הכול מתחיל בבית

מבוא

"בעיית ההומניזציה הייתה מאז ומתמיד בעייתו של האדם, ואילו עתה היא לובשת אופי של בעיה שאין עוד להימלט מפניה" (פאולו פריירה, פדגוגיה של מדוכאים)

לעתים קרובות חוזר הבן שלי, אוריה, כועס מבית הספר. כמו ילדים רבים הוא ניחן בחוש צדק מפותח ובנטייה להביע את דעתו בסוגיות שחשובות לו. הוא מספר לי על עוול שנעשה לו או לחבר או על התנהגות של מבוגרים שנראית לו לא הוגנת. כאשר הוא משמיע קול נגד התנהגות כזאת לא מקשיבים לו. משתיקים אותו, כי השמעת הקול שלו נתפסת לרוב כ”התחצפות", ולא כניסיון להגן על חבר לכיתה, להביע אכפתיות או לבטא רגשות כנים ולהתחבט בשאלה מה צודק.

אבל אם חושבים לעומק ולא מסתפקים ב"קיטורים" נדושים על מערכת החינוך, מגלים שמשהו קורה בדרך שבין המכללות להכשרת מורים ובין הכיתות, משהו שדורש בירור מעמיק. שכן מחקרים רבים מראים שמורות (וגם מורים) בוחרות בהוראה (גם) מתוך אהבה לילדים, מתוך אכפתיות כלפיהם. כיצד נעלמת האכפתיות הזאת בדרך לכיתה?

אני רוצה לענות על שאלה זו מתוך עולם מושגים הנשען על תיאוריות פמיניסטיות, וליתר דיוק על תיאוריה שנקראת "פדגוגיה של אכפתיות", שפיתחה הוגת הדעות נל נודינגס, הוגה מובילה בתחום של פמיניזם וחינוך. אני רוצה לבדוק מנקודת מבט זו את הסתירות האפשריות בין זהותן הנשית של המורות לבין "האופי הגברי" של בית הספר ושל מערכת החינוך. אלה מושתתים על משמעת, על הישגיות, ועל מה שקרוי "אחריותיות" (accountability) – החובה לדווח על הנעשה בבית הספר בשפה של טבלאות ומספרים. האם ייתכן שבגלל המערכת האינסטרומנטלית כל כך, שכמעט אין בה זמן לנשום בין שיעור לשיעור ושעסוקה במירוץ אחר מיצ”בים ובגרויות, המורות מאבדות את המוטיבציה הנשית העמוקה שהביאה אותן לעסוק בהוראה מלכתחילה? עוד שאלה שתעסיק אותי היא מה בין חינוך פמיניסטי לאכפתיות לבין חינוך לצדק חברתי.

אפליה מתקנת לערכים "נשיים"

נודינגס פיתחה את מה שהיא מכנה "פדגוגיה של אכפתיו(pedagogy of care) "ת על בסיס תפיסת המוסר של הוגת הדעות הפמיניסטית קרול גיליגן – "אתיקה של אכפתיות(ethics of care) ". המילה "אכפתיות" היא תרגום קרוב למילה האנגלית caring, אשר כוללת בתוכה גם אכפתיות, גם דאגה וגם טיפול, ולכן היא עשירה יותר מתרגומה העברי. גיליגן היא נציגתו של קוטב אחד בזרם הפמיניזם התרבותי, זרם אשר שם דגש על ההבדלים בין גברים לנשים ועל משמעויות ההבדלים האלה לתרבות, למשפט, לחינוך ועוד. בספרה בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה (ספריית פועלים1995 , מאנגלית: נעמי בן־חיים) מסכמת גיליגן ממצאים אמפיריים ממחקריה, המוכיחים כי יש הבדל מהותי בין הדרכים שבהן נשים וגברים חושבים ומכריעים בדילמות מוסריות. הבדל מהותי זה נובע מתפיסה שונה של ה”עצמי". כנגד דעה קדומה מושרשת הגורסת נחיתות מוסרית של נשים ביחס לגברים, גיליגן מראה שמדובר בשיקולים מוסריים שונים שנשים עושות בבואן להכריע בדילמה מוסרית. מדובר אפוא בקולות שונים – קול גברי וקול נשי. נשים נוטות לשקול שיקולים התייחסותיים – שיקולים הקשורים למערכות יחסים ולאכפתיות כלפי אנשים קרובים – ויש להן הבנה מורכבת יותר של יחסים אנושיים. גברים לעומת זאת חושבים במונחים של כללים ו”צדק". גיליגן מדגישה ששני אופני החשיבה שקולים מבחינה ערכית ואין עליונות של האחד על פני האחר, אלא שלאורך ההיסטוריה הועדפו ערכים "גבריים" יותר, ועל כן יש כיום מקום ל”אפליה מתקנת" בכל הנוגע לערכים "נשיים" שנדחו, ערכים הקשורים ליחסים, לדאגה ולאכפתיות.

התיאוריה הפמיניסטית של גיליגן נתפסת כגישה מהותנית, גישה הרואה בזהות הנשית (והגברית) מהות קבועה ולא משתנה, ובשל כך היא מעוררת ביקורת בקרב פמיניסטיות המדגישות את העובדה שהזהות הנשית היא תולדה של הבניה חברתית־תרבותית תלוית הקשר היסטורי. מהותנות פמיניסטית עלולה לקבע נשים בדימויים שהן מנסות להשתחרר מהם: "רגשנות" "קרבה לטבע", "אמהיוּת" וכדומה. גיליגן, אגב, מודעת לסכנה זו ומגיבה עליה בספרה. סכנה זו שבייחוס טבע מהותי לנשים או לגברים חשובה לענייננו, שכן התפיסה החינוכית שנבנתה על בסיס האתיקה של אכפתיות אינה מיועדת לבנות בלבד. יש בה ניסיון להחיל את "הקול הנשי" על שני המינים ועל התרבות האנושית בכללה. הקשבה לקולן של נשים מפנה את תשומת הלב להיבטים בחוויה האנושית שקודם לכן נענו בהתעלמות או בהשתקה.

אכפתיות כיחס

נקודת המוצא של נודינגס היא ששיקולים רציונליים־לוגיים לבדם אינם מספקים את הבסיס הנדרש והראוי להכרעות מוסריות. היא מבקשת למקם את נקודת הכובד של האתיקה בשדה היחסים הבין־אישיים, שכן בעת התמודדות עם בעיה מוסרית ראוי להביא בחשבון את האנשים המעורבים בה. אך המודל האתי של נודינגס אינו מסלק את הרציונליות כדי להעמיד במקומה ערך אחר. להפך: המודל שלה מסרב להבחנה בין "שכל" ובין "רגש", הבחנה גברית היררכית בעיקרה הקובעת כי "השכל" מובחן מ”הרגש" ועדיף עליו. הבחנה זו עומדת ביסוד הפרדיגמה החינוכית השלטת. הגיע הזמן לבנות פרדיגמה חינוכית חדשה המשלבת בין "שכל" ל”רגש". יש להשיב לרגש את כבודו האבוד בתחום החינוך ובתחום ההכרעות המוסריות. הקטגוריה "אכפתיות" מצביעה על הכיוון.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אכפתיות? על פי נודינגס אפשר להגדיר אכפתיות בשתי דרכים שונות. הדרך השכיחה היא לראות באכפתיות תכונת אישיות או מעלה(virtue) . נודינגס לעומת זאת מציעה לראות באכפתיות יחס. ההבדל בין התכונה אכפתיות לבין היחס אכפתיות משמעותי מאוד. נודינגס טוענת שהקושי לקבל תפיסה התייחסותית של אכפתיות נובע ממבני העומק של התרבות הגברית המערבית, המדגישה את האינדיווידואליזם על פני יחסי גומלין ותלות הדדית. בתרבות כזאת יש נטייה לראות בתכונות אופי בכלל ובאכפתיות בפרט נכסים פרטיים השייכים ליחיד, נכסים שהושגו במאבק הקשה לבניית האישיות. עמדה זו של נודינגס מצטרפת להגות פמיניסטית ענפה, המבקרת את "האובססיה לאוטונומיה" המצויה במרכזה של התרבות המערבית המודרנית, אובססיה המעלה על נס את האדם האוטונומי המסתפק בעצמו
(self sufficient) והמגשים את עצמו בכוחות עצמו (self made) .

אידיאלים של אינדיווידואליזם ואוטונומיה נותנים קדימות ערכית לעצמאות ולנפרדות מן האחרים על פני ההכרה בערך של יחסי תלות וקשר הדדי. מבחינה היסטורית היו יחסי תלות וקשר הדדי מרכזיים בחייהן של נשים וקושרו באופן סמלי עם נשיות. לכן האידיאלים הדומיננטיים של אינדיווידואליזם ואוטונומיה מפחיתים מערכה של ההתנסות הנשית ומוגדרים בניגוד אליה.

הגישה ההתייחסותית לאכפתיות יוצרת אפוא היפוך של מה שאנו תופסים כמובן מאליו: לא האישיות הנפרדת מעצבת יחסים על בסיס התכונות שרכשה לעצמה בכוחות עצמה, אלא היחסים מעצבים את האישיות ואת תכונותיה.

אפשר לומר שההבדל בין שני הפירושים השונים ל”אכפתיות" הוא תמצית ההבדל בין הגישה האינדיווידואליסטית לבין הגישה ההתייחסותית. גישות אינדיווידואליסטיות מדגישות את נפרדותו ואת עצמאותו של ה”אני" ביחס לאחרים, ואילו גישות התייחסותיות מבקרות תפיסות אטומיסטיות כאלה של ה”אני", ומציגות תפיסה אלטרנטיבית של אני בהקשר או אני בדיאלוג. הגישות הללו מדגישות את ההיבטים ההקשריים והדיאלוגיים, ורואות בהם תנאים הכרחיים לעצם כינונה של הזהות האישית ואפילו לעצם אפשרותה של אוטונומיה אישית. הנרטיב של העצמי הנפרד מדגיש את הגבולות בין ה”אני" לבין אחרים ורואה באי־תלות ערך מרכזי. לעומת זאת הנרטיב ההתייחסותי של ה”אני" רואה בגבולות הללו אזורי מעבר פתוחים למפגש ולתקשורת עם אחרים. יש פמיניסטיות הטוענות שמיתוס ה”אני" האוטונומי גברי במהותו וכי יש בו ניסיון, מודע או לא מודע, להכחיש את הפגיעות הגדולה הגלומה ביחסים עם אחרים.

הנרטיב ההתייחסותי כולל אפוא בהכרח את הממד האתי: בניגוד לתפיסת ה”אחר" כלא רלוונטי במקרה הטוב וכמכשול לעצמאותו של היחיד במקרה הפחות טוב, הגישה ההתייחסותית מעמידה גבולות אתיים לאוטונומיה האישית ומאפשרת שיח על אחריותו של היחיד ביחס לאחרים שעמם הוא מעורב וביחס להקשרים החברתיים שבתוכם הוא חי. מושג האחריות של היחיד לזולת האחר הוא מושג מרכזי בגישות ההתייחסותיות השונות.

תפיסתה של נודינגס (המושפעת מהגותו של מרטין בובר) מייחסת חשיבות רבה ליחסים בין בני אדם ורואה בהם גורם מכריע בעיצוב עולמם הפנימי ובהתנהגותם. יחס של אכפתיות פירושו שאכפתיות אינה תכונה הנמצאת (או לא נמצאת) "בתוך" אדם מסוים, אלא מה שקורה בין שני אנשים (לפחות) כאשר הם נפגשים. אכפתיות היא התרחשות בין אדם לבין זולתו: יחסי גומלין. תיאור וניתוח של המושג "אכפתיות" דורשים אפוא התייחסות לשניים (לפחות) המעורבים בה: זה שאכפת לו וזה שאכפת ממנו; זה שדואג וזה שדואגים לו. אין כל משמעות לאכפתיות שאיננה נחווית אצל הצד השני ואיננה מלווה בהיענות מצדו. לא מספיק שאכפת לך ואת דואגת למישהו – המישהו הזה אמור לזהות את יחסך אליו כיחס של דאגה ואכפתיות.

וכן, אין משמעות לאכפתיות אם אין בה הקשבה לצד השני. אדם שאכפת לו מצמצם את עצמו במפגש לטובת צרכיו, רצונותיו ורגשותיו של האחר. הוא בא למפגש פתוח להקשיב, ולא כדי "למדוד" או "להעריך" את האחר במונחים של אידיאל מנוסח מראש (מה שמכונה בשפה החינוכית "דמות הבוגר הרצוי"). התלות הדדית: מושא האכפתיות תלוי במי שדואג לו, אולם גם הדואג תלוי בו לצורך הפעולה של דאגה ואכפתיות. ואכן מדובר כאן בפעילות, ביצירה של יחסים, בהפיכת הדאגה למציאות ביחסים ההדדיים. פדגוגיה של אכפתיות מחליפה אפוא את "חינוך האופי". במקום ניסיון לעצב את כל התלמידים לאור דימוי כללי של "הבוגר הרצוי", פדגוגיה זו מנסה ליצור מערכות יחסים אכפתיות בין אנשים בבית הספר.

אחת המסקנות המרכזיות מתפיסת האכפתיות כיחס היא שאכפתיות דורשת כשירוּת שכלית ורגשית של המחנך, ולכן השלכותיה על הכשרת המורים מרחיקות לכת. פדגוגיה של אכפתיות משפיעה על תכנית הלימודים כולה, הגלויה והסמויה, ולמעשה על כל מה שמתרחש בבית הספר.

מאכפתיות לצדק חברתי

איך מתקשרת פדגוגיה של אכפתיות לצדק חברתי ולחינוך לצדק? הפדגוגיה שפיתחה נל נודינגס מבוססת על חיבורים: כשם שהמושג "אכפתיות" מחבר בין שכל לרגש, כך הוא מחבר בין האישי לבין החברתי. לצורך הבהרה של החיבור בין האישי לחברתי מבחינה נודינגס בין שני סוגים של דאגה ואכפתיות: "דאגה למישהו" (caring for) ו"דאגה למשהו"(caring about) . הרעיון הבסיסי הוא שאנחנו לומדים מעורבות חברתית ומפתחים חוש צדק מתוך החוויה של דאגה כלפינו. דאגה של אחרים כלפינו מניחה יסודות לדאגה שלנו כלפי אחרים.

“דאגה למישהו" נוגעת לממד האישי והבין־אישי – דאגה לאדם מסוים, לאנשים פרטיים. "דאגה למשהו" נוגעת לממד החברתי והציבורי – דאגה לקהילה או לחברה כולה. ההתנסות בדאגה לנו מורחבת להתנסות ב”דאגה למישהו", וזו מורחבת להתנסות ב”דאגה למשהו".

גם כאן הופכת נודינגס את סדר החשיבות המקובל: מה שחשוב ביותר הוא "הדאגה למישהו", כלומר מרחב היחסים הבין־אישיים. ההתכוונות לחברה צודקת אינה מטרה לעצמה. חברה צודקת היא מרחב שיחסים בין־אישיים של דאגה ואכפתיות יכולים לפרוח בו. זהו קו אופייני להגותה של נודינגס – ההתעקשות על מה שנחשב "אישי", "קטן", "ביתי". על אף הספרים שכתבה, הקורסים המבוקשים שלה בסטנפורד ופועלה החינוכי המסועף, היא מגדירה עצמה קודם כול כאישה "ביתי". היא אם לעשרה ילדים, ורואה באמהוּת מרכיב ראשון במעלה בזהותה. תפיסתה החינוכית מושפעת מאוד מעובדה זו. "דאגה למשהו" ריקה בעיניה אם אינה מובילה ל”דאגה למישהו". "דאגה למשהו" בלבד מידרדרת בקלות לסוג של קנאות או צדקנות. כולנו מכירים פעילים חברתיים מסורים הדואגים לכלל האנושות, אך לא לקרובים להם.

רדיקליות חברתית, לא שמרנות ביתית

בקריאת דבריה של נודינגס אני נזכרת בספרו המפורסם של ד' ו' ויניקוט – הכל מתחיל בבית (דביר, 1995 מאנגלית: מרים קראוס). תיאוריה של אכפתיות מתחילה מבית שיש בו דאגה וטיפול, וממנו היא יוצאת החוצה. הדיון בצדק אינו מתחיל בתפיסה אידיאלית של מדינה, של חברה או של אנושות, אלא מהמקום האינטימי ביותר, מהבית. הבית כנושא וכמודל מקבל מקום מרכזי בתפיסתה החינוכית של נודינגס. ביקורת הנשמעת מפי פמיניסטיות מסוימות טוענת שתפיסה כזאת משחקת לידיהם של המבקשים "להחזיר את הנשים הביתה", למרחב הפרטי, וכי הדבר מסכן את הישגיהן של הנשים במרחב הציבורי. אלא שנודינגס, לפי הבנתי, מבקשת לחולל שינוי דווקא בכיוון ההפוך; היא מבקשת להפוך את הביתי והמשפחתי לערך חברתי מרכזי במרחב הציבורי, ובדרך זו לשנות מן היסוד ערכים ומבנים שעדיין מושפעים בצורה עמוקה מן ההעדפה הגברית את המרחב הציבורי. היא מבקשת להפוך את סדר החשיבות והעדיפות של נורמות וערכים במישור החברתי והתרבותי.

מנקודת מבט זו בית הספר צריך לראות בבית מודל ולנסות להתקרב ככל האפשר לפרקטיקות החינוכיות המאפיינות את הבית (הבית הטוב, כמובן). הבית הוא המחנך הראשוני, ולקביעה זו יש משמעויות חשובות. למשל, מדיניות חינוכית המכירה בחשיבותו החינוכית המכרעת של הבית; הפיכת הבית על ערכי האכפתיות המאפיינים אותו למודל לבית ספר; יישום מדיניות כלכלית־חברתית (כוחה של מדיניות חינוכית בתחום זה מוגבל למדי) שתאפשר לבית למצות את הפוטנציאל החינוכי שלו, כלומר קודם כול מאבק בלתי מתפשר בעוני.

לתפיסה של הבית המעניקה קדימות לערכים של אכפתיות יש השפעה רבה גם על עולם העבודה. עולם העבודה חייב לאפשר בית שיש בו נוכחות הורית; הוא עצמו יכול להפנים ערכי בית בסיסיים (בניגוד לתהליך ההפוך המשתלט על בתים רבים).

וכך, בניגוד לביקורות המתייגות את תפיסתה של נודינגס כשמרנית, תפיסתה "הביתית" לדעתי, באורח פרדוקסלי למדי, היא בעלת השלכות חינוכיות וחברתיות רדיקליות ביותר.

מבחינת השלכותיה החינוכיות פדגוגיה של אכפתיות פירושה ארגון מחדש של תחומי הדעת, בניית תכנית הלימודים סביב מוקדים של אכפתיות; ארגון מחדש של הזמן הבית־ספרי בצורה שיאפשר מפגשים תמידיים וביטויים הדדיים של דאגה ואכפתיות; ביסוס ההוראה על דיאלוג; הפיכת הבית לנושא מרכזי בתכנית הלימודים – הכנה לחיי בית שיהוו תשתית לצמיחה של האישיות, אישיות המסוגלת לאכפתיות בכל הרמות. החינוך, על פי נודינגס, מתרכז יתר על המידה בהכנה לחיים הציבוריים; עליו להכין צעירים גם, אם לא בעיקר, לחיים הפרטיים – לזוגיות, להורות, לבית. הבית הוא המקום שיש להתחיל בו את השינוי העמוק בערכים הקפיטליסטיים, המנווטים את חיינו בכל מקום.

© כל הזכויות שמורות להד החינוך