חורבן בבית הספר

בית הספר שכן בתוך שמורת טבע, בין בריכות דגים, בקרבת חוף ים פראי ויפהפה. מרבדי דשא נרחבים ומטופחים ועצים עבי גזע, שימיהם כימי בית הספר היו פזורים בין המבנים. ספסלי עץ ניצבו בפינות החצר ודגל מדינת ישראל התנוסס במרכזה בגאווה.

מבנה החטיבה העליונה שגילו כ-40 שנה נקי, מסודר ומלא חן, בנוי מחדרי כיתות ופרוזדורים אשר תקרתם נמוכה. על קירות הפרוזדורים, המחברים בין הכיתות, תלויות בטוב טעם תמונות המתחלפות מעת לעת ורובן עבודות יצירה של תלמידי בית הספר, תלמידיהן של אירע ועדנה המורות לאמנות.

הספרייה, הנקראת המרכז הלימודי, מהווה את לב לבו של בית הספר. עשרות תלמידים שוהים בה ועסוקים בקריאה, עיון במקורות היסטוריים, תעודות, עיתונים או חיפוש חומר לימודי באינטרנט. הרהוט נאה, עציצי נוי מונחים בפינות הספרייה. שטיח גדול מידות פרוס על הרצפה ומקרין חום. החלונות פונים מערבה והים התיכון נשקף מכל פינה. זהו מקום אשר כל הנכנס לתוכו נשאב להקשבה, ללמידה וליצירה.

היו אלה הימים האחרונים של שנת הלימודים תש"ע ושל מחזור י"ב המסיים את לימודיו ופניו לעבר בחינות הבגרות אשר לאחריהן ילכו התלמידים מי לשנת שירות ומי לגיוס לצה"ל. היה זה מחזור טוב, בוגר, לומד, פעיל ומתנדב, שתלמידיו אהבו את בית הספר ובית הספר אהב אותם.

התלמידים נפרדו מבית הספר במפגשים לא פורמאליים ובמסיבת סיום תרבותית וראויה אשר כללה ברכות, חיבוקים, תכנית אמנותית, שמחת נעורים והתרגשות אינסופית. בנוסף, ביקשו נציגי המחזור מהנהלת בית הספר אישור לקיים מסיבה פנימית בתחומי בית הספר בשעות הלילה. מתוך הערכה ואמון, אישרה הנהלת בית הספר את מסיבת י"ב.

למחרת המסיבה פגשתי את רחל, מנהלת בחטיבה העליונה, ובעיניים אדומות, כשקולה נקטע מדי פעם מהתרגשות ובכי שמעתי ממנה את פרטי המקרה: "הגעתי לבית הספר בשעת בוקר מוקדמת לאחר מסיבת י"ב. ראיתי ולא האמנתי – פחי אשפה הפוכים, אשפה פזורה בכל פינות החצר, גלילי ניר זרוקים ועוטפים כל עץ, צמח ופרח, על מרבדי הדשא הגדולים והרחבים פזורים שאריות מזון ובקבוקי שתייה, ספסלי העץ הנאים ניזוקו, כיסאות ושולחנות נזרקו לכל עבר. בדמעות בעיניי המשכתי לתוך בית הספר. הפרוזדורים המחברים בין כיתות הלימוד היו מטונפים, חלק מהתמונות אשר היו תלויות בטוב טעם נתלשו מהקירות ושרידיהן שכבו על הרצפה.

בייאושי המשכתי אל הספרייה – המרכז הלימודי – קודש הקודשים, לבו של בית הספר שאווירת לימודים תמידית שררה בו, ולנגד עיניי הלא מאמינות נגלו המחשבים המשמשים נאמנה את התלמידים, פגועים, שבורים ומרוסקים. העציצים וצמחי הנוי שקישטו את הספרייה היו זרוקים לכל עבר. ריח צחנה עלה באפי והלכתי בעקבותיו כועסת, מושפלת ועצובה עד שזיהיתי שרידי צואה על השטיח הגדול והיפהפה המכסה את כל רצפת המרכז הלימודי. אני שואלת את עצמי האם אני במציאות החיים או אולי בחלום רע? מהיכן נובעת השנאה הזו, הניכור, הרצון לנקום, או שאולי זהו מעשה קונדס חסר מחשבה, שביצעו אותו רק קומץ תלמידים מופרעים. ואם אכן כך, היכן היו יתר תלמידי המחזור? איך נתנו להם להשתולל? ואיך הרגישו תלמידים שלא היה להם חלק בונדליזם? מה ירגישו יתר תלמידי בית הספר בכיתות ז'-י"א לאור ההתפרקות הזאת? ומה פִּשרה? מה קרה למחזור המוצלח שלנו, וכיצד אנו, הנהלת בית הספר ומוריו, אמורים להגיב? היכן טעינו ומהם הלקחים שעלינו להפיק? האם מחזור י"ב המסיים בשנת תש"ע ייפרד מבית הספר לאור החורבן שגרם?"

חורבן בבית הספר.  

 © כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.