משתתפים בחוג ספורט משותף, חברים בוועד הורים של בית ספר, הולכים יחד להצגת תיאטרון ביישוב וגם לחסימת כביש מפריע בכניסה ליישוב.
2. רב-ממדיות – בקהילה אנו מצפים כי יכירו במאפיינים שונים וביכולות שונות של היחיד ויתחשבו בהם: כישרונות מוזיקליים, מיומנויות מקצועיות, תחביבים ועוד. אנו מצפים בקהילה להתייחסות להקשרים המשפחתיים והחבריים (״הילדה שלך רוקדת נהדר״, ״הבעל שלך דיבר נפלא אתמול בערב״) וכן למצבי דחק ושמחה (״שמענו שאימא שלך מאושפזת״, ״מזל טוב להולדת הנכד״) ועוד.
3. מפגש פנים אל פנים – בדרך לביסוס יחסים קהילתיים יש חשיבות מיוחדת להיכרות ולקשר ממשי פנים אל פנים בקרב אנשים בקהילה. ככל שהמפגש קבוע ומכוון, כך הוא יוצר אצל הפרט ביטחון רב יותר ותחושת בית.
4. חלוקת תפקידים ומיסוד תהליכים – יחסים קהילתיים מתקיימים פעמים רבות בתוך מסגרות מוגדרות שיש בהן חלוקת תפקידים ושגרות פעולה.

מטרת הקהילה היא להוות ולהיות בית עבור כל חבריה, על מגוון מאפייניהם. תחושת בית תלויה ברמת הקהילתיות. קהילתיות היא היכולת של הקהילה ליצור הסכמה סביב אמנה
חברתית משותפת, זו באה לידי ביטוי בהתנהגותם המשותפת ומבטאת את האפשרות של חבריה לממש באופן וולונטארי את חלקם בעיצוב חיי ציבור משמעותיים. מקום שהופך
להיות בית  מאופיין ביכולת של  כלל מרכיבי הקהילה – ארגונים קבוצות ויחידים – להרגיש :

1. משמעותיות – תחושת הערך החברתי שכל חבר קהילה חש בזכות חשיבות תכונותיו ומאפייניו עבור הקהילה.
2. מחויבות – תחושת אחריות אישית למקום ורצון לדאגה ולפעולה.
3. שייכות – תחושת בעלות על המקום ההשתייכות למקום ולקבוצה הופכת למרכיב זהות (המקום הזה הוא אני).

ערבות הדדית מחייבת – הנכונות לסייע לאנשים בקהילה, ללא קשר לרמת היכרות וללא ציפייה מיידית לתמורה, מתוך ידיעה עמוקה שבמקום הזה מתנהגים כך, וראוי שכך יימשך. כאשר אדם אומר: "אצלנו ביישוב כולם עוצרים טרמפים לבני נוער בלילה" הוא בבת אחת מספר סיפור של הקהילה ובעצמו מושפע מהציפייה הזאת ומתחיל להתנהג על פיה. כאן ניכרת עוצמתו  הגדולה של  המרכיב הזה, בהיותו משפיע ומעצב את התנהגות היחידים בעקבות הרצון שלהם לשמר מה שבעיניהם נתפס כחוסן וכוח של הקהילה.
חשוב לזכור כי מאפיינים אלו אינם תכונות של יחיד אלא תפקיד של קהילה. פעולה נכונה של המערך הקהילתי יביא לחויית ביטחון בין-אישי חזק ומבוסס, ובכך בא לידי ביטוי חוסנה של הקהילה.
בינוי קהילה הוא תהליך שמטרתו לבסס יחסים קהילתיים סביב ערכים משותפים וסביב יצירת זהות קהילתית משותפת. זהות היא הנכס היקר ביותר של הקהילה. זהות קהילתית מתייחסת לתפיסה של הקהילה את עצמה והיא מבוססת על מערך הערכים והסמלים המקומיים. הדבר בא לידי ביטוי במאפיינים שבהם ועליהם הקהילה גאה, הנרטיב המקומי שלה והסיפור המכונן: נוף מיוחד, גיבורים מקומיים, היסטוריה ייחודית וכיוצא באלה. זהות קהילתית באה לידי ביטוי בפרקטיקות של מחויבות – אנשים פועלים על-פי הזהות הקהילתית הזאת, ובכך בעצם הם מחזקים אותה ובוראים אותה מחדש.

מאפיינים אילו יכולים להבהיר את כוחה של הקהילה כתופעה חברתית ובצידה מונחת גם האחריות הגדולה המוטלת על העוסקים בתחומה. באיזו מידה תהיה המסגרת הקהילתית למלכודת של הדרה, הסתגרות , נידוי ואפליה, ״ביצה״ מנוונת ובולמת יחיד וקבוצה או, להבדיל, תהווה מסגרת בריאה מקדמת מצמיחה ומגשרת עבור חבריה ועבור החברה כולה.
בהקשר זה למערכת החינוך המקומית יש תפקיד ייחודי ויכולת להשפיע ולכוון.

בית הספר כסוכן חִברוּת

בית הספר הוא מוסד בעל פוטנציאל יוצא דופן בחיים של קהילה. אין שני לו במרחב הקהילתי, בעיקר ביכולתו לתרום לביסוס חוסנה של הקהילה באמצעות חיזוק הנכס החשוב ביותר שלה – זהותה הקהילתית המשותפת. אחד המאפיינים של קהילה כקבוצה חברתית הוא שאיפתה לקיים מחזורי חיים רבים. מכיוון שמשך קיומה של קהילה נתפס כמדד להצלחה, הרי שהמשכיותה – הן על ידי בניה ובנותיה והן על ידי מצטרפים חדשים – היא אחד מיעדיה המרכזיים. כאשר אנו מבינים שלבית הספר יש תפקיד מכריע בהעמדת הדור הבא של הקהילה, אנו מתייחסים אליו כאל כאחד מארבעת סוכני החִברוּת של הקהילה שאחראים להמשכיותה. ואלה הם סוכני החִברוּת:

1. המשפחה;
2. מערכת החינוך הפורמלית;
3. קבוצת השווים;
4. הקול המקומי הקהילתי – כלומר, הדמויות שמסמלות את המרחב הציבורי כגון ראש העירייה או התקשורת המקומית.

מבין ארבעת סוכני החִברוּת הללו, לבית הספר תפקיד ייחודי הנובע ממאפייניו יוצאי הדופן כאוצר הון מסוגים שונים – הון פיזי (בדמותם של בניינים ושטחים אחרים במרחב), הון ארגוני (בדמותן של שגרות ומסגרות ניהול שיכולות להניע תהליכים בקהילה ולתמוך בהם), הון אנושי-מקצועי (שכן בין כתליו פועלים אנשי מקצוע בעלי מומחיות בתחומי דעת שונים ובפדגוגיה ובעלי מטען ערכי ייחודי), והחשוב מכול – הון חברתי (שהרי לבית הספר היסודי השכונתי או האזורי מגיעים רוב הילדים ומשפחותיהם לתקופה ממושכת של מספר שנים).

מנהלת בית ספר שרואה את ייעודה ומגדירה את תפקידה כמובילה ומנהיגה בקהילה היא מנהלת שיש לה מקום מרכזי (בצד דמויות וארגונים אחרים בקהילה, דוגמת ראש הרשות ומנהל המתנ״ס) בהגדרת אתגרי הקהילה ובשילוב הכוחות לקידומם של ענייני הקהילה. מנהלת בית ספר הפועלת כמנהיגה קהילתית מגייסת את בית הספר, על כל מרכיביו ומשאביו, לקידום עתידה של הקהילה ולהבטחת חוסנה. היא עושה זאת באמצעות העמדת הדור הבא של הקהילה כך שהמצטרפים החדשים ובני המקום יחושו גאוות יחידה על השתייכותם למקום ויפעלו לקידומו. בבית ספר כזה, תוכנית הלימודים והפעולות החינוכיות המתקיימות בו בממד הפורמלי והבלתי פורמלי יהיו גם הן מגויסות למימושה של מטרה זו. כך למשל, בית הספר יכול להשתמש במיזם המעורבות האישית (הון ארגוני) כפלטפורמה לחיבור בני המקום להיסטוריה שלו ולדמויות מרכזיות בתוכו, וכך לתרום לתחושת הגאווה בייחוד שלו. במסגרת מיזם כזה ילדי הקהילה יוצרים קשרים עם הדור הבוגר, חוברים ומתחברים לדמויות שונות בגילים שונים בקהילה, מתנדבים יחד בתחומים בעלי עניין משותף למבוגרים ולצעירים ועוד. פעולות כאלה מובילות ללימוד ההיסטוריה של הקהילה, לחיזוק הקשרים בין חבריה ולחיזוק איתנותה (כלומר, להגדלת ההון החברתי).

בית הספר כקהילה לעומת בית ספר בקהילה

בית ספר שמגדיר את עצמו ואת תפקידו כבונה קהילה רואה בתהליך בינוי הקהילה את אחת ממשימותיו המרכזיות  ותופס את עצמו כארגון בקהילה^[1]. אך בפועל מתוך בתי הספר המעידים על עצמם כבעלי תפיסה קהילתית ברוב המקרים נמצא כי מרביתם מתנהלים כקהילות ולא כארגונים בקהילה. כאשר בית ספר מתנהל כקהילה, הוא מתנהל בתוך מעגל סגור שבו לעיתים קרובות אין כל קשר או זיקה לקהילה הרחבה שבתוכה הוא פועל. כאשר בית ספר מתנהל כקהילה, זו מורכבת משחקנים פנים בית ספריים: הנהלה, מורים, סגל עזר, תלמידים והורים. יחסי ההורים ובית הספר מתקיימים בתוך המעגל הפנימי הזה, וכל מבנה הזיקה בין השחקנים השונים מכוון למימוש מטרות בית הספר.

ההבדל בין בית ספר בקהילה ובין בית ספר כקהילה אינו הבדל של מה בכך; זהו הבדל מהותי המעצב את כל ממדי חייו של המוסד החינוכי – בהיבט המקצועי, הארגוני והניהולי. למשל, במקרה של בית הספר כקהילה, ועד ההורים יהיה מורכב מנציגי כיתות או שכבות גיל, אך בבית ספר המגדיר עצמו כארגון בקהילה – ועד ההורים יהיה מורכב מנציגי שכונות (במרחב העירוני) או מנציגי יישובים (במרחב הכפרי). בבית ספר התופס עצמו כארגון בקהילה, ההורים הם שחקן קהילתי ולא אוסף אקראי של הורים בשנתון מסוים. לכן, למשל, כאשר בית ספר מקיים יום ספורט תחרותי, בבית ספר שמתנהל כקהילה יום ספורט יתנהל בין כיתה ג׳1 ל-ג׳2, ואילו בבית ספר שהוא ארגון בקהילה יום ספורט יתקיים בין ילדי שכונות או ילדי יישובים – מכיוון שזוהי דרך נוספת שבית ספר יכול לפעול בה לחיזוק שייכותם של ילדי השכונות והיישובים לקהילות המוצא שלהם.

בית ספר בונה קהילה היא תפיסה חלופית לתפיסה של בית הספר כקהילה, כנותן שירות ללקוחותיו. תפיסה זו באה לידי ביטוי בכל ממדי הפעולה, כפי שעולה מן הטבלה:

המעבר של בית הספר מנותן שירות לבית ספר בונה קהילה הוא המעבר מתפיסת ההורים כלקוחות מרכזיים לתפיסת ההורים כחברי קהילה רחבה – יותר מהיותם הורים לילדים. במובן הזה ״הורים״ ו״קהילה״ אינן מילים נרדפות: בית ספר בונה קהילה קשוב ומכוון לצורכי הקהילה שלו ואינו רואה עצמו כמי שנותן שירות לקבוצת הורים אקראית שעדיפויותיה משתנות משנה לשנה בהתאם להרכב ההורים המקרי באותה שנה, בשנה אחת רוצה דגש אומנותי ובשנה שלאחריה – מצוינות לימודית. בית הספר כארגון בקהילה מקיים קשרים מתמידים עם כלל הגורמים המרכזיים בקהילה – שלטון מקומי, מגזר עסקי, עמותות, תושבים. מבחינה זו, הורים בהגדרתם הצרה והמצומצמת הם רכיב אחד ממכלול הרכיבים המאפיינים את הקהילה.

לסיכום

בניגוד לתפיסה הרומנטית, קהילות אינן הופכות לכאלו בעצמן ואינן צומחות ומתנהלות מאליהן באופן "טבעי". כדי ליצור קהילה יש לרצות בכך ויש צורך לפעול ולהתכוון להתפתחותה ולהמשיך ולעבוד למען השתמרותה לאורך זמן, בכלים מקצועיים מבוססי ידע וניסיון בתחום. בינוי קהילה הוא תהליך יצירה של ״גאוות יחידה״, הזדהות ומחויבות של כלל חלקי הקהילה כלפי המקום באמצעות יצירת קשרים ופעולות, בקידום יוזמות משותפות, בתחומי חיים שונים המאדירים את ממדי האמון ואת בסיסי ההדדיות בין השותפים והקבוצות השונות בקהילה המתחדשת.

במציאות שבה נתק חברתי וניכור מאפיינים את המרחב הציבורי הלאומי, למרחב המקומי יש הזדמנות להמחיש אפשרות של חיים יחד סביב מטרות משותפות וקידום טוב משותף.

בתי ספר הם ארגונים חינוכיים חברתיים יוצאי דופן במשאבים האנושיים המקצועיים שלהם, משאבים המאפשרים להם להיות מסד מיוחד ליצירת מציאות חלופית. לשם כך נחוצה מנהיגות חינוכית הרואה בשליחות החברתית-קהילתית את ייעודה ומחויבת לממש את חלקה ביצירת קהילה חסונה בסביבתה, קהילה שתהווה בית עבור החברים והקבוצות שבתוכה.