הסכנות וההבטחות שבשבחים

מבוא

שבח מסוג לא נכון יוצר התנהגות שעלולה להביס את עצמה. הסוג הנכון מעורר בתלמידים מוטיבציה ללמוד.

לא אחת אפשר לשמוע שבימינו הולך ונוצר דור של צעירים שאינם מסוגלים לצלוח את היום בלי לקבל פרס. הם מצפים להצלחה לא משום שעבדו קשה, אלא משום שהם מיוחדים.

האומנם? האם בלי משים גרמנו לבלימת התפתחותם של התלמידים שלנו?

מחנכים רבים אוחזים לדעתי בשתי תפיסות שזו בדיוק תוצאתן. רבים מאמינים: (1). שאם משבחים תלמידים על האינטליגנציה שלהם, יש בכך כדי לתרום לביטחונם העצמי ולמוטיבציה שלהם ללמוד; (2). שהאינטליגנציה הטמונה בתלמידים היא הגורם העיקרי להישגיהם בבית הספר. המחקר שלנו הוכיח כי התפיסה הראשונה שגויה והתפיסה השנייה עלולה להזיק אפילו לתלמידים המוכשרים ביותר.

בתור פסיכולוגית אני חוקרת מוטיבציה של תלמידים זה למעלה מ-35 שנה. תלמידיי לתואר שני ואני התבוננו באלפי ילדים ושאלנו מדוע יש בהם שנהנים מהלמידה, אף-על-פי שהיא קשה, ומדוע הם דבקים במשימה למרות המכשלות. למדנו המון. המחקר הראה לנו כיצד לשבח תלמידים בדרכים שמעוררות מוטיבציה ונחישות. נוסף על כך גילינו שהתערבויות ספציפיות עשויות לעצור את גלישתם של תלמידים לכיוון כישלון במהלך פרק ההתבגרות הפגיע.

קבוע או ניתן לעיצוב?

השבח קשור קשר הדוק לאופן שבו תלמידים תופסים את האינטליגנציה שלהם. יש תלמידים שמאמינים שיכולתם האינטלקטואלית היא תכונה מקובעת. יש להם כמות מסוימת של אינטליגנציה, וזהו זה. תלמידים עם דפוס חשיבה מקובע על אודות אינטליגנציה נעשים מוטרדים מאוד מהשאלה עד כמה הם חכמים; הם מחפשים מטלות שיוכיחו את האינטליגנציה שלהם ונמנעים ממטלות שאינן כאלה. השאיפה שלהם ללמוד נדחקת הצדה.

תלמידים אחרים מאמינים שהם יכולים לפתח את יכולתם באמצעות מאמץ וחינוך. לא שהם מאמינים שכל אחד יכול להפוך לאיינשטיין או למוצרט, אלא שהם מבינים שאפילו איינשטיין ומוצרט נאלצו להשקיע שנים של מאמץ כדי להיעשות מה שהיו. כאשר תלמידים מאמינים שהם יכולים לפתח את האינטליגנציה שלהם, הם מתמקדים בדיוק בכך. הם אינם מוטרדים מהשאלה כמה חכמים ייראו; הם מסוגלים לקבל עליהם אתגרים ולדבוק בהם.

יותר ויותר מחקרים בפסיכולוגיה ובמדעי המוח תומכים בדפוס החשיבה הצומח לגבי אינטליגנציה. אנו מגלים שהמוח גמיש לאורך זמן הרבה יותר ממה שחשבנו; שאפשר לשפר היבטים מהותיים של אינטליגנציה באמצעות למידה; ושהשקעה והתמדה נוכח מכשלות מהוות רכיבים חשובים להישגים יוצאי דופן.

לאלפרד בינה, ממציא מבחני מנת המשכל, היה דפוס חשיבה צומח. הוא האמין שחינוך יכול לחולל שינוי ביכולת הבסיסית ללמוד. לא היה לו רצון למדוד אינטליגנציה קבועה; כוונתו הייתה שמבחן האינטליגנציה יהיה כלי לזיהוי תלמידים שאינם יוצאים נשכרים מתכנית הלימודים של החינוך הציבורי, כדי שאפשר יהיה לפתח מסלולי לימוד אחרים לטיפוח צמיחתם האינטלקטואלית.

שני פנים למאמץ

דפוסי חשיבה מקובעים לעומת דפוסי חשיבה צומחים יוצרים שני עולמות פסיכולוגיים נבדלים. בדפוס חשיבה מקובע התלמידים דואגים בראש ובראשונה לדימוי שלהם: חכמים או לא חכמים. שוב ושוב תלמידים בעלי דפוס חשיבה כזה הודפים הזדמנויות ללמוד במקרה שהם שוגים. כאשר הם שוגים או מגלים טעויות, במקום לתקן אותן – הם מנסים להסתירן.

הם חוששים גם ממאמץ, היות שמאמץ גורם להם לחוש טיפשים. הם מאמינים שבעלי יכולת אינם צריכים להתאמץ, שהיכולת תנחיל הצלחה מאליה. זוהי אחת התפיסות הגרועות ביותר שעלולות להיות לתלמיד. היא עלולה לגרום לתלמידים נבונים רבים להפסיק להשקיע בבית הספר כאשר תכנית הלימודים נעשית מאתגרת.

ולבסוף, תלמידים בעלי דפוס חשיבה מקובע מתקשים להתאושש מנפילות. כאשר הם נוחלים מפלה בבית הספר, הם  מפחיתים את מאמציהם ושוקלים לרמות. רעיון האינטליגנציה הקבועה אינו מציע להם דרכים ישימות להשתפר.

הבה ננסה להיכנס לתוך ראשו של תלמיד בעל דפוס חשיבה מקובע היושב בכיתתו ונאלץ להתמודד עם אלגברה בפעם הראשונה. עד אז הכול הלך לו חלק במתמטיקה. גם כאשר בקושי הקשיב בכיתה ולא הרבה להכין שיעורי בית, תמיד קיבל ציונים טובים מאוד. אבל עכשיו המצב שונה. זה קשה. התלמיד חש חרדה וחושב בלבו, "מה אם אני לא טוב במתמטיקה כפי שחשבתי? מה אם הילדים האחרים מבינים, ואני לא?"; במישור כלשהו הוא מגיע להכרה שיש לפניו שתי אפשרויות – להתאמץ או 'לכבות'. העניין שלו במתמטיקה מתחיל לדעוך, ותשומת לבו מתפזרת. הוא אומר לעצמו, "למי אכפת מהשטויות האלה? זה בשביל חנונים. יכולתי לעשות את זה אילו רציתי, אבל זה כל כך משעמם. לא רואים מנכ"לים וכוכבי ספורט פותרים משוואות".

לעומת זאת, בדפוס החשיבה הצומח, לתלמידים אכפת מהלמידה. כאשר הם שוגים או נתקלים בטעות, הם מתקנים אותה. בעבורם, המאמץ הוא עניין  חיובי: הוא מצית את האינטליגנציה שלהם וגורם לה לצמוח. נוכח כישלון, תלמידים אלו מגבירים את מאמציהם ומחפשים אסטרטגיות למידה חדשות.

הבה נתבונן בתלמידה אחרת – בעלת דפוס חשיבה צומח – שנתקלת בפעם הראשונה בחייה באלגברה. זה חדש לה, קשה ומבלבל, לא דומה לשום דבר שלמדה עד כה. אבל היא נחושה בדעתה להבין את זה. היא מקשיבה לכל מה שהמורה אומרת, שואלת שאלות אחרי שהשיעור מסתיים, לוקחת את ספר הלימוד הביתה וחוזרת על הפרק פעמיים. כשהיא מתחילה להבין, היא מרגישה התעלות. עולם חדש של מתמטיקה נפתח לפניה.

לא מפתיע אפוא שכאשר עקבנו אחר תלמידים במהלך מעברים מאתגרים בבתי ספר או בקורסים מאתגרים, מצאנו שבעלי דפוס החשיבה הצומח עולים בביצועיהם על חבריהם לכיתה בעלי דפוס החשיבה המקובע – גם אם כשהתחילו היו להם כישורים וידע דומים. דפוס חשיבה צומח מטפח צמיחת יכולת לאורך זמן.

השפעות השבח

מחנכים רבים מקווים למקסם את ביטחונם העצמי של התלמידים ביכולותיהם, את הנאתם מהלמידה ואת יכולתם לשגשג בבית הספר על-ידי חלוקת שבחים לאינטליגנציה שלהם. בדקנו את השפעות סוג זה של שבח אצל ילדים בני ארבע וכן אצל מתבגרים, אצל תלמידים משכונות מצוקה ומאזורים כפריים ואצל תלמידים ממוצאים אתניים שונים – ושוב ושוב מצאנו את אותו הדבר: כשמשבחים תלמידים על אינטליגנציה, נותנים להם פרץ קטן של גאווה,  ולאחריו תבוא שרשרת ארוכה  של השלכות שליליות.

ברבים מהמחקרים שלנו  תלמידי כיתה ה' עבדו על משימה, ואחרי סדרת הבעיות הראשונה המורה שיבח כמה מהם על האינטליגנציה שלהם ("אתה ממש חכם אם אתה מצליח לפתור את הבעיות האלה"); אחרים שיבח על המאמץ שלהם ("בטח עבדת ממש קשה כדי לפתור את הבעיות האלה"). לאחר מכן בחנו את דפוסי החשיבה של התלמידים. במחקר אחד  ביקשנו מהתלמידים להסכים או לא להסכים להיגדים על דפוסי חשיבה, כגון "אינטליגנציה היא עניין בסיסי, ואין לך אפשרות לשנות אותה". התלמידים שזכו לשבחים על אינטליגנציה הסכימו עם היגדים כגון אלו יותר מהתלמידים שזכו לשבחים על מאמץ. במחקר אחר ביקשנו מהתלמידים להגדיר מהי אינטליגנציה. אצל התלמידים שזכו לשבחים על אינטליגנציה היו יותר התייחסויות ליכולת טבועה ומקובעת, ואילו אצל התלמידים שזכו לשבחים על מאמץ היו הרבה יותר התייחסויות לכישורים, ידע ותחומים שיכולים להשתנות בעקבות מאמץ ולמידה.  התברר לנו ששבחים על אינטליגנציה נוטים להוביל תלמידים לדפוס חשיבה מקובע  (האינטליגנציה היא עניין קבוע, וזה מה שיש לכם), ואילו שבחים על מאמץ נוטים להוביל אותם לדפוס חשיבה צומח (אתם מפתחים את הכישורים שלכם משום שאתם משקיעים).

לאחר מכן הצענו לתלמידים אפשרות בחירה בין עבודה על משימה מאתגרת שיוכלו ללמוד ממנה לבין משימה קלה שהבטיחה ביצוע נטול טעויות. רוב התלמידים שזכו לשבחים על אינטליגנציה רצו את המשימה הקלה, ואילו רוב התלמידים שזכו לשבחים על מאמץ בחרו במשימה מאתגרת ובהזדמנות ללמוד.

בשלב הבא קיבלו התלמידים בעיות מאתגרות, בקבוצה. התלמידים שזכו לשבחים על אינטליגנציה  איבדו את הביטחון העצמי שלהם ואת הנאתם מהמשימה ברגע שהחלו להתמודד עם הבעיה. אם הצלחה פירושה שהם חכמים, אז התמודדות פירושה שהם לא. כל הרעיון במתן שבחים על אינטליגנציה הוא להגביר ביטחון עצמי ומוטיבציה, אבל אלה חלפו כלא היו. ככלל, רק התלמידים שזכו לשבחים על מאמץ נותרו בטוחים בעצמם ונלהבים.

כאשר הבעיות נעשו קצת יותר קלות שוב השיגו התלמידים שזכו לשבחים על אינטליגנציה הישגים ירודים, שכן איבדו את הביטחון העצמי ואת המוטיבציה. כקבוצה, ההישגים שלהם היו גרועים מההישגים שהשיגו בהתחלה, באותו סוג של בעיות. התלמידים שזכו לשבחים על מאמץ הפגינו ביצועים מעולים והמשיכו להשתפר.

לבסוף, כאשר התבקשו התלמידים לדווח על ציוניהם (דיווח אנונימי), כמעט 40 אחוזים מהתלמידים שזכו לשבחים על אינטליגנציה שיקרו. ככל הנראה לא אפשר להם האגו שלהם להודות שטעו. רק 10 אחוזים מהתלמידים שזכו לשבחים על מאמץ מצאו לנכון לשקר בנוגע לתוצאות שהשיגו.

אם כך, כשמשבחים תלמידים על אינטליגנציה, לא מעניקים להם מוטיבציה ונחישות, אלא דפוס חשיבה מקובע, על כל הפגיעוּת הכרוכה בו. לעומת זאת, שבחים על מאמץ או על "תהליך" (שבחים על מחויבות, התמדה, אסטרטגיות, שיפור וכיו"ב) מטפחים מוטיבציה חסינה. הם אומרים לתלמידים מה הם עשו כדי להצליח ומה הם צריכים לעשות כדי להצליח שוב בעתיד.
שבחי תהליך נשמעים כך: 

• למדת ממש יפה למבחן באנגלית, והשיפור שלך ניכר. קראת את החומר כמה וכמה פעמים, הדגשת את החלקים החשובים בו ובחנת את עצמך עליו. זה הצליח!
• מצא חן בעיניי איך שניסית כל מיני אסטרטגיות לפתור את הבעיה במתמטיקה, עד שבסוף הצלחת.
• זו הייתה מטלה ארוכה וקשה, אבל דבקת במשימה והשלמת אותה. נשארת לשבת, שמרת על ריכוז והמשכת לעבוד. כל הכבוד!
• כל הכבוד שקיבלת עליך פרויקט מאתגר במסגרת שיעור מדעים. זה יצריך השקעה – תחקיר, תכנון המכונה, קניית החלקים ובנייה. אין ספק שתלמד הרבה דברים נפלאים.

מה לגבי תלמיד שמקבל ציון "טוב מאוד" בלי להשקיע? הייתי אומרת לו: "טוב, זה היה קל מדי בשבילך. בוא ננסה משהו מאתגר יותר שתוכל ללמוד ממנו". איננו רוצים שדבר-מה שנעשה בקלות ובמהירות יהיה הבסיס להתפעלותנו. 

ומה לגבי תלמיד שמשקיע מאמצים אבל אינו מצליח להגיע להישגים? לו הייתי אומרת: "כל הכבוד על המאמץ שהשקעת. בוא נעבוד יחד עוד קצת ונראה מה לא הבנת". שבחים על תהליך ממקדים את התלמידים לא במה שנקרא "יכולת" – דבר-מה שאולי יש להם ואולי אין ושמחולל הצלחה או כישלון באורח פלא – אלא בתהליכים שכולם יכולים להיות מעורבים בהם כדי ללמוד.

מוּנעים ללמידה

לאור הממצא שדפוס חשיבה צומח יוצר מוטיבציה ונחישות – ומוביל להישגים גבוהים יותר – ביקשנו לפתח התערבות שתעזור לתלמידים ללמוד דפוס חשיבה זה. החלטנו למקד את ההתערבות שלנו בתלמידים במעבר לכיתה ז', משום שהוא מתרחש בתקופה של פגיעות רבה. לעתים קרובות הלימודים בכיתה ז' קשים יותר, הציונים מחמירים יותר והסביבה הופכת להיות אישית פחות. תלמידים רבים מתבוננים בעצמם וביכולותיהם האינטלקטואליות בתשומת לב רבה ומחליטים אם הם רוצים להשקיע בבית הספר. אין פלא שלעתים קרובות תקופה זו מתאפיינת בהתרופפות ובצניחה בהישגים.

ביצענו את ההתערבות שלנו בעיר ניו-יורק, בחטיבת ביניים שבה נאלצו תלמידים רבים להתמודד עם המעבר ווצניחה בציוניהם. הנחנו שבעזרת דפוס חשיבה צומח יוכלו אולי התלמידים לעמוד במשימה תוך הגברת המאמץ במקום הפחתתו. פיתחנו אפוא סדנה בת שמונה מפגשים; שתי קבוצות – קבוצת ביקורת וקבוצת דפוס חשיבה צומח – למדו כישורי למידה, טכניקות ניהול זמן ואסטרטגיות זכירה. ואולם, בקבוצת ההתערבות של דפוס חשיבה צומח, התלמידים למדו גם על המוח שלהם ומה הם יכולים לעשות כדי לפתח את האינטליגנציה שלהם.

הם למדו שהמוח הוא כמו שריר: ככל שמתרגלים אותו יותר, כך הוא מתחזק. הם למדו שבכל פעם שהם משקיעים ולומדים משהו חדש, המוח שלהם יוצר קשרים חדשים אשר לאורך זמן הופכים אותם לחכמים יותר. הם למדו שהתפתחות אינטלקטואלית איננה גלגול טבעי של אינטליגנציה, אלא היווצרות הקשרים החדשים במוח באמצעות מאמץ ולמידה.

המידע ריתק את התלמידים. הרעיון שהצמיחה האינטלקטואלית נתונה בחלקה הגדול בידיהם הפעים אותם. למעשה, אפילו התלמידים המפריעים ביותר ישבו לפתע בשקט והקשיבו, והילד הפרוע מכולם הביט בנו ואמר, "כלומר, אני לא חייב להיות טיפש?"

ואכן, נראה שהמסר של דפוס חשיבה צומח נתן דרור למוטיבציה של התלמידים. אף כי שתי הקבוצות חוו ירידה חדה בציונים במתמטיקה בחודשים הראשונים שלהם בחטיבת הביניים, התלמידים שזכו להתערבות של דפוס חשיבה צומח הפגינו יכולת התאוששות ניכרת. ציוניהם במתמטיקה השתפרו. התלמידים שהשתתפו בקבוצת הביקורת המשיכו לקבל ציונים נמוכים חרף ההתערבות המצוינת בכישורי למידה.

יתר על כן, המורים – שלא היו מודעים להבדלים בין סדנאות ההתערבות – ציינו פי שלושה תלמידים מקבוצת ההתערבות של דפוס חשיבה צומח ככאלה שהפגינו שינויים ניכרים במוטיבציה. לתלמידים האלה היה רצון מוגבר להשקיע וללמוד. אחת הדוגמאות המדהימות הייתה של הילד שחשב שהוא טיפש. לפני הניסוי  מעולם לא השקיע מאמץ ולעתים קרובות לא הגיש את שיעורי הבית שלו בזמן. בעקבות הסדנה השקיע שעות רבות בערב אחד כדי לסיים את המטלה מוקדם, כדי שהמורה שלו יוכל לעיין בה ולתת לו הזדמנות לתקן אותה. ציונו במטלה היה "כמעט טוב מאוד" (לפני כן קיבל ציונים נמוכים מכך בהרבה).

חוקרים אחרים מצאו ממצאים דומים בנוגע להתערבות של דפוס חשיבה צומח. גוּד, ארונסון ואינזליכט (2003 Good, Aronson & Inzlicht,) עבדו עם תלמידי חטיבת ביניים ומצאו עלייה בהישגים בציוני מבחנים במתמטיקה ובאנגלית; ארונסון, פריד וגוּד (Aronson, Fried & Good, 2002) עבדו עם תלמידי מכללה ומצאו עלייה בהערכת התלמידים את האקדמיוּת, בהנאתם מלמידה ובממוצעי הציונים שלהם.

כדי לסייע בהעברתסדנת דפוס החשיבה הצומח לתלמידים, פיתחנו גרסה אינטראקטיבית ממוחשבת של ההתערבות, שנקראת Brainology. התלמידים מתנסים בשש מודולות, ובמסגרתן לומדים על המוח, מבקרים במעבדות מוח וירטואליות, עורכים ניסויי מוח וירטואליים, רואים כיצד המוח משתנה עם הלמידה, ולומדים כיצד המוח שלהם יכול לעבוד טוב יותר חכמה ולצמוח להיות חכם יותר.

בחנו את הגרסה הראשונית בעשרים בתי ספר בניו-יורק, והתוצאות היו מעודדות. כמעט כל התלמידים (הם השתתפו בסקר אנונימי) דיווחו על שינויים בהרגלי הלמידה שלהם ובמוטיבציה שלהם ללמוד – תוצאה ישירה מלמידת דפוס החשיבה הצומח. תלמידה אחת ציינה שבעקבות האנימציה שהמחישה כיצד המוח פועל היא ממש הצליחה "לדמיין את העצבים הולכים וגדלים כאשר נוצרים עוד ועוד קשרים". תלמיד אחד התייחס לערך המאמץ: "אם לא מוותרים וממשיכים ללמוד, מוצאים את הדרך לפתרון".

מתבגרים נוטים לראות בבית הספר מקום שבו הם לומדים בשביל המורים ששופטים אותם. דפוס החשיבה הצומח משנה ראייה זו והופך את בית הספר למקום שבו התלמידים עוסקים במרץ בלמידה לטובתם שלהם.

ממשיכים הלאה

המחקר שלנו מראה שמחנכים אינם יכולים להגיש לתלמידיהם ביטחון עצמי על מגש של כסף על-ידי מתן שבחים לאינטליגנציה שלהם. תחת זאת נוכל לעזור להם לרכוש את הכלים שהם זקוקים להם כדי לשמור על ביטחונם העצמי בלמידה על-ידי התמקדות בתהליך ההגעה להישגים.

אולי יצרנו דור של תלמידים תלותיים, שבריריים וחדורי תחושת מגיע-לי יותר מהדורות הקודמים. אם זהו המצב, הגיע הזמן לאמץ דפוס חשיבה צומח וללמוד מטעויותינו שלנו. הגיע הזמן להתערבויות שינחילו לתלמידים מוטיבציה, נחישות ויכולת למידה