המקום: חדר המנהל

מבוא

תלמיד, הורה, מורה, עובד מינהל ומנהל בית ספר נפגשים בוקר אחד… נשמע כמו התחלה של בדיחה, לא? בסיפורים הקצרים שלפניכם יש ניסיון 'לצלם' תמונות קצרות המתארות את חוויית הניהול ממקום אחר. המקום — חדר המנהל, כיסא המנהל ואף דיוקן המנהל: אישי, סובייקטיבי, ועם זאת כמדומני מזכיר לכל מנהל או מנהלת אחרים 'משהו דומה שקרה לו'. נקודת מבט ניהולית המפגישה בין המרחב האישי של כל אחד מהפועלים במרחב הבית ספרי ובין המרחב הניהולי. המקום הזה מעורר בי, בהיותי מנהל, שאלות רבות הנעות על הציר שבין הנסתר לגלוי; מה נחשף ולמה כעת?; ומה עומד מאחורי אוסף המילים המדוברות והמילים שאינן מוזכרות. זו לא חשדנות ולא פרנויה אלא חיפוש, חיפוש אחר 'האמת', בניסיון להציע פתרון מתוך ידיעה והבנה כי לא הפתרון ולא 'האמת' אחד הם.

נקודת המבט המתוארת (בעיקר באמצעות ה'תמונות', ה'הבזקים' שלאחר פתיח זה) היא עוד דרך למצוא איך מתרחש הנס הזה; אותו גורם המאפשר את 'המפגש הבית ספרי'; את מערך ההוראה והלמידה היוצר ברגע נתון ובמקום נתון את החוויה הבית ספרית. חוויה המאגדת בתוכה את ה'פנים' עם ה'חוץ'; את ה'אישי' וה'חברתי'; את ה'רגשי' ו'הרציונאלי' של כל אחד מהמשתתפים במפגש. האם עולמותיהם של מאות תלמידים ועשרות מורים מצליחים להשתלב זה בזה ומתאפשרת חוויה אחידה, מוגדרת, ברורה — או לא? הסוציולוגיה מזמנת בעבורנו עולם מושגי המעניק הסבר לאופן שבו נוצרת 'אחדות דעים לצורכי עבודה'. היא קובעת בעבורנו עולם מושגי המסביר לנו את פועלם ואת נחיצותם של נורמות חברתיות, מערך תפקידים, תגמולים חברתיים ומוסדיים, מניעי מוטיבציה חיצוניים ופנימיים, וכל זאת נוסף על המשגת תפקודו של בית הספר כמוסד כוללני והמשגת דרכי הפעולה של ארגונים חברתיים. ויש גם המערך התרבותי והאופן שבו הוא יוצר בעבורנו מערכת של חוקים וכללים המגדירים את הייחודיות החברתית המתבקשת, את הכלל ואת היוצא מהכלל, את הנורמטיבי, את הראוי או הא־סוציאלי.

אבל כיצד כל אלה נראים מכיסא המנהל? המנהל שהגיע בבוקר לבית הספר, עיין בדואר האלקטרוני ויצא לקבל את הבאים בשערי הבית? לא פעם מצאתי את עצמי מברך 'בוקר טוב', מתבונן ומהרהר, מנסה לחדור אל מה שמסתתר מאחורי הבעת הפנים המברכת בנימוס מחייב 'בוקר טוב'. מה קרה לו, לאותו התלמיד, אתמול בערב? איך התעורר הבוקר? איזו 'בשורה' קיבלה אתמול המורה שזה עתה נכנסה בדלת חדר המורים ובירכה בשלום חרישי את חברותיה? מדוע דווקא הבוקר בחר האב להופיע עם בתו וללוותה עד לפתח הכיתה? לאיזה עולם התעורר כל אחד מהבאים? וכיצד נפגשים העולמות ומאפשרים חוויה חדשה-ישנה משותפת? יש פעמים שבהן העיניים מספרות, מבע הפנים מסגיר. השנייה הנוספת הזאת, של הצטלבות המבטים, חושפת את הסערה או את השלווה, את השמחה או את הייאוש. אך לרוב, המסכה שאנו עוטים במיומנות גדולה כל־כך ומתוך הרגל מושרש ממסכת, שומרת, מגִנה ואולי בכך מאפשרת את המפגש. מאפשרת אותו עד ל… עד לאותה נקודת שבר, נקודה בה נשברים הכללים ומוכרזות 'עצירה'! 'הפסקה!'.

זיכרון נעורים

בכל בוקר הגעתי לבית הספר בזמן, מצויד בספרים ובמחברות ולרוב אף בשיעורי בית. עולה במדרגות, חוצה את 'האמפי' שבו מתכנסים תמיד לאירועים חשובים. שוב מסדרון ועוד כמה כיתות, והנה אני ברחבת השכבה, וכאן פוגש ב'טיפוסים מוכרים' ומתחיל לברך את החברים ב'בוקר טוב'. מגיע לכיתה, מניח את התיק על הכיסא ויוצא למסדרון. לפעמים חבר שנזקק לעזרה בשיעוריו קורא לי לשוב לכיתה, לפעמים נשאר בכיתה להשלים את השיעורים שלא הכנתי, בדרך־כלל יושב ומפטפט עם החברים בעודנו ממתינים לבואה של המורה לכיתה. בסופו של דבר היא מגיעה, מלמדת, לפעמים כועסת, מחייכת, אומרת ש"אין ברירה וזה חומר לבגרות". אם המורה היא המחנכת היא גם מחלקת 'הוראות הפעלה' לאירועי בית הספר הבאים עלינו לטובה, ואם זו תקופת מבחנים — יושבים ונבחנים ומקבלים ציונים ותעודות. כך עוברים השיעורים וההפסקות יום אחר יום. לפעמים אנו יורדים למעבדות. שם האפלולית הלימודית קודרת ומנוכרת יותר וברור שיש 'צחוקים' והתפרעויות קטנות, הברזות והתאהבויות ראשונות, טיולים ואירועים החורגים משגרת היום (לא אשכח את הטיול השנתי של כיתה ט'. איך בלילה, שיטפון במדבר יהודה, הרטיב את כולנו וגרם ל'שפעת המונית'; או את ביקורה של מרגרט תאצ'ר, 'אשת הברזל', בבית הספר). במשך ארבע שנותיי בתיכון לימדו אותי מורים רבים, שונים מאוד זה מזה בתפיסתם החינוכית, בגישתם הפדגוגית, ומקצתם אנשים משכמם ומעלה. ואולם, איש מהם, אפילו לא פעם אחת, עצר ושאל אותי מ'הבטן': "מה נשמע אתך?". עשרות פעמים אמרתי לעצמי: "וואלה, זו קיבלה ממני 'בוקר טוב'. איזה מזל, היא לא תתחיל לשאול שאלות", אבל נראה כי דווקא רציתי שישאלו אותי שאלות, שיעצרו לידי וינסו לברר עמי מדוע דווקא המורה לאלקטרוניקה מטריף את דעתי; מה קרה אתמול בבית; למה ברחתי מיום הלימודים; ולמה בחרתי שלא לצאת עם כל תלמידי השכבה ללונה פארק המחודש שנפתח בתל־אביב. מיותר לציין שאפילו לא ידעתי היכן מקום מושבו של מנהל בית הספר, שלא לומר שבקושי ידעתי את שמו המלא. מרכז השכבה סתם פחדתי; לא היה לי כוח לתוכחות שלו, ומהמחנכת נמנעתי. היא נראתה לי תמיד נורא מסכנה, בכל המערך הזה של בית הספר. כאילו הכריחו אותה לעשות משהו שלא באמת רצתה לעשות. אין לי ספק שחוויית התיכון חלפה לידי, לא באמת נגעה, ולא הוסיפה אל חיי אנשים בעלי משמעות.

בין שהחוויה הזאת ייחודית לי ובין שלא, אין לי ספק שהיא השפיעה על תפיסת הניהול שלי כיום. זיקוק החוויה שלי בהיותי תיכוניסט מלמד על המקום שממנו הגעתי לניהול, מאיר את החלטות הניהול שאני מקבל וצובע את הדגשים שאני מנסה להוביל בתפקיד מנהל בית הספר.​

תמונה ראשונה: סוף ולא תמיד התחלה

כבר בדלת היה מבטו מושפל, הוא אפילו לא העז להביט בעיניי, כאילו ידע שדבר לא ישנה את גזר הדין. הוא גרר רגליו אל הכיסא שליד שולחני, ובמחשבותיו התרוצצו מיליון ההזדמנויות שקיבל, השיחות שהתנהלו, ההבטחות, אמירות חוזרות ונשנות, מבחנים במועדים מיוחדים, עבודות שלא הוגשו, אבחונים — הכול כבר ניתן לו והוא… הוא לא השכיל לנצל אף לא הזדמנות אחת. אלא מה — אמו מסרבת לקבל את רוע הגזרה, וגם אם היא ערה לכל המהלכים שנעשו למענו, ולמענה, היא אינה מוותרת. מסרבת להשלים עם הכישלון. יש עוד מה לעשות… ראשה זקוף, מבטה נוקב, והיא פותחת: "אני מדברת אל הלב שלך… תחשוב שמדובר בבן שלך… אין דרך אחרת". כאילו עד כה לא הלב הוא ש'שמע' ו'דיבר'. אין ספור האסטרטגיות שניסינו לנקוט כלפי הילד שלה ואִתו, עשרות שיחות הטלפון, תעודות הרבעון, המחצית, הקורסים הייחודיים ששילמה בעבורם, שעות הלימוד הפרטניות ועוד — הכול מונח בצד, וכאילו עד כה דבר "לא נעשה מהלב". אין כאן כל שיקול מקצועי, הדיבור הוא אל הלב שלי, שאם יתמיד בסירובו ייחשב ל'קר', 'מנוכר' ו'לא מתחשב'. "החלטה מקצועית משיקולים פדגוגיים" — אלו מילים שאינן מדברות אליה; היא מדברת אל הלב. הלב הוא שצריך להשאיר את הילד בבית הספר. "אל תשכח, אנחנו התגרשנו השנה והוא קיבל את העניין קשה. איך אתם יכולים לעשות לו את זה, כשאבא שלו קם ועוזב כך את הבית…". "תראי", אני מנסה להשחיל מילה בתוך שלל הטרגדיות המשפחתיות, "לא זה העניין, המחויבות והאחריות, גם מהמקום האוהב, הן שנתנו את אין־סוף ההזדמנויות שקיבל הילד עד כה". "טוב, אני מבינה", ואני כמעט נושם לרווחה. "אז תראה", היא פותחת את התעודה, "יש כאן שישה שליליים, אבל בעצם חינוך גופני, זה לא ממש נחשב, וערבית הוא לא ממשיך כי הוא לא בחר במגמה, אז זה בעצם יורד לארבע, והבן של רותי מהכיתה המקבילה, הוא נשאר כאן עם ארבעה שליליים. ובכלל, השלילי בתנ"ך בגלל שהוא היה חולה ולא הספיק לעשות את המבחן והיא לא ממש אוהבת אותו, המורה הזאת, כל השנה זה היה ככה אִתה… אז על שלושה?".

על כך אני מתעקש? עולות בי מחשבות על 'אי־צדק בית ספרי', ולרגע אני כמעט מאמין ונופל קורבן ל'סחר מכר' שמתנהל לנגד עיניי. אני נושם עמוקות, מתעשת ועונה: "זה לא כך. התוצאה הסופית איננה שלושה שליליים אלא שישה, ואני לא מנהל כאן שוק הסוחר בציוני תלמידים. כל ציון כאן ניתן לאחר מחשבה רבה ולא מתוך נקמה או 'חוסר כימיה' עם מורה זו או אחרת". אבל האם אינה מפסיקה, היא ממשיכה לנהל משא ומתן על הציונים. אני מקשיח את עמדתי וקורא להפסיק את העניין. "אנחנו כאן לא כדי לנהל משא ומתן על התעודה שלו. היו לנו שלושה רבעונים ואספות הורים, ואז לא היו טענות על הציונים, נכון?". והוא, הוא שותק, כאילו אינו צד בעניין כלל. שאימא תילחם בשבילי, הכי טוב…

אני יושב וחושב. טוב — עברנו את שלב 'הלב' ואת 'שוק הציונים' עצרתי כי מאסתי בו, ומה הלאה? וכאילו אני נביא בעירי, מגיע השלב הבא: "בית הספר שלך, הוא לא מה שאתה חושב". בום, פצצה גדולה נחתה עליי, היא הרי יודעת— והיא כמובן מקצועית ואובייקטיבית הרבה יותר ממני — מהו בית הספר שלי. "כל הדיאלוג הזה שאתם משוויצים בו". "כן, מה עם הדיאלוג?", אני שואל. "היו שיחות", היא קוטעת אותי, "היו שיחות, אבל אתם לא באמת מתכוונים למה שאתם אומרים, תראה — אתה בקושי מוכן לשמוע אותי". אני שוב מנסה את מזלי: "תראי, אתם יושבים כאן כרבע שעה, ורק את מדברת, אז מי כאן לא שומע?". "לא, זה לא כך, אתה לא מקבל את מה שאני אומרת". "אם שיחה חייבת להסתיים בקבלת דברייך, אז נראה שאכן לא נעשו די שיחות". "לא. אתה באמת מקשיב, אבל המורים, המורים שלו לא הקשיבו לי כל השנה. אני אומרת לך, המורה לתנ"ך ממש לא הקשיבה לו. ביום של הגירושין הוא היה צריך למסור עבודה והיא לא הסכימה לקבל אותה אחר כך. זו לא הקשבה, זו לא רגישות". "למיטב זיכרוני, הכיתה כולה קיבלה הארכה של שבוע, לא?". "כן, אבל לא הוא, הוא לא קיבל עוד שבוע יותר מכולם, והגיע לו. אז איפה כאן הדיאלוג?". הדמעות מתחילות לזלוג על לחייה, אני מושיט לעברה טישו מהקופסה שמונחת בפינת השולחן דרך קבע. והוא מתעורר. "אולי בכל זאת? אולי אני אעשה קורס קיץ, או שאני אבחן בכל המקצועות בסוף הקיץ?". סוף־ סוף, המשיח הגיע. הוא נזכר. חבל שאימא שלו לא בכתה קודם. "הפעם אני באמת קיבלתי את המכה שלי. לא האמנתי שבאמת יוציאו אותי. עכשיו אני מבין שזה אפשרי". "ומה עם כל הפעמים שבהן הזהרנו אותך שאם ההגעה שלך לבית הספר תמשיך להיות 'מדגמית' — לא תוכל להמשיך וללמוד פה?", שאלתי. ומבטו שב לחקור את ברכיו. אני חוזר על דבריי בנוגע להזדמנויות, מסביר כי המורכבות גדולה וכי לפעמים מקום חדש מזמן הצלחות, מציין שוב את המהלכים שכבר נעשו והוא לא מילא את חלקו בהם, מנסה בכל זאת לגרום לשניים להבין שאחרי שלוש שנים שבהן ניסינו אין־סוף דרכים, ובהן שיעורים פרטיים, אבחונים, שיחות, חונכות ומה לא… מגיע הרגע הכואב שבו צריך 'לשים לזה סוף'.

"טוב", היא מזדקפת, מניחה את תיקה על ברכיה, "טוב, אני מבינה. אתם אטומים!". היא מישירה מבט אל הילד, הוא קם, ושניהם יוצאים מהחדר. ובי נשאר הספק. אטומים? מתי חייבים לחתוך? היכן עובר הגבול? האומנם אין לי לב? הוריו הרי באמת התגרשו, ואולי 'שוק הציונים' היה מציל אותו והיה אפשר למחוק מהתעודה שלו כמה שליליים? ומה אם איני מכיר ממש את כל בית הספר שלי ולא כל המורים בו מנהלים עם התלמידים דיאלוג חינוכי משמעותי ומקדם? ובכלל, אולי עוד הזדמנות? מתי באמת מגיע 'הסוף'?

תמונה שנייה: מה לפילוסופיה ולכל העניין?

לא ידעתי לאן זה מוביל, אותה הפעם הראשונה שבה רוני התיישב בכיסא מולי והפגין שליטה מוחלטת בכתביו של ניטשה. התנהגות מפתיעה, תמוהה, מעוררת השראה ומביכה גם יחד. אני חייב להודות שחלפו רגעים ארוכים שלא הצלחתי לפרשם נכון. הוא ישב, מביט בי בעיניים שחורות גדולות, בוהקות מהתלהבות, ואני — נפלתי מיד במצג הפלא שלפניי, שזכה מיד לתואר 'הפילוסוף הוודאי של המאה הבאה'. איזה יופי, יש בני נוער שקוראים, יש בני נוער שלא רק 'חופרים' ב־ ,Facebookיש בני נוער שמצטטים מתוך 'המדינה' של אפלטון ויודעים לחבר בין הציטוט למציאות החברתית שבה אנו חיים, על הדומה ועל השונה, ומבינים לאן כל זה יכול להוביל. והם, הם לומדים אצלי בבית הספר. בבית הספר שאני מנהל. מדהים, איזה נוער נפלא יש לנו, אני חושב ומהרהר לעצמי. העיתונות מציגה מצג שווא, פשוט, הם לא יודעים איפה לחפש. הפילוסופים הקטנים הללו נחבאים וצנועים ומן הסתם אינם בולטים באלימות שלהם או מפגינים התנהגות פרועה וא־סוציאלית, ולכן אינם זוכים לכותרות. פשוט, לא?

רוני דיבר על ניטשה והפילוסופיה של המוסר, ואיך למעשה ניטשה הושפע משופנהאואר ווגנר. הוא ציטט מתוך קאנט והתווכח על תהליכי חשיבה דיאלקטיים-הגליאניים כאילו היה סטודנט המנסה לגבש רעיון כלשהו לעבודת תזה בחוג לפילוסופיה. בתחילה, אני מודה, זה היה 'מגניב' — כמו שהתלמידים אומרים. איזו יכולת חשיבה מדהימה. איפה הייתי אני בגילו? מה קראתי אני? אני מתבייש אפילו לגלות לכם נוכח הספקיו המרשימים של רוני. רק בן שבע־ עשרה ויודע לפענח ולנהל דיאלוג מעמיק כל־כך על שפינוזה ועל האופן שבו הייצור האנושי, הלוא הוא האדם, יכול להיות מאושר, ועל ההקשר הלוגי הברור המוביל את הקורא בכתביו של פילוסוף מכונן זה להכרה בקיומו של האל. ואני, משיב ומתפלסף, מתמוגג מהזכות המרשימה שנפלה לידיי לנהל עמו דיאלוג פילוסופי. מפגש אחד — שניים — מפגש שלישי… ואז, בשבריר שנייה, בבהירות ובחדות שאינן משתמעות לשתי פנים, מבליח חץ היישר אל תודעתי, מכאיב וצורב תובנה אחרת, חדשה. מה לעזאזל אני עושה?! אני משתף עם הנער הזה פעולה? הרי הוא מוליך אותי שולל! הרי ודאי לא בא לכאן לשמוע את הגיגיי או לבחון את מידת שליטתי בפילוסופיה הקלאסית. מה בעצם הוא מנסה לחולל כאן? הרי איני אמור לתת לו ציון בפילוסופיה — הוא בכלל לומד במגמת 'ביולוגיה מורחב', ואני אפילו לא מלמד אותו. אז מה… מה למעשה מסתתר מאחורי המסך הדעתני של הילד שמולי?

רוני המשיך לדבר, ואני שמעתי אך כבר לא הייתי שם להקשיב. באותו הרגע ממש התבונן בי רוני, כאילו קרא אותי וגילה, כמורה מיומן, שאני — התלמיד — הפלגתי לעולמות אחרים ורחוקים, ואיני בקיא עוד ברזי השיעור ובמהלכיו. הוא פנה אליי בשאלה. נשאלתי על בחירתו של ניטשה להתייחס באופן סאטירי לברית החדשה באמצעות זרתוסטרא 'הפילוסוף שהמציא'. ההקשבה שלי לשיח המתפלסף הייתה כבר אפסית, אבל אם אינני טועה שם היינו לפני הרגע שבו חדר החץ למוחי וניתק את חוט מחשבתי מה'שיעור'. אני מישיר אליו מבט ושואל: "תגיד, רוני, מה עומד מאחורי השאלות הפילוסופיות המרשימות שלך?".

"אני מנסה להבין", הוא עונה לי וחיוך גדול עולה על פניו, "אני מנסה לפענח בעצם האם האדם, ובכך גם כל יצירותיו, הוא טעות אומללה של האל או האם האל הוא טעות אומללה של האדם?". "זרתוסטרא", אמרתי, "לא ממש יעזור לך כאן. הספיק לי מניטשה, לא רוצה לשמוע אותו, אני רוצה לשמוע אותך". ורוני השיב: "אני משער שקיומה של דיאלקטיקה מהסוג שעולה כאן ממש בחדר…" [אני יודע שאינכם מאמינים לי שכך הוא דיבר, אבל כך — ממש כך — קלחו המילים מפיו.[

"די, רוני. זה לא הכיוון שלי. אתה יודע מה, נראה לי שעליי לנסח את השאלה שלי אחרת, כדי שתהיה חייב לענות את התשובה הברורה ביותר בלי לברוח או להסתתר מאחורי 'מענה פילוסופי מתאים'. ובכן, רוני — ואל תבין את דבריי לא נכון, אני שמח שאתה בא ואנו יושבים ומשוחחים — אבל מה בעצם אתה רוצה ממני?".

לפתע, הציור התלוי בפינתו השמאלית של החדר עניין את רוני מאוד. הוא נעץ בו את מבטו, וכאילו קפא ולא היה יכול להניע את ראשו. הוא שתק. חלפו כמה שניות; ברור שהן נִדמו לשעות. הוא קם מהכיסא, הוציא מתוך הכרך של ניטשה 'כה אמר זרתוסטרא' מעטפה לבנה וסגורה. "תקרא", הוא אמר, "זה מכתב. אין בו 'מענה פילוסופי מתאים'. מכתב שכתבתי וכבר חצי שנה אני רוצה שתקרא אבל לא מצליח לתת לך אותו. אבל… אל תקרא אותו עכשיו או כאן", הוא הוסיף. "זה לא פשוט. זה מכתב אהבה". חייכתי. "מכתב אהבה שאתה כתבת — חייב להיות מעניין". "אולי", הוא אומר, ועיניו הוצפו בדמעות שאיימו לפרוץ החוצה. "מקווה שזה יהיה מעניין מספיק עבורך", הוא אמר, "כי כתבתי אותו… לך".

תמונה שלישית: הזדמנות לחזור

לאיש מחברי הצוות לא היה ספק. כולם הבינו שהיעדרותה המפתיעה של מיטל חמישה חודשים לפני סוף שנת הלימודים בכיתה י"ב כרוכה בנימוק בעל משמעות ולא סתם בעייפות מלימודים. התגובה של הוריה לכל העניין הייתה מוזרה: שניהם, ובייחוד האם, לא היו 'לחוצים' בשל אי־הגעתה לבית הספר. אף־ על־פי ששלחנו אל מיטל את המחנכת, את היועצת, את קצינת הביקור הסדיר ואת מנהלת החטיבה, כל אחת מהן לחוד, ואף אני התלוויתי לרכזת השכבה, ואף ניסינו להיעזר בעדינות המתבקשת בחברותיה הקרובות כדי להבין מה קורה… כלום. מיטל עמדה על שלה: "זהו, נמאס לי. אני לא רוצה ללמוד יותר. לא מעניינת אותי הבגרות. אני בבית עד הגיוס וחבל על המאמצים שלכם". זכאות לבגרות לא עמדה כלל על הפרק. מיטל לא הייתה מהתלמידים שיסיימו בתעודת בגרות מלאה. חוצפה אפיינה אותה עוד לפני האירוע ומידת היכולת שלה לגייס אמפטיה הייתה קטנה, ואף־על־פי־כן לא רציתי שתישלל ממנה החוויה של מסיבת הסיום וכל 'פסטיבל סיום י"ב', אף אם היא עצמה בחרה בכך.

כולם כבר יצאו לחופשת הפסח. בית הספר היה כמעט ריק לגמרי. במסדרונות השקטים הסתובבו רק כמה תלמידים שהגיעו לשיעור תגבור אחרון או לשם השלמת פרויקט לפני הגשה. אפילו את השולחן שלי הצלחתי לסדר ולארגן מעט לקראת החזרה מהחופשה, לקראת עבודה עמוסה. בתוך שלל הפתקאות הקטנות שהשלכתי לפח לאחר שווידאתי כי הושלמה המטלה המצוינת בהן, נשאר הפתק שבו ציינתי את מועד ביקור הבית שערכתי אצל מיטל בלוויית רכזת השכבה. חלפו כמה שבועות מאז הביקור ההוא, ונשארה ממנו חוויה לא נעימה, הצרובה בזיכרוני ככישלון מהדהד: ילדה מתנשאת וחוצפנית שיושבת בסלון ביתה ומסרבת לכל ניסיון שלנו לדבר אל לִבּה. על הפתק נכתב גם מספר הטלפון הנייד שלה. לא היה לי חשק להתקשר; וכי מה אומר לה שעוד לא אמרתי? עודי מהרהר ואצבעותיי כתבו מסרון (SMS): "מאחל חג שמח, שתצאי מעבדות לחירות, אנחנו עדיין כאן בשבילך. איל". לאחר שניות אחדות השיבה לי במסרון 'סמיילי'.

היא ישבה על הספסל, חציה מבוישת חציה נאשמת. כשנכנסתי לחדר המזכירות הבחנתי בדמותה ואף חייכתי לשלום, אך לא נתתי על כך את הדעת לעומק. עובדה, לא הבחנתי ממש בנוכחותה, ואילו הבחנתי בה — הייתי עוצר בפתאומיות ובהפתעה תהומית ושואל אותה למעשיה כאן, על ספסל המזכירות. כשיצאתי מהשיחה עם מזכירות החטיבה העליונה הקיפו אותי שלושה תלמידים שעמדו לגשת לבחינת המגן הראשונה בחייהם. הם היו נרגשים עד מאוד ואני התרגשתי בעבורם לא פחות. אכן רגע מכונן בחיים — בחינת המגן הראשונה. כמעט עברתי שוב לידה בלי להבחין באמת, אבל אז 'נפל האסימון'. "היי… רגע, רגע. מה שלומך מיטל? מה את עושה כאן?". "באתי לדבר עם רינה", אמרה לי, "אני חושבת שאני רוצה לחזור…". התמלאתי תחושה עצומה של תקווה, ובכל זאת הפגנתי איפוק: "אבל רינה יוצאת עכשיו ללמד וחוזרת רק בשלוש וחצי, והשעה עכשיו רבע לאחת. תחכי לה כל־כך הרבה זמן?". "אחכה כמה שצריך", ענתה. כמובן שהשבתי מיד: "טוב. אז תגיעי למשרד שלי בעוד עשר דקות. אהיה שם ונדבר".

מיטל הגיעה למשרדי. ראשה היה מושפל מטה ומבטה חמק מכל ניסיון שלי לצוד את עיניה. הבנתי שהרגע הזה הוא מסוג אחר. הרגע המקדים את הכנות הלא מתפשרת, את האמת הכואבת. אמת שיכולה או להכעיס ולסגור דלת או לפתוח את הלב ולנסות לממש הזדמנות חדשה. ואכן, כך היה. מיטל ישבה וסיפרה לי שהיא מצטערת מאוד על שלפני שלושה חודשים היא החליטה להפסיק להגיע לבית הספר. היא מצטערת שלא עזרו כל הפניות, התחנונים וההצעות מטעם בית הספר, ושהיא התעקשה על שלה. ועכשיו, עכשיו היא מצטערת על כך ורוצה שניתן לה הזדמנות לחזור. "אני רוצה לעשות את בחינות הבגרות. אני רוצה לפחות שיהיו לי שתים־עשרה שנות לימוד". משהו בי לא הצליח לשמוע את דבריה. חשתי שעכשיו הזמן. זה הרגע לשאול את השאלה הנכונה שתפתח את הדלת, אחרת מדוע עליי להקשיב לה בכלל? הרי את ההזדמנויות שלה היא מיצתה. ושאלתי: "מיטל, אני יכול באמת לדעת למה לא רצית להגיע לבית הספר בשלושת החודשים האחרונים?". "כן, אתה יכול. זה לא פשוט לי אבל אני חושבת שאתה חייב לדעת. זה מורכב. אני… אני הייתי בהיריון. ההורים שלי כמעט חיתנו אותי, כי אצלנו בעדה לא יולדים בלי להתחתן וברור שלא עושים הפלות. זה מורכב. אתה לא תבין. לפני החג השני הרגשתי כאבים ורצנו לבית החולים והייתה לי הפלה. אמרו שזה קורה הרבה בהריונות הראשונים אבל בינתיים היו אירוסים ואני בכלל לא אוהבת… עכשיו הכול מאחוריי ואני לא חייבת להתחתן. אני מרגישה שקיבלתי את החופש מחדש. עכשיו ה'סמיילי' הוא לא חיוך ציני אלא חיוך אמתי שבלב. ואני ממש רוצה לשכוח מכל זה". "כן. אני מבין". הגשתי לה מיד טישו לניגוב הדמעות וכוס מים. "עוד שאלה אחת — ומכאן והלאה אנחנו נדבר על מה שתרצי… טוב?", שאלתי ומיד המשכתי: "ההורים בתמונה בעניין הלימודים?" "כן. אימא יודעת ועכשיו גם מעודדת שאחזור ללמוד". "ואת — רוצה באמת לחזור?" "כן. רוצה מאוד. זה ממש חסר לי"… ענתה.

תמונה רביעית: מורה נהדרת — נעדרת