הסיפור מתאר את שאיפתו להצלחה ואת השקעתו בלימודים של משה, עולה חדש מאתיופיה, על אף הקשיים שעמם הוא מתמודד. הסיפור מסתיים בתהייה על אודות מקומה של מערכת החינוך בהתמודדות זו.
ביום חמישי בשבוע, בשעת בוקר, ישבתי ליד שולחן עבודתי והסתכלתי מבעד לחלון. מבטי נשא אותי הלאה כאשר ראשי בין ידיי ונזכרתי בסיפורו של משה, בחור כבן 23, בעל עיניים שחורות, שיער מתולתל וחיוך רחב המעיד על טוב לבו.
נפגשנו לעתים קרובות ובאחת הפגישות הללו סיפר לי משה: "לפני כ-12 שנים עליתי מאתיופיה עם משפחתי – הוריי, אחי ואחיותיי. היינו עשר נפשות בבית. אבא עבד בעבודות מזדמנות אבל הוא סבל מבעיות בריאותיות ולא הצליח לפרנס את המשפחה. חיינו בצנעה וניהלנו מאבק קיומי של ממש. מעט הכסף שהיה לנו שימש לקניית תרופות לאבא, לרכישת מעט מזון, לתשלום מסים לרשויות ולקניית ספרי לימוד וציוד לילדים. בגדים העברנו מילד לילד וכך גם נעליים.
"למדתי בבית ספר תיכון במרכז הארץ ואהבתי את הלימודים, למרות הקשיים עם השפה העברית והמפגש עם התרבות הישראלית. התקדמתי בלימודים וידעתי שהצלחות או כישלונות בבית הספר הם שיקבעו את עתידי. פקדתי את בית הספר בהתמדה ובחריצות יום-יום משעה 8:00 בבוקר ועד השעה 16:00 אחר הצהריים. יום הלימודים שלי היה ארוך כל כך מאחר שבחרתי מקצועות מוגברים כהכנה לקראת בחינות הבגרות."
"יום-יום התמודדתי בעזרת המורים שלי עם הבנת החומר הלימודי, חרדת הבחינות ולעתים אף עם אמירות גזעניות שנאמרו כביכול בהומור על ידי חבריי לכיתה או לשכבה. אך החוויה הקשה מכל אלה הייתה הרגשת הרעב היומיומית, והעובדה שבכיסי לא הייתה ולו אגורה אחת לקניית מזון לבית הספר. את מעט פרוסות הלחם השחור שנקנה כמה ימים קודם לכן אכלתי כבר בשעות הבוקר. הייתי בגיל ההתבגרות ונזקקתי לכמויות גדולות של מזון. הסתכלתי סביבי. חלק מחבריי היו מצוידים בכריכים, לחם ולחמניות חמות וטריות עטופים בנייר עדין ומלאים מכל טוב הארץ, ואילו פרוסות הלחם השחורות והיבשות שלי היו עטופות בנייר עיתון שאותיות הדפוס שלו עברו אליהן. חברים אחרים עמדו בתור ארוך-ארוך לקפטריה שבבית הספר, קונים לפי רצונם ובחירתם, מאחר שכסף לא חסר בכיסם. יום-יום חוויתי הרגשת רעב בבית הספר ליד החברים, המורים והמחנכים", בעיניו של משה עלו דמעות.
"זה היה כאב פיזי ונפשי גם יחד. הבטן כאבה לי, הרגשתי מושפל, כעסתי ושתקתי, וכך מדי יום ביומו. בסיומו של כל יום לימודים צעדתי ברגל למקום עבודתי וניקיתי מכוניות, כדי לעזור לבני משפחתי במאבקם הקיומי. הימים שלי היו ארוכים וקשים ולעתים גם נמנמתי או נרדמתי בשעורים.
"באותם ימים בבית הספר התיכון חוויתי הרגשת רעב וגם קינאתי ברוב חבריי שחזרו הביתה בסיום יום הלימודים ברכב הפרטי והמפואר שלהם, ואילו אני נאלצתי לצעוד ברגל למשמרת השנייה שלי, למקום עבודתי, כועס ושואל – למה? שוב ושוב שיננתי לעצמי שאני לא מוותר, לא מוותר, כי הלימודים הם שיקבעו את עתידי". "כמחנך ותיק", סיכם משה את דבריו, "דע לך שהסיפור שלי הוא לא רק סיפור אישי ופרטי אלא הוא סיפורם של מאות ואלפי תלמידים רעבים בישראל. ואני שואל את עצמי, האם מציאות מבישה כזאת אינה מחייבת גם את התערבותם והתמודדותם של משרד החינוך, מנהלי בתי ספר ומחנכים?"
© כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.
מקור
אלוני, ר' (2011). סיפורו של משה. בתוך: מקלו, קולו ותרמילו: רשימות משדה החינוך (עמ' 106-107). ירושלים: מכון אבני ראשה 2011
תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך
של מי הקונפליקט הזה? התבוננות מחודשת על תפקיד המנהלות והמנהלים בקונפליקט בין הורים לבית ספר
מדוע נוטים מנהלים ומנהלות להתערב במהירות בקונפליקט שנוצר בין מורות להורים ולטפל בו בעצמם? המאמר מציע הבנה של המניעים והשפעותיהם
הכול מתחיל בבית
ל"פדגוגיה של אכפתיות" שפיתחה נל נודינגס יש השלכות חיונוכיות מרחיקות לכת על כל מה שמתרחש בבית הספר - מבנה תוכנית הלימודים, שיטת ההוראה ובעיקר היחסים האנושיים. יש לה גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת. הבית (הטוב), על ערכי הדאגה והאכפתיות המאפיינים אותו, הוא המקום שממנו צריך להתחיל השינוי.
במרכז חקר המקרה ישיבת ציונים של המועצה הפדגוגית שעניינה כיתה ז1 בתום המחצית הראשונה של שנת הלימודים. מחנכת הכיתה מופתעת לגלות שרוב הנתונים על התלמידים חסרים ומתרעמת על התרבות הארגונית בבית הספר. במהלך הישיבה נחשפים פערים בין עמדות המורים בעניין הוראה בכיתות הטרוגניות ובין ה"אני מאמין" של המנהל – סוגיות ארגוניות-ערכיות ושאלות על מנהיגות המנהל.
אולי נספר קצת
סיפור על הכלתם מצד אחד והדחקתם מצד שני של קשיי השתלבות תלמידים במסגרת החינוכית. מטרתו לעורר דיון על אודות תפקיד המנהל והצוות החינוכי בכל הקשור ברווחת התלמיד וביחסים החברתיים בין כותלי הכיתה ובית הספר. אין כאן פתרונות אלא רק שאלות והצבת מראה מול היחסים בין המערכת לפרט. זהו כלי המיועד למנחים של קבוצות מנהלים המעוניינים לעסוק בסוגיות אלו וכן למנהלים שרוצים לגבש את עמדותיהם הבסיסיות על הכלת השונה ועל רווחת תלמידים בבית ספרם.
תמונות מחיי המנהל
הסיפור מעלה מגוון של סוגיות בהקשר של ניהול פנימייה לבני נוער בסיכון. מתוך כלל המקרים עולות שאלות על פירושה של הצלחה, על הדרך להעצים תלמידים, על מקום הלמידה בחיי התלמידים, על החשיבות שבתמונת עתיד ועל מקומו של המנהל במורכבות שבין סיפורי חיים ודרישות המערכת.
זהו סיפורו של בית ספר שהתחולל בו תהליך שינוי מערכתי מקיף ומורכב; בית הספר הפך מבית ספר תיכון ארבע-שנתי קטן, מאופיין בבריחת תלמידים ובעזיבת מורים, לבית ספר שש-שנתי מבוקש בקרב תלמידים ומורים. מנהלת חדשה צמחה מתוך צוות בית הספר והובילה תהליך –תחילתו בבירור פנימי מעמיק כלל-בית-ספרי והמשכו בשינויים ארגוניים ופדגוגיים מרחיקי לכת. המקרה מעלה סוגיות של יצירת חזון בית ספרי ותהליך מימושו, של הובלת שינוי והטמעתו וכן של הצלחות מחד גיסא וקשיים והתנגדויות מאידך גיסא.
המקרה מתאר בית ספר תיכון אזורי שעבר מהפך בעקבות גידול היישובים ושינוי צורכי התושבים, והצליח לשפר את הדימוי שלו ולמצב את עצמו כבית ספר שמוביל את תלמידיו להצלחה בבגרות. כעת נדרש בית הספר להתמודד עם צרכים חדשים של הקהילה והרשות ועם מגמות חדשניות המשפיעות עליו. המקרה מעלה שאלות על הצורך להתאים את בית הספר לצרכים משתנים, כיצד לעשות זאת, מי יסייע לבית הספר בכך ועוד.
סיפור התמודדותו של מנהל עם שילובו בבית הספר של תלמיד עם צרכים מיוחדים: במשך כמה שנים עבר התלמיד מבית ספר לבית ספר בשל בעיות התנהגות קשות. למרות מאמצי הצוות החינוכי לא הצליח להשתלב גם בבית ספר זה. תיאור התנהלות המנהל מול ההורים, המורים, הרשות, הפיקוח והתקשורת וטיפולו בדילמה המורכבת של "טובת הפרט לעומת טובת הכלל".