הערכה של תהליכי הוראה ולמידה

פרופ' ג'ון הטי מאוניברסיטת מלבורן, מחוקרי החינוך המשפיעים ביותר כיום, מציג בריאיון זה את המסרים המרכזיים המובאים בספרו האחרון (2012): "למידה גלויה למורים: מקסום ההשפעה על הלמידה". מסרים אלה מנוסחים כשמונה "מסגרות חשיבה", או תפיסות יסוד, שלדעת הטי אמורות לעמוד בבסיסה של כל פעולה והחלטה המתקבלת ברמת הכיתה, בית הספר או מערכת חינוך. הטי מבסס את טענותיו על עשרות שנים של מחקרי מטא-אנליזה שרוכזו בספרו הקודם והמשפיע "למידה גלויה: סינתזה של יותר מ-800 מטא-אנליזות בנוגע להישגים לימודיים".

כדי להעלות את רמת ההישגים ולעשות את ההזדמנות להישגים שוויונית יותר נדרש מהפך עמוק בכל הקשור להנחות היסוד הבסיסיות ביותר בקשר לתנאים המאפשרים למידה. מבחינה היסטורית, טוענת רזניק במאמרה, החינוך נע בין שתי תפיסות על למידה: האחת – שאין תלות בין מאמץ לכישרון, והשנייה – שמאמץ מפצה על היעדר כישרון. לדבריה יש הכרח לאמץ גישה שלישית, גישה שזכתה לתיקוף מחקרי, ועל-פיה מאמץ מקדם כישרון. רזניק טוענת כי מערכת החינוך נשענת על הנחת היסוד שכושר שכלי הכרחי ללמידה ושבמידה רבה הוא עניין של תורשה, ואולם היא גורסת שכושר שכלי אינו הבסיס היחיד לארגונם של בתי ספר, ויש לבנות מוסדות חינוך שבראש ובראשונה יטפחו מאמץ. רזניק מונה חמישה מאפיינים למערכת מוכוונת-מאמץ ולדרך פעולתה: 1) יש בה ציפיות ברורות להישגים, מובנות היטב לכול; 2) יש בה הערכה אמינה והוגנת של ההישגים; 3) היא משבחת ומתגמלת על הצלחה; 4) היא מאפשרת זמן מספיק, ככל הנדרש לעמידה בציפיות הלמידה; 5) היא מציעה מומחיות בהוראה. אפשר למצוא במאמר פירוט של כל אחד ממאפיינים אלו וביטוייהם.

על-פי הנטען במאמר זה, אין תועלת בשיטה המקובלת להערכת מורים (המנהל מבקר בשיעור ונותן ציון טוב), ואם רוצים לשפר את ההוראה (כדי לשפר את הלמידה) יש לנקוט שיטות חדשות להערכת המורים. חלקו הראשון של המאמר מתאר הערכה לא-אפקטיבית ודן בחסמים להערכה יעילה. חלקו השני מציג מגמות עכשוויות בהערכת מורים ומציע כלים להערכה יעילה, למשל מעבר מהתמקדות במורים גרועים לשיפור ההוראה של המורים כולם. המלצה מרכזית היא לעבור מתהליך הנתון בלעדית בידי המנהל לתהליך דינמי שחלקו לא פורמלי והוא נתון בידי צוותי מורים. המאמר מפרט את התנאים והדרך למימוש מערך הערכה מסוג זה.

בראיון זה מציג פרופ' ריצ'רד אלמור מאוניברסיטת הרווארד את גישתו ביחס לתפקיד המרכזי של מנהלי בתי ספר בשיפור מעמיק של תהליכי הוראה ולמידה. אלמור מחבר את תפיסותיו לניסיון המחקרי שנצבר בעקבות עשורים של רפורמות מבוססות-אחריותיות, וממנו בלטו המגבלות של הצבת סטנדרטים לתוצאות רצויות. לצד החשיבות של סטנדרטים אלה, מסתבר כי מנהלי בתי ספר צריכים לפתח יכולות ותחושת מסוגלות בתחום שהוא מכנה "ליבת ההוראה" על מנת ליצור שיפור בר קיימא בהישגי התלמידים.

"צא ולמד" הוא כלי להתבוננות וליצירת תמונת מצב של התנהגויות ופרקטיקות בית ספריות. הוא מבוסס על סדרת ביקורים קצרים בכיתות, ממוקדים בפרקטיקה שנבחרה מראש, והוא מאפשר למנהל לבנות את עצמו בתור מנהיג פדגוגי ולפתח שיח מקצועי בין אנשי הצוות דרך זיהוי חוזקות הצוות והנעת הצוות ללמידה. הסדירות הארגונית ש"צא ולמד" יוצר מאפשרת לקיים תהליך למידה ושיפור בית ספרי מתמיד.

מאמר זה מיועד לתמוך במנהיגי בתי-ספר בהפיכת מעורבותם של קהילות, מוסדות וארגונים שונים לאותנטית ולאפקטיבית יותר. המאמר בוחן מהו שיתוף פעולה, כיצד הוא מושג, מדוע גישה זו חשובה לבתי-ספר ומה משמעות הדבר עבור פרקטיקות עתידיות.