אנחנו רוצים אותך, אנחנו אוהבים אותך

השנה היא שנת 2004. רן – תלמיד חטיבת הביניים, בן קיבוץ יפה תואר, שערותיו שחורות כפחם, עיניו ירוקות ומבנה גופו רזה – הוא הבן צעיר למשפחה בת ארבעה בנים. הוריו נפרדו לפני כשלוש שנים בהיותו תלמיד בכיתה ה'.

תהליך הגירושים של ההורים היה ארוך ומתיש. על רן עברו ימים קשים, אשר השפיעו על מצב רוחו ותפקודו. המשבר בא לידי ביטוי בעצבות, בהסתגרות ולעתים בהתפרצויות זעם.

רן, ילד שיכולת המיקוד שלו נמוכה מלכתחילה בגלל בעיות קשב וריכוז, סבל מהחמרה במצבו ומהידרדרות בלימודיו. באותה תקופה רן לווה על ידי פסיכולוג, ואני נתבקשתי לשמש מלווהו החינוכי. ניהלנו שיחות רצופות וקבועות ואט-אט נוצר בינינו קשר אנושי.

תוך כדי השיחות הללו למדתי שבמהלך השיעורים הוא ממריא במחשבותיו למחוזות אחרים, יושב בכיתה אך כלל לא נמצא בה, ולא פעם מפריע להתנהלותם התקינה של השיעורים, מתעמת עם מורים ותלמידים, מתנתק מרצף הלמידה וגם נעדר רבות. יחד עם זאת, רן היה נער חרוץ, ובכל הזדמנות מיהר לעבוד בענף המִדְגֶּה ששימש עבורו מפלט ושאליו היה קשור.

שוב ושוב הוא חזר ואמר לי: "אני לא רוצה את בית הספר. אני כועס שם, אני עצוב שם, אני נכשל שם. ולעומת זאת בעבודה, בענף המִדְגֶּה, אני שמח, אני מצליח וטוב לי".

יחד בנינו מערכת פעילות שבועית ייחודית, המורכבת משיעורים בבית הספר וימי עבודה בענף המדגה בליווי חונך. רן היה ילד אהוב בעל מעמד חברתי איתן בקרב בני כיתתו וחבריו. חשבתי שנכון יהיה להשאיר אותו בבית הספר ולא לנתק אותו מחבריו, מהפעילויות הלימודיות, ומהחוויות החברתיות. הרצון להשאיר אותו במסגרת הלימודית היה בעיקר שלי, של הוריו ושל הפסיכולוג שליווה אותו, אך לא של רן עצמו.

בית הספר גילה כלפיו סבלנות וסובלנות, ונאבק על הישארותו במסגרת. אך שיחותיי עמו לא הועילו – בסוף כיתה ט' רן נפרד מבית הספר, עבד במדגה והיה שמח בחלקו. יומו התחיל בשעת בוקר מוקדמת, עם זריחת החמה בין בריכות הדגים, בשקט הבוקר אשר רק קולות ציפורי העונה נשמעים בו, והסתיים בשעות הערב עם שקיעתה של החמה המשתלבת בנוף הקסום. וכך יום-יום מבוקר ועד ערב.

לבי נחמץ, וקשה היה לי להשלים עם המציאות שרן בחר לעצמו. שאלתי את עצמי, האם גורלו של נער בן 15 נחרץ לעבודה פיזית קשה ולניתוק מוחלט מבית הספר?

בשיחותיי עמו לקראת שנת הלימודים החדשה, כאשר הוא התעתד לעלות לכיתה י', ניסיתי שוב ושוב לשכנעו לנסות לעבור לבית ספר אחר, קטן יותר. הייתה זו מסגרת חמה ואינטימית, בקבוצת למידה המונה כעשרה תלמידים, שבה כל תלמיד זוכה להתייחסות אישית ומתקדם בקצב המתאים לו. זהו בית ספר אשר אינו מפחד להתמודד עם כל תלמיד ותלמיד ולעמוד על עקרונותיו, לתבוע למידה מהתלמידים ולהציב גבולות ברורים הדרושים כל כך לנערים בגיל זה.

בית הספר החדש, המורים והמחנכים שידרו לרן מסר ברור – אנחנו רוצים אותך, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו תובעים ממך ולא מוותרים, אתה יכול להצליח. מדיניות חינוכית זו התאימה לרן.

לקראת כיתה י"א, נראה היה שרן התבגר, מראהו החיצוני הנאה משך את בנות גילו שחיזרו אחריו, ביטחונו העצמי התחזק אלא שהקשיים לא נעלמו. שוב ושוב הוא נעדר מבית הספר וברח לעבוד במדגה, ושוב התקיימו שיחות ובירורים וענישה על ידי אי-מתן אישור ליציאה לטיול ואף הרחקה למספר ימים מבית הספר, אך כל אלה היו משולבים בחיבוק, בתמיכה ובאהבה.

בשנת 2008 סיים רן 12 שנות לימוד. חמש שנים ליוויתי אותו, ונקשר בינינו קשר אנושי בין מחנך לחניך, שהיו בו אהבה, הצלחה, אכזבה, שמחה, כאב, עקשנות, אי-ויתור ומאבק בלתי פוסק. רן שמח בעבודה בענף המדגה, והיה עצוב בבית הספר, ואני שאלתי את עצמי שוב ושוב, כיצד נכון היה לפעול.

בשנת 2009 קיבלתי שיחת טלפון מרן. הוא סיפר לי בגאווה רבה שהוא מועמד לצאת לקורס מפקדים כחייל מצטיין בחטיבת גולני.

© כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.