מסע המנהלים: מודל לפיתוח מקצועי של מנהלים

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

("איתקה", קוסטנדינוס קוואפיס)

מסע המנהלים הוא מרכיב אחד בתהליך התהוותה של קהילה חינוכית מקצועית שבה חברים מנהלי בתי הספר העל-יסודיים בחינוך הממלכתי-דתי במחוז ירושלים. קהילה מקצועית שחבריה חולקים אחריות אזורית משותפת לכלל הילדים המתגוררים ברשות המקומית ובמחוז (ולא רק לילדים הלומדים בבית ספרם), והיא מהווה כר להתפתחות אישית ומקצועית וכן להתפתחותן של יוזמות פדגוגיות ושיתופי פעולה. מטרת התהליך כולו היא לעורר בחברי הקהילה זיקה לאזור ולקבוצה, לטעת בהם תחושה של שייכות ומחויבות, לפתח סולידריות וקולגיאליות, וכן לצקת למפגשי הקהילה תוכן שיחולל את יצירתו של אתוס קבוצתי. עקרונות אלו מתורגמים לעבודה שיטתית עם המנהלים, במעגלים מקומיים ואזוריים.

במעגל המקומי מתרקמת שותפות כפולה: בין כלל המנהלים ברשות לבין עצמם ובינם לבין נציגי השלטון המקומי. כלל המנהלים בכל רשות נפגשים אחת לחודש וחצי לפגישת עבודה משותפת. במהלך המפגש אחד המנהלים מציג נושא שנבחר מראש ונוגע לכולם (למשל, נוער בהדרה, התמודדות עם גבולות, מעבר מחזון למציאות, התמודדות עם קונפליקטים ומצבי משבר, ניסוי חינוכי וכיו"ב), ולאחר מכן מתפתח דיון ולימוד. ברובד אחר מתקיים תהליך של הגברת השותפות והאחריות בין המנהלים ובין שלושת בעלי העניין (stake holders) המעורבים בשגרת העבודה של בית הספר העל-יסודי בישראל – הרשות המקומית, הרשת (או העמותה) המפעילה ומשרד החינוך. שותפות זו באה לידי ביטוי בביקורי עומק משותפים בבתי הספר (ועדות מלוות), בהליכי הכנה משותפים של תכניות עבודה שנתיות ובקיומם המשותף של ועדי מנהלים בתחום הפדגוגי והתקציבי. אחת התוצאות המדגימות את השותפות הזאת היא ביטול תהליכי המיון לבתי הספר העל-יסודיים (במעברים מכיתה ו' לז' ומכיתה ח' לט'), ביטול שנובע ממחויבותם של כל מנהלי הרשות המקומית לכלל תלמידי הרשות ולהפיכת הפירמידה בקליטת תלמידים, קרי – קבלת התלמידים המוחלשים תחילה ומתוך רצון להיענות ככל האפשר להעדפותיהם בבחירת בתי ספר. כאמור, התהליך מתבצע בשותפות בין כל המנהלים ברשות והפיקוח על בתי הספר היסודיים ובניצוחה של מחלקת החינוך העירונית – אותה מחלקה שלפני שינוי המודל נאלצה להתמודד עם כל אותם תלמידים שאף אחד מבתי הספר ברשות לא רצה לקלוט.

מסע המנהלים מתקיים במעגל האזורי-מחוזי. זהו מעגל של פיתוח קהילות מנהלים המכוון למה שהוגדר בפתיחה כיצירת אתוס רוחני; מסע המנהלים הוא האמצעי המכונן את האתוס הרוחני הזה.

מסע המנהלים: תנועת נפש פדגוגית

מסע, על-פי הבנתנו, מותח גשר בין קווי אורך ורוחב גאוגרפיים (מסע "כללי") לקווי עומק של חוויה פנימית (מסע "אישי"). מסע המנהלים כולל בתוכו את כל הרכיבים המאפיינים מסע מוצלח: ציפייה, סקרנות, חקירה, חדשנות והפתעה. המסע כולל יציאה מבין הקירות של הכיתה והמרחב הבית ספרי, נסיעה אל יעד לא מוכר ומפגש עם אנשים בשדה חברתי ומקצועי אחר. הוא כולל גם אימון בהקשבה ללב ולמקצבי החיים של ההוויה הישראלית. המסע מכוון לתהייה מחודשת על שאלות יסוד ניהוליות, חינוכיות ופדגוגיות – לְָמה ולשם מה? הוא מכוון לערער במשהו את שיווי המשקל שמייצרת שגרת היומיום הבית ספרית, לעורר השראה והתפעמות, לאתגר את התפיסה השגורה שלפיה לכל שאלה יש תשובה אחת נכונה. במילים אחרות, הוא מכוון ללמידה על עצמנו כמנהיגי חינוך.

עד כה התקיימו שלושה מסעות, כל אחד מהם נפרש על פני שנה. כל מסע כולל בין חמישה לשישה מפגשים עם אנשים ומקומות ברחבי ישראל. כל אחת מהתחנות מוקדשת לבירור היבט אחר של השאלה המרכזית המניעה את המסע. כל מפגש מסתיים באסיף תחושות, תובנות ותהיות של המשתתפים. הגם שאין חובת השתתפות במסע (בניגוד לפגישות המנהלים המקומיות שתוארו לעיל), יש היענות גורפת של המנהלים, ובדרך כלל התפוסה היא למעלה מ-100% משום שגם שכבת מנהיגות הביניים מבקשת להצטרף.

המסע הראשון (תשע"ד) נסב על השאלה "האם במאה ה-21 בית ספר עדיין זקוק למנהל?" במהלך המסע התחקינו אחר דפוסי ניהול וסגנונות ניהול דרך מפגש עם מנהלים בכירים בעולם המעשה הישראלי: ברפואה הציבורית, בתעשיית החלל, בטכנולוגיה, במסחר הבין-לאומי, בניהול ארגונים במגזר השלישי והרביעי ובתחום התרבות והספורט. תהינו באיזה אופן משפיעה המאה ה-21 על סגנונות הניהול שלנו; מהם האתגרים שניצבים לפנינו? מהן ההשלכות המתבקשות על המעשה החינוכי? גילינו, למשל, שרבים מן המנהלים הבכירים בתעשייה הישראלית לא צמחו בתחום שאותו הם מנהלים. שאלנו את אחד המנהלים שפגשנו כיצד הוא יכול לנהל ללא רקע בתחום, והוא הסביר: "בכל יום אני יורד למשטחי העבודה, ניגש לאחד המהנדסים ומבקש ממנו להסביר לי מה הוא עושה. אני לא מבין את המתמטיקה, אבל אני יודע מספיק בשביל להבין את התמונה הגדולה. כשבפעם הראשונה הוא מסביר ולי ואני לא מבין –  אני מבקש ממנו שיסביר לי שוב; כשבפעם השנייה הוא מסביר ואני לא מבין – אני מבקש שיסביר שוב; אם גם אחרי ההסבר השלישי אני לא מבין, אני יודע שהוא עצמו לא מבין עד הסוף את מה שהוא עושה ומבחינתי זה אומר שהוא צריך ללמוד עוד".

ההשלכה של מנהלי בתי הספר על עולמם מתבקשת ומעוררת שאלות רבות: מתי בפעם האחרונה הם שאלו את אחד המורים בבית ספרם מה הוא עושה? מתי בפעם האחרונה הם שאלו את עצמם מה הם עושים? ולמה הם עושים את זה? האם הם יודעים להסביר לעצמם מה הם עושים? ולאחרים? השאלות האלו מכוונות אותנו לחשוב מחדש על הנחות היסוד שמפעילות אותנו. אולי כמה מההנחות האלה כבר אינן רלוונטיות? במפגש אחר חָלַק אתנו מנהל בית חולים את ארבעת הקריטריונים שמנחים אותו בתהליך הבחירה של מנהלי מחלקות: הראשון – שיהיה "מענטש" (בן-אדם); השני – שיהיה מומחה ומצטיין בתחומו; השלישי – שיהיה סקרן, אוהב ללמוד ולחקור; הרביעי – שיוכל ללמד אחרים. גם במקרה זה, ההשלכה על עולמם של המנהלים מתבקשת מאליה: מהם הקריטריונים המנחים אותנו בעת בחירת בעלי תפקידים בבית הספר? מהן התכונות, היכולות והמיומנויות שאנחנו מחפשים? האם הקריטריונים שניסח מנהל בית החולים אינם אותם קריטריונים ממש שראויים לשמש גם לבחירתנו אנו לתפקידי ניהול? האם אנו עומדים בהם?

המסע השני (תשע"ה) היה מסע ב"גן המבוכה". מטרתו הייתה להכיר את אבני הדרך בתהליך של למידה מטעויות ולהכיר בכך שהיכולת לקיים שיח ביקורתי ולהצביע על טעויות, חולשות והחמצות, או אפילו על תעייה כללית בדרך, היא מקור לעוצמה. הנחת המוצא של המסע הייתה שטעויות הן אירועים מכוננים בהתפתחות אישית ומקצועית. במסע הזה פגשנו אנשים שמעזים לתהות, לתעות, לטעות וללמוד מטעויות. פגשנו ראש ישיבה בשנות השישים לחייו שכמו נולד מחדש ושינה מן היסוד את דפוסי עבודתו כמנהיג רוחני; נפגשנו עם מפקד טייסת ועם צוותי אוויר וקרקע בבסיס חיל האוויר, התוודענו לכלי ה"תחקיר" ושאלנו את עצמנו איך אפשר ליישם אותו בחקרי מקרה חינוכיים; בהמשך המסע נפגשנו עם עולם היזמות ההיי-טקי-עסקי-חברתי ב-HUB תל אביב, שכולו מכוון להעז לטעות; שוחחנו עם שף ועם מבקרת מסעדות על אנינות טעם ובקרת איכות (בעולם יחסי מי יכול לקבוע מה נכון ומה ראוי?); בבית הספר למוסיקה Artik שובר הפרדיגמות ישבנו עם אביב גפן לשיחה על העזה, גבולות וטעויות; ולבסוף, חשבנו "מחוץ לקופסה" עם חוקר המחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ), לתרגול מחשבה דיאלקטית בפיצוח תעלומות פליליות ולאימון היכולת לראות את שני צדי מטבע בעת ובעונה אחת. המסע נסך בנו אומץ להעז, להיות מוכנים לטעות ובעיקר לדעת ללמוד מן הטעויות.

בשנה השלישית (תשע"ו) פנינו אל עולמות תוכן שבדרך כלל אנו מדירים את עצמנו מהם. המטרה הייתה לחולל תנועת נפש אישית בעולמם של המשתתפים באמצעות מפגש בלתי אמצעי עם אזורי דמדומים בחברה הישראלית; מקומות ואנשים שאנו כמנהלי בתי ספר מתקשים מבחינה נפשית ומקצועית לפגוש, להכיל ולהתמודד עמם. במהלך המסע הזה נפגשנו עם נוער מודר בפנימייה החינוכית-טיפולית "יפתח" המיועדת לבני נוער מרקע דתי-לאומי; נפגשנו עם ילדים ונוער עם מוגבלות שכלית והתפתחותית קשה ועם הצוות הטיפולי-חינוכי בכפר השיקומי "עלה נגב – נחלת ערן"; למדנו על תכניות לשיקום אסירים בכלא צלמון; שוחחנו עם צוותי רפואה וטיפול בילדים ונוער תשושי נפש או עם נטייה לאובדנות במרכז לבריאות הנפש גהה, ופגשנו גם את  "בלעדיהם," העמותה לתמיכה במשפחות נעדרים. שורות אלו נכתבות כשאנו עדיין בעיצומו של המסע השלישי, אך אנו חשים שהנגיעה בתמות הללו כבר מחוללת בנו תנועת נפש. כך כתב באומץ אחד המנהלים עם סיומו של מסע בכלא צלמון: "יצאתי מן [הביקור] בכלא, אדם אחר, מחנך אחר, מנהל אחר".

המסע מעלה על נס את אחריותנו למתרחש בפריפריה האנושית והחברתית בישראל ואת האתגר הטמון במפגש עם סוגיות העשויות לעורר רתיעה, התבצרות או בושה ("לא בבית ספרנו"). המסע מעורר את הקושי להשתחרר מ"מדורת השבט" ומן הזהות החינוכית הקולקטיבית שאנו מייצגיה, ומציף את הצורך לקיים שיח ביקורתי על זהות זו. הוא גם מאפשר להשמיע בקול מחשבות אותנטיות כמוסות ומודחקות העוסקות בזהותו החינוכית האישית של כל אחד מאתנו.

מסע המנהלים מנקודת מבט רפלקטיבית

מסע המנהלים מושתת על שלוש הנחות יסוד:

1. זהות מקצועית היא רכיב קיומי ומרכזי בזהותו האישית של האדם. לפיכך אין מקום להבחנה בין זהות אישית לזהות מקצועית ובין התפתחות אישית להתפתחות מקצועית. יתרה מזו, תהליכי גיבוש ועיצוב של זהות אישית הם תנאי לתהליכי עיצוב של זהות מקצועית, בייחוד בשדה החינוך ופיתוח המנהיגות החינוכית (ניסן, תשנ"ז).
2. זהותו של אדם מתפתחת ומתעצבת מתוך אינטראקציה עם מצבים משתנים, מציאויות חדשות ומצבי משבר המחייבים פיתוח יכולות חדשות להתמודדות (Erikson, 1968).
3. הכשרה אינסטרומנטלית שעוסקת בפרקטיקות ניהוליות או פדגוגיות איננה מספיקה לפיתוח אישי ומקצועי. היא אף עלולה לקבע דפוסי פעולה ולעכב אותנטיות וגמישות פדגוגית. לפיכך תכנית לפיתוח מקצועי חייבת ליצור מרחב של התמודדות אישית וקבוצתית, לאפשר שיתופי ידע ולעודד יצירתיות.

מסע המנהלים הוא אם כן סדנה של פיתוח אישי ומקצועי; מרחב שמזמן אינטראקציה בין-אישית בתוך מציאות בלתי מוכרת; מפגש עם החיים מחוץ לכותלי בית הספר שמעורר סקרנות, השתאות והתרגשות. יש באלו כדי להוביל את המשתתפים לתהייה על זהותם החינוכית והניהולית ולתנועת נפש פדגוגית המשתוקקת ללמוד וללמד ולחולל שינוי עמוק בהוויה הבית ספרית. המסע מהווה זירה "דיואנית" (דיואי, 1946) שאינה מבחינה בין תכלית ובין אמצעי: בית המדרש של החיים הוא החיים עצמם. תכנית הלימודים היא האינטראקציה עצמה. השאלה הפורייה שמנסרת בחלל האוויר במהלך מסע אינה אלא גורם מזמן ומניע להתרחשות הפדגוגית. עזרי הלמידה הם המציאות והמפגש הבין-אישי. מושאי הלמידה הם הלומדים עצמם המגלים את עצמם בכל מפגש שכזה, בתוך תנועה זהירה של בניית זהותם החינוכית מחדש. בכך המסע משמש מודל ייחודי לפיתוח צוותי מורים, ללמידה ולהוראה משמעותית; כל מלמד בו הוא בראש ובראשונה תלמיד, מחפש את "איתקה" שלו ולומד לשאול שאלות, כדבריו של הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג (תשל"ח, 186):

"לא יוכל להיות מורה כשגרתו, דין הוא שיהיה הרבה יותר והרבה פחות מזה, שיהיה רב ותלמיד גם יחד. לא די בכך שיהיה 'ידען' ואף לא 'שידע ללמד'. צריך ש'ידע' דבר אחר לגמרי: לשאול שאלות משלו. בעל משאלה הוא כאן המורה. באותו חדר שיחה ובאותה שעת שיחה בהם יזדמנו התלמידים, יתגלו גם המורים. ושמא ימצא אותו אדם באותה שעה רב ותלמיד גם יחד. יתרה מזו: רק מקום שיארע כך, אפשר להיות סמוך ובטוח שיצלח להוראה."

קובי עמר הוא מפקח כולל על בתי הספר העל יסודיים בחינוך הממלכתי דתי במחוז ירושלים.

גלית יצחקי-דרייז'ן היא פסיכותרפיסטית ואשת חינוך​