"הרץ למרחקים ארוכים" – מסע לשינוי מערכתי

מבוא

​​חקר המקרה מבוסס על תהליך שינוי שעבר בית ספר: מבית ספר תיכון ארבע-שנתי קטן, המאופיין בבריחת תלמידים ובעזיבת מורים, הוא הפך לבית ספר שש-שנתי מבוקש על-ידי תלמידים ומורים, מוערך על-ידי הקהילה הקרובה – הורים והרשות המקומית – וזוכה להכרה ברמה המחוזית והארצית

המקרה יוצג כאן מהסוף להתחלה: ראשית, המאפיינים המרכזיים של בית הספר אחרי השינוי – בשנה החמישית לו. בהמשך יתוארו השלבים בדרך לשינוי.

סוף הסיפור…

​בעקבות תהליך השינוי זכה בית הספר במענק כספי – על עלייה בהישגים בבחינות הבגרות – מהרשות שבשטחה הוא שוכן. בשנה החמישית להפעלתו זכה בית הספר בפרס החינוך.

להלן דברים שנאמרו ונכתבו על בית הספר במעמד קבלת פרס החינוך:

הפרס ניתן:

• על מהפך משמעותי בתדמיתו של בית הספר ועל תהליך מתמשך ויסודי של שינוי בכל רכיבי המערכת הבית ספרית, תוך כדי שיתוף פעולה ראוי לציון של ההנהלה, המורים, התלמידים, ההורים והקהילה.
• על העמדת התלמיד במרכז העשייה החינוכית, על האמונה ביכולתו של כל תלמיד, ועל מגוון מסלולי לימוד ומגמות המאפשרים לכל תלמיד בחירה אישית בהתאם לצרכיו וליכולותיו.
• על פיתוח וטיפוח מגוון רחב של תכניות לימוד ושל דרכי הוראה והערכה ייחודיות, ועל חדשנות ויצירתיות בפיתוח וביישום התכנית "מהערכה לערכים", המתמקדת בהערכה כמנוף להשגת יעדים חינוכיים, אישיים, לימודיים וערכיים.
• על ייחודיות בפיתוח ובהפעלת דגם של מבנה ארגוני שלא במסגרת כיתות האם, המאפשר למידה בקבוצות קטנות; על ההשקעה בטיפוח סביבת לימודים מתוחזקת, אמנותית ומרשימה, ועל גיבוש צוות חינוכי לומד, מעורב ומסור, בעל הזדהות עמוקה עם בית הספר.

מדוע שינוי?

בית הספר הוקם בשנת 1979 כבית ספר ארבע-שנתי. היצע מקצועות הלימוד היה מצומצם, המבנה הארגוני ושיטות ההוראה וההערכה – מסורתיים. עם הזמן התיישן המבנה של בית הספר. בד בבד ירדה קרנו, ותלמידים ומורים רבים עזבו.

דברי המנהלת:

"מבנה הלימודים של התיכון הארבע-שנתי היה מותאם למבנה בית ספר מקיף, הכולל נתיב טכנולוגי ונתיב עיוני. היה זה בית ספר מקיף רגיל, ארבע-שנתי, בשכונה ששנים רבות הייתה בפרויקט של שיקום שכונות, ממוקם בשכונה צדדית שרוב התלמידים משני בתי הספר היסודיים שבה לא למדו בתיכון. למרות היותו בית ספר מקיף עם מגמות, לא עברו רוב התלמידים את סף הקבלה הנדרש. גם תלמידים משכונות אחרות, שהיו מיועדים לבית ספר זה, חיפשו דרכי מילוט. הם לא רצו להיות מזוהים עם שכונה בעייתית, עם בית ספר שנתפס כלא רציני ולא מצליח – 'קייטנה'. זאת למרות השקעה, עבודה קשה והישגים לימודיים מוכחים.

עם הזמן הפך בית הספר למקום מוזנח, עזוב משהו, שיש בו גילויי ונדליזם, חוסר כבוד, בעיות משמעת, מקום שרוב הבאים בשעריו – מורים ותלמידים – לא רצו להיות בו ולא האמינו בו ובעצמם. הסביבה הקרובה והרחוקה – הורים, עיר, רשות מקומית, משרד החינוך – לא העריכו אותו. זלזלו, הביעו אי אמון, ובעצם לא ידעו מה לעשות. בתי ספר הם ארגונים שורדים. הם לא נעלמים מעצמם אבל יכולים לדשדש שנים."

בתוך הדשדוש המתמשך הזה הונחתה לפתע מציאות חדשה: החיטוב. בית הספר, בהנחיית הרשות המקומית, הפך למוסד שש-שנתי. אוכלוסיית התלמידים, שבעקבות החיטוב נעשתה הטרוגנית, כללה תלמידים ברמות שונות – מחלשים ביותר, נכשלים, ועד מצטיינים. שונות של ממש התגלתה גם בין צוותי המורים: הצוות ה'טרי', הנמרץ וחדור האמונה של חטיבות הביניים, לעומת צוות המורים הוותיק, העייף והספקן. בשלב ההוא היה ברור להנהלה שללא שינוי מהותי, תחמיר עוד יותר בריחת התלמידים והמורים, ובית הספר עלול לקרוס.

צעדים ראשונים לקראת שינוי

בחופשה שלפני החיטוב נכנסה דמות מוכרת לנעלי מנהלת בית הספר:

דברי שולי, המנהלת:

"בהיותי מורה מנוסה שיצאה מבית הספר הזה כדי להשתלם וללמוד, היה ברור לי שאני חוזרת לכאן רק בתפקיד ניהולי. הרצון לנהל בער בי, רצון לעשות, ליישם, להוכיח שאפשר אחרת.

בדיעבד אפשר לומר שאחד ממקורות החוזק שלי, עם החזרה לבית הספר בתפקיד ניהולי, היה ההיכרות עם הנעשה והאמון שנתנו בי המורים. לא הייתי צריכה לעבור את הדרך הקשה של מנהל חדש שהוא זר לצוות. לא הייתי צריכה להוכיח שאני מבינה בחינוך ויודעת להנהיג. מצד שני היה בזה נטל עצום, כי חיכו לראות איך אתנהג כמנהלת, ציפו שאמשיך בדרך שהתנהגתי כסגנית – אמפתית, מכילה וחביבה עד אין קץ. הייתה גם תקווה שבמטה קסם אשנה את המציאות המורכבת ואחזיר את בית הספר לשנות הזוהר שלו. אם בכלל היו כאלה.

על חלקם שלהם בעשייה, על המחויבות שלהם – המורים לא חשבו. על כל פנים, לא באותה תקופה."

את חופשת הקיץ שלפני תחילת שנת הלימודים ייחדה שולי להכנה.

אחד הצעדים הראשונים שעשתה המנהלת החדשה היה גיבוש צוות הנהלה. נציגיה ישבו שעות ארוכות לגבש את תכנית העבודה ולהחליט על דרכי עבודה. בשלב זה היו כולם חדורי התלהבות בשל ההזדמנות לעשות ולהיות שותפים לדרך חדשה.

את ימי ההיערכות בראשית הקיץ החליטה שולי, בעצה אחת עם ההנהלה, לייחד ל"גיוס המורים". לצורך כך נעזרה ביועץ ארגוני. התכנית הייתה לאבחן עם המורים כולם את הקשיים, הכאבים והצרכים, ולגבש כיווני פעולה. ימי ההיערכות התקיימו מחוץ לבית הספר, במתנ"ס השכונתי. מקום מכובד, שונה. הייתה שמחה גדולה למפגש, הייתה ציפייה והתרגשות באוויר.

אולי בניגוד למה שעתיד לבוא.

לאחר שהוצג למורים המודל של מעגל החיים הארגוני, הם התבקשו, בקבוצות קטנות, למקם את בית הספר ולאבחן אותו. הדברים שעלו היו קשים ביותר.

דברי המורים:

על התלמידים –

"הם אינם מוכשרים, בעלי יכולות נמוכות, ההישגים שלהם חלשים, הם מופרעים, חסרי תרבות, אלימים, אין להם מוטיבציה, הם לא יודעים להתנהג, חוזרים לנו בתשובה והורסים הכול."

"יש מספר גדול של תלמידים בכיתה, יש בעיות משמעת ובעיות לימודיות."

על המורים –

"הם לא יצירתיים, לא ממושמעים, יש להם דימוי עצמי נמוך, מקטרים, מיובשים, מעליבים, שחוקים, סנובים ועצבניים."

על ההנהלה –

"ההנהלה מגלה חוסר עקביות, חוסר יעילות, חוסר יצירתיות. לא נותנת גיבוי למורים, לא מתעניינת בנעשה, יש הרבה אינטריגות ורכילות, אין השקעה אמִתית ואין רצון לשנות, לא מרגישים אותה."

על המבנה –

"המבנה מלוכלך ומוזנח, הגישה אליו גרועה, הציוד שבור, המבנה מנוכר וחשוך, יש ונדליזם. "

דברי שולי:
"חשבתי שכדאי להעלות את הקשיים עם המורים. זה היה מבהיל. צפו ועלו כל המשקעים העכורים, חוסר האמון, הייאוש כלפי כולם. גם כלפי עצמם. אמנם זה היה מכוון להנהלה הקודמת, אבל זה היה כאן. ועם המורים האלה היה צריך לצאת לדרך. בסיום היום הראשון להיערכות הייתה מועקה, תחושה של אין מוצא ואפילו ייאוש מידבק. משהו בסימון הבעיות הקצין אותן, יצר ציפייה שהן ייפתרו מעצמן. מצד שני, העלינו את הסוגיות המרכזיות והכיוונים העתידיים. מיסדנו שפה משותפת. זו היתה התחלה של שינוי."

ושנת הלימודים נפתחה בדרך אחרת. בקיץ נעשו בבית הספר שיפוצים, הוצבו עציצים וספסלים, בית הספר הבהיק בניקיונו. בעצה אחת עם ועד ההורים ומנהלת חטיבת הביניים הוחזרה התלבושת האחידה והיו פטורים ממנה רק תלמידי יב. שולי וכל חברי ההנהלה הסתובבו הרבה בבית הספר והשגיחו על הנעשה. נוכחות חברי ההנהלה בשטח, או "נוכחות מבוגרים", כפי שנהגה שולי לומר, הפחיתה את האלימות מיד ובשיעור דרמטי ויצרה שקט הנחוץ כל כך ללמידה. בשלב זה היו הדעות חלוקות – כמה מהמורים ביטאו שביעות רצון ואחדים אמרו: "זו רק קוסמטיקה, עדיין אין שינוי אמִתי…"

גיבוש תכנית לשינוי מערכתי

לשולי היה ברור שמה שהושג עד עתה היה השלב הראשון. היא חששה מכך שגם היא וגם ההנהלה יישאבו לשמר את מה שהושג ויעסקו בדחוף, בקיים, ביום-יום.

כדי לקדם את השלבים הבאים, להתניע את החלק המהותי בתהליך השינוי, גייסה שולי יועצת מבחוץ וכינסה צוות חשיבה. הצוות הורכב ממורים ששולי הזמינה מתוך היכרות עם יכולותיהם ומכאלה שביקשו להצטרף לאחר שהנושא עלה במליאה. משימת הצוות הייתה ליצור תמונה עתידית של בית הספר הרצוי.

דברי שולי:
"התלבטנו אם להתחיל בניסוח התפיסות החינוכיות שלנו, מה שמכונה במערכת, ה'אני מאמין', כי נראה הגיוני לגזור ערכים מובילים מתוך האמונות ואחר כך לצאת לפעולות, אבל החלטנו אחרת. במצב של משבר עמוק שגורר ציניות, ספקנות וחשדנות, חשבנו שכדאי להתחיל בנושאים מעשיים, מוכרים, ולא בתפיסות ורעיונות. התפיסה תתברר ותנוסח מתוך העבודה. עיסוק במה שהיינו רוצים שיהיה ייצור תמונת עתיד. לא נעסוק באילוצים, בקשיים, אלא במה שהיינו רוצים שיקרה: לתלמידים, למורים, לפדגוגיה, לתהליכים. רק אחר כך נבחן את האילוצים. התחלה שיוצאת מהקשיים ומהמגבלות עשויה לשתק, כך האמנתי".

באותה עת המשיך חדר המורים לעבוד: ניתנו הרצאות של אנשי חינוך מתחומים שונים; רכזי המקצוע עברו השתלמות כקבוצה ונדרשו לעבוד עם המורים; המורים התבקשו לאתר בעיות ולנסות למצוא פתרונות לימודיים והתנהגותיים ונדרשו לדווח על כך; המחנכים, כפי שעוד כונו אז, נפגשו פעם בשבוע עם רכז השכבה, והיו צריכים להעמיק את עבודתם עם תלמידיהם.

צוות ההיגוי נכנס לפעולה

צוות ההיגוי נפגש פעם בשבועיים בשעות אחר הצהריים, מתוך תחושה של עשייה משמעותית, של חשיבה על הנושאים האמִתיים: על חינוך, על היישום, על הפרטים הקטנים והעקרוניים המרכיבים את חיי בית הספר.
נקודת המוצא הייתה חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים והאתגר שעיקרו מענה להטרוגניות שעתידה להתרחב כשהמחזור הראשון של החטיבה יעלה לכיתה י – בשנה שלאחר מכן. עלו השאלות:

• איך נותנים מענה לכולם?
• איך מקדמים הישגים לימודיים ומעודדים מצוינות בלי להסליל ובלי לתייג?
• איך גורמים לתלמיד להרגיש שייך ומשמעותי בבית הספר?
•   איך יוצרים אקלים סובלני, מכיל, ועם זאת – גבולות ברורים?
• איך פותרים את בעיית המתח המובנה בין שוויון למצוינות?

צוות ההיגוי בחר כמה רכיבים מרכזיים ובכל אחד מהם נבדק המצוי, ולאחר חשיבה ובדיקה נוּסַח הרצוי.
אלו הרכיבים שנבחנו:

1. האמונות והעקרונות: תפיסת בית הספר, המורה והתלמיד.
2. מבנה הלימודים בבית הספר: מבנה שנת הלימודים ומערכת השעות, שיטות ההוראה, הסביבה הלימודית, מקצועות הלימוד, החינוך הערכי.
3. המבנה הארגוני של בית הספר: חברת התלמידים והמורים, אופי התקשורת ביניהן, סגנון הניהול, תהליך קבלת ההחלטות, השתלמויות.
4. הערכה: הערכה ומשוב בית ספרי, הערכת תלמידים על-ידי מורים.

טבלה זו מציגה דוגמה לריכוז הממצאים בנושאים "ארגון הלימודים" ו"מבנה מערכת השעות" מהיבטים שונים:

תכנון שנת הלימודים הבאה

​תכנון השינוי התבסס על שלושה עקרונות:

1. על השינוי להיראות. יש עייפות מה מתהליכים ארוכים שאין רואים לא את סופם ולא את תפוקותיהם.
2. השינוי יהיה כולל. הוא יקיף את כל המערך הבית ספרי, מורים כתלמידים.
3. השינוי יהיה הדרגתי, צומח. יש להתחיל בשכבת כיתות י, לצמוח הלאה, ובתוך שלוש שנים יקיף השינוי את בית הספר כולו.

תכנון השינוי כלל את מערכת השעות, את מבנה הלימודים, את מבנה הכיתות ואת הכשרות המורים.

מתכנון לעשייה

ערב פתיחת שנת הלימודים שררה התרגשות גדולה. לשכבת י – השכבה הראשונה להתנסות – היו שמונה חונכים. תלמידי כיתות י עברו תהליך של בחירה. הוצע להם מגוון רחב מאוד של מגמות ומקצועות. כל המקצועות והמגמות קיבלו מעמד שווה. להלן פירוט מבנה הלימודים לכיתה י בשנה הראשונה לשינוי:

– "קבוצות חונכות": עד 25 תלמידים. הקבוצות נפגשות לשלוש ש"ש.

– המקצועות האחרים נלמדים בקבוצות שונות ומתחלפים לפי העניין, הבחירה ורמת ההישגים (בקבוצות מספר תקני של תלמידים).

– מערכת הלימודים היא מערכת סמסטריאלית.

– מערכת אישית לכל תלמיד.

החונכים פיתחו בקיץ תכנית חברתית ונפגשו עם תלמידיהם לשיחות אישיות מתוכננות ומובְנות. המורים המקצועיים נערכו לעבודה סמסטריאלית ובקבוצות. המנהלת התכוננה להסיק מסקנות ולהרחיב את מעגלי השינוי.

הנה מגוון קולות מבית הספר ­בכל הנוגע לשנת השינוי הראשונה ולאחריה:

ערב השינוי שולי כותבת למורים:

"…האתגרים המוצבים לפנינו מורכבים ביותר ולרוב השאלות אין תשובות חד-משמעיות. לכן עלינו לקיים עם תלמידינו, כאורח חיים יומיומי, דיון פתוח… מתוך מתן לגיטימציה לרגשות ומתוך איתור סטראוטיפים וחוסר ידע. עם כל אלה יש להתמודד. המשימה איננה פשוטה. היא מורכבת מהיבטים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים וערכיים, והיא דורשת התגייסות של הצוות החינוכי כולו לתהליך ארוך וממושך…"

דברי שולי למורים שנה לאחר מכן:

"אנשי חינוך מטבע תפקידם עוסקים בשיפור, בהתחדשות ובשינוי. כל מורה מייחל לראות את תלמידיו משתנים ומתפתחים: מתבגרים, רוכשים השכלה וכישורים חברתיים, וגדלים כבוגרים בעלי יכולת בחירה ושיפוט מוסרי…

אם נאמין בתלמידים ונצליח לטעת בהם את האמונה שהם אדונים לחייהם ולגורלם, נוכל להובילם להצלחה. בכך נמלא את שליחותנו המוסרית כלפי התלמידים, ההורים, והחברה – שהפקידה בידינו את חינוכו של הדור הבא."

דברי יוספה, סגנית מנהלת בית הספר:

"בשנה הראשונה לשינוי קיבלתי עליי את האחריות להפעלת יום הלימודים ומערכת השעות, כי ראיתי שזהו התפקיד המרכזי בתהליך השינוי. שינוי מבנה הלימודים היה לב לִבו של השינוי בבית הספר.

לא תיארתי לעצמי איזה תפקיד מורכב זה ומאתגר. שונה לחלוטין מתפקיד של רכז מערכת בבית ספר רגיל. לפני השינוי ראה רכז המערכת את עיקר תפקידו בהדיפת שינויים. אני זוכרת שכל ניסיון שלנו בתור מורים לערוך שינויים, נניח – בעקבות מסקנות מישיבות ציונים, נהדפו בתואנה שאי אפשר לבצע זאת במערכת השעות.

בעקבות השינוי הכללי, גם הגדרת התפקיד התעדכנה. ראשית אני מתכננת שתי מערכות שונות לחלוטין: אחת לסמסטר הראשון ושנייה לסמסטר השני. זה 'בפורמלי'. בחיי היום-יום כמעט בכל יום ערכתי שינויים. פתאום הדבר הקדוש הזה שקוראים לו מערכת שעות הופך להיות דינמי, ניתן לשינויים ולהתאמות.

נקודת המוצא השתנתה: גמישות והתאמה לצורכי התלמידים. זה שינוי בתפיסה של המערכת. פתאום התחושה הייתה שיש בלגן, שאני לא משתלטת, ושהרבה מדי הוא בלתי צפוי. בשל מורכבות המערכת, שכוללת כ-400 הרכבים, כל שינוי קטן גרר שינויים נוספים, אבל אני מאמינה בכל לבי שכך צריך לעבוד. בית ספר הוא מערכת דינמית וכל הזמן צריך לבצע התאמות."

דברי אילנה, רכזת שכבה י:

"שולי פנתה אליי בקיץ שאחרי החיטוב ואמרה שהיא מבקשת ממני לרכז שכבה ולהיות אחראית לקבוצה של חונכים. לא הבנתי במה מדובר, אבל מהאופן ששולי הציגה את זה, הרגשתי שיש פה אתגר. ביקשתי ממנה להגדיר את התפקיד והיא התעקשה שאני אגדיר אותו. בדיעבד, לא היו לי כלים לכך.

חמש שנים קודם לכן ריכזתי שכבה. היו כשישה מחנכים, ובגלל התסכול פרשתי מהתפקיד. עכשיו, עם השינוי, יש לי 12 חונכים. איך מנהלים ישיבת צוות עם כל כך הרבה מורים? לאן מובילים את השכבה? פתאום כל כך הרבה שותפים לתפקיד. וכל כך הרבה תפקיד…

בתוקף תפקידי הצטרפתי להנהלה. פעם בשבוע ישיבת הנהלה, פעם בשבוע ישיבת צוות חונכים ועוד פעם חדר מורים לומד. הרבה למידה בצד העשייה השוטפת. אבל ההרגשה הייתה שעושים משהו חשוב.

חברות מבית ספר אחר, שאני מספרת להן על העבודה שלנו בבית הספר, נפעמות. זה נותן לי תחושה של גאווה. באים אלינו מבתי ספר אחרים ללמוד.

שכחתי שבתוך כל זה לימדתי חינוך גופני והכנתי לבגרות בתחום והייתי גם חונכת. צריך לעשות משהו במערכת החינוך עם בעלי תפקידים, צריכה להיות משרה כזאת שנקראת רכז שכבה במשרה מסודרת, מתוגמל, אז הדברים היו נראים אחרת."

הורה:

"מנהלת בית הספר כינסה אותנו והציגה את הניסוי שמתרחש בבית הספר. ההורים נבהלו, ניסוי? אחת האימהות שאלה: 'הילדים שלנו שפני ניסיון? איפה עשו דבר כזה?' רצינו לראות ולשמוע כדי להיות בטוחים שלא עושים על הילדים שלנו טעויות ושגיאות. המנהלת הסבירה שלכל ילד יש מערכת שעות משלו. אני לא מבין, כשאני למדתי, כולם למדו אותו דבר. רק שזה לא ייצור עכשיו אפליות בין התלמידים. אני לא בטוח שילדים בגיל הזה יודעים מה הם רוצים. אני אישית חושש שהבחירות האלה יחסמו אותם מלהגיע ללימודים גבוהים. אני מקווה שנותנים להם וייתנו גם לנו את כל המידע כדי להחליט.

אני מתכוון להיות כל הזמן עם יד על הדופק, לכן אני אהיה בוועד ההורים וכל הזמן אשאל שאלות על הניסוי הזה."

• מורים מקצועיים, בשיחה קבוצתית:

מורה א:

"אני לא יכולה לתפקד כי אין סדר. אני מאבדת שליטה. לילדים אין כיתה קבועה, אני לא יודעת איך לעקוב אחרי חיסורים, אין יומן, אין כיתה, אין תורני ניקיון. תמיד חסרים כיסאות, אין למי לפנות. למי אני אפנה? יש לי תלמידים משלוש קבוצות חונכות, עכשיו אלך לדבר עם שלושה אנשים?"

מורה ב:

"השינוי במערכת יצר הרבה חלונות. קורה שלקבוצת תלמידים יש שעתיים חופשיות, זה נורא בעיניי. תלמידים מסתובבים, מפריעים, יש רעש. הספרניות כועסות. פתאום באמצע השיעור תלמידים נכנסים לספרייה ולא מאפשרים להן לטפל בספרים. בגיל הזה ילד צריך כיסא ושולחן קבועים. הוא זקוק ליציבות, והשינוי הזה מערער לו את היציבות והביטחון. אסור לעשות את זה."

מורה ג:

"זו יומרנות לתת לתלמידים לבחור. מה הם יודעים לבחור? הם צריכים סדר וקפדנות. משמעת! זה מה שצריך. רכז משמעת שיעקוב אחרי כולם. צורכי התלמידים, בסדר, ומה עם הצרכים שלי? אתמול רן ביקש לעבור קבוצה. העבירו אותו אליי, כי אני מסתדרת עם תלמידים. למה מגיע לי העונש הזה? יש לי כבר די הרבה תלמידים ומה פתאום תלמידים בוחרים מורים? לא מצהירים על זה, אבל זה מה שיוצא, הם בוחרים אותנו. ייתכן מצב שלמורים לא תהיה עבודה כי התלמידים בוחרים מקצועות לימוד. מקצוע שלא ייבחר עלול להיכחד."

מורה ד:

"מערכת סמסטריאלית עושה לי בעיה אישית. לתכנן פעמיים את השנה מול הבית זו לוגיסטיקה, אבל זה לא העניין המרכזי. אני מלמדת קבוצה שש שעות בשבוע בסמסטר אחד, ובשני לא רואה אותם. עד השנה הבאה הם ישכחו את כל החומר. שש שעות ספרות בשבוע זה יותר מדי. בטח נמאסתי עליהם. גם שיעור כפול בעייתי. יותר מדי לדבר, לכתוב, קשה! הם בנויים על מודולות של 45 דקות, זה מספיק ליחידת לימוד. אם זה טוב כל כך, כמו שהמנהלת מציגה את זה, אז למה לא עושים את זה בעוד מקומות? למה אנחנו שפני הניסיון? שייקחו אותנו לבתי ספר אחרים ויַראו לנו איפה עשו את זה. לשנות, לשנות זה לא העיקר."

מורה ה:

"האמת שגם לי זה לא קל, אבל זה מרענן. כולנו יודעים שהיינו על הקרשים. לא היו תלמידים. היינו כמו מוסד גריאטרי שכבר אין לו סיכוי. פתאום אנחנו מתווכחים, יש תנועה, תחושה של עשייה. פתאום יש ישיבות צוות, חדר מורים לומד, מתווכחים על חינוך, לומדים איך לדבר עם תלמידים, תכניות עבודה, תכניות לימודים."

מורה ב:

"סליחה, עכשיו מלמדים אותי? אני בגילי צריכה ללמוד איך לדבר עם תלמידים? נו… נו… אתה צעיר, אולי לך זה תורם. לי כבר לא ממש. שלא יבלבלו את המוח. מה שצריך זה סדר וארגון."

מורה ה:

"אני חושב שיש פה הרבה הזדמנות להתפתח. נוצרת לנו גאוות יחידה. אני גאה לעבוד כאן. ככה צריך להיות בית ספר: יצירתי, הרבה תנועה, הרבה עשייה. תלמדי ליהנות מזה. מה, את לא לומדת פה כלום?"

מורה ג:

"זה בגלל שקיבלת תפקיד. פתאום הצעירים מקבלים תפקידים ונדבקים בחיידק הזה שקוראים לו שינוי. את חוזרת על מה שהמנהלת אומרת. אתמול בישיבה היא הציגה את ההישגים: קשר טוב בין מורים לתלמידים. זה תמיד היה כאן. זה לא חדש."

מורה ה:

"אבל זה מבוסס על שאלון שהעברנו, את מתכחשת למה שקורה, את לא רואה את זה? מה, שום דבר לא טוב? איזו נקודת אור? משהו?"

• דברי התלמידים:

תלמיד יא:

"אני מרוצה מזה שבחרתי מה ללמוד. בחטיבה לא הצלחתי במדעים. נכשלתי, אז לא בחרתי להתמחות בזה. אני לומד מדע וטכנולוגיה. זה יותר מתחבר אליי, ואני מקבל ציונים טובים. בחרתי ללמוד גם מדעי החברה. זה מה שמעניין אותי. אני כל הזמן מתנייד: פעם אני בקבוצה הזאת פעם באחרת, זה נותן לי הזדמנות. אני פוגש הרבה חברים. אני לא נמצא כל הזמן במקום אחד. אני מכיר עכשיו את כל הילדים בשכבה. האמת, בהתחלה הייתי בשוק, קיבלתי דף מודפס עם שמות השיעורים ומספרי החדרים, הסתובבתי ולא ידעתי לאן ללכת. זה לקח לי כמה שבועות. אם הגעתי מאוחר, לא תמיד היה לי מקום. לא תמיד המורות הבינו שבאמת לא מצאתי את הכיתה. הייתה לנו ילדה ששבועיים בכתה כי לא הבינה לאן הגיעה. אמרה שהיא רוצה לעבור בית ספר. היה לה קשה להסתובב כל היום עם התיק על הגב. גם ההורים שלי היו בשוק, שבמערכת פעמיים בשבוע יש לי באמצע היום שעתיים חופשיות. אמרו לי שזה בגלל שיש לתלמידים בחירה ולכל אחד יש מערכת אישית כמו באוניברסיטה. זה היה די מעצבן, הלכנו להתלונן אצל המורות בחטיבה. והן דיברו עם היועצת שתעזור לנו להשתלב. לקח לי זמן גם להתרגל לחונך, להבין איך אני יכול להיעזר בו. הוא מעבר למורה, צריך להבין את זה ולהיעזר בו כדי להבין מה קורה.

זהו. בואו נגיד שלקח לי כמעט שנה להתאפס על מה שקורה כאן. אני אוהב לדבר, וזה עזר לי. עכשיו אני יכול להדריך תלמידים להשתלב ביתר קלות במערכת הזאת ולהרוויח מזה."

תלמידת יב:

"בעיניי זה נורא, אני מעדיפה שתהיה לי כיתה שכל היום אני אהיה רק בה ולא כל הזמן לנוע פה. אני לא ממש מתלהבת מהבחירה, בכל זאת יש הגבלה מסוימת. למשל, אני הייתי רוצה ללמוד משפטים. ניסו לפתוח כאן מסלול כזה אבל לא היו מספיק תלמידים, אז סגרו. אז שלא יספרו לי בחירות. או שהכול פתוח או שלא יגידו בחירה. אני רוצה בית ספר מסודר, שיגידו לי מה צריך ללמוד ולא ישקיעו שעות בלבחור, בלהסביר על בחירה. אני גם מעדיפה מבחנים ופתאום יש פה עבודות. עבודה בהיסטוריה, כזה כאב ראש, וכולה רבע מהציון. ממילא המבחנים קובעים. וכמה פעמים החזירו לי לתקן את העבודה. המחוון זה טוב, כי הבנתי למה קיבלתי 85. זה טוב, כן את זה הייתי מכניסה לכל בתי הספר. זה מכובד ונותן תחושה שמתייחסים אליך. גם באתי אל המורה להגן על הציון. ישבו שם שלושה מורים, גם כאלה שלא מלמדים אותי והתווכחתי אִתם על הציון. לא שינו, אבל הרגשתי ששומעים אותי. החונכת שלי גם היא משתגעת מהמערכת המשונה שיש לנו. דיברתי אתה על זה. את זה לא הייתי עושה יותר לאף תלמיד ולאף מורה."

תלמיד י:

"מצפים מאִתנו שבשעות החופשיות שיש לנו נלך לספרייה, נלמד לבד. יש שם מחשבים, ספרים, מאמרים. האמת, רק החנונים הולכים ללמוד בשעות החופשיות. אנחנו יושבים ומקשקשים. יש כאלה שבשעות החופשיות עושים בלגן. אנחנו מחכים מאוד לשעות האלה. זה נותן פסק זמן. חשבו שנכין שיעורים בשעות הללו, אבל המורים לא ממש נותנים שיעורים. מי אמר שחייבים ללמוד יום מלא? אחי אמר שככה זה באוניברסיטה ולי זה מאוד מתאים."

במבט לאחור

"היו הרבה רעשים בתהליך, הרבה התנגדויות, חוסר יכולת להסתגל למצב החדש, למרות התמיכה בהדרכה, בהשתלמויות שבנינו כדי לסייע להטמיע את השינוי. אנחנו מתקדמים שני צעדים והולכים שלושה אחורה". שולי מסכמת ומבהירה כי זה הקצב וכי ההטרוגניות רבה:
"גם היום יש כאלה שהם לגמרי אִתי, ממולם מתנגדים חמורים, מאלו שמבקשים, למשל, למנות רכז משמעת, תפקיד שהוא אנטיתזה לכל התפיסה החינוכית, הניהולית והפדגוגית שלי."
ויש כמובן אלו שבין לבין.

אבל, מסכמת שולי:
"אני מרגישה שאנחנו בדרך הנכונה. הביטויים ששמעתי ערב השינוי על מוסד בגסיסה נעלמו והתחלפו בביטויים כמו 'בית ספר ללא הפסקה', זה לא שינוי? אבל צריך כוח, הרבה כוח והרבה אמונה בצדקת הדרך להמשיך, ולא להיכנע לרעשים, לרחשים וללחצים. עד שהשינוי יהפוך לאורח חיים."