למידה מהצלחה

גל היה אחד מתלמידיי מקיבוץ שדות ים, השוכן על חוף הים וליד העיר העתיקה קיסריה. הקיבוץ הוא מראשוני יישובי תנועת "המחנות העולים" – תנועת נוער חלוצית ומגשימה אשר עקבותיה נראות על מפת ארץ ישראל ממשגב עם שבצפון ועד בית הערבה בואכה ים המלח.

בתקופת המאבק על הקמת המדינה שימש קיבוץ שדות ים אכסנייה לכוחות הפלמ"ח והפל"ים והיווה בסיס אימונים ויציאה לפעולות מבצעיות, חלקן נועזות ביותר. משדות ים יצאה הצנחנית חנה סנש אל התופת בהונגריה אשר ממנה לא שבה, ושם היה ביתה שבו כתבה את השיר "הליכה לקיסריה" (אלי, אלי שלא ייגמר לעולם…) פעמים רבות שאלתי את עצמי מהיכן שאבו ראשוני היישוב את תעוזת הנפש שהיו דרושות להם, ועל כך ענה לי פעם האלוף יוחאי בן נון, מראשוני וממפקדי הפלי"ם: "התקופה לקחה אותנו".

במסגרת שיעורי ההיסטוריה בכיתה י' העוסקים בתקופת היישוב טרום הקמת המדינה, נתבקשו תלמידיי לכתוב עבודת חקר בנושאים הקשורים לסיטואציה ההיסטורית.

גל סובל מהפרעות קשב וריכוז, השיעורים העיוניים קשים לו, הישגיו הלימודיים נמוכים והוא נעזר במורים מסייעים. באחת מפגישותינו האישיות סיפר לי גל:

"זה היה יום חורף, הרוחות נשבו בעוצמה, עננים שחורים ונמוכים היו תלויים בשמים, גלי ים גבוהים התנפצו על החוף, ובשעות אחר הצהריים כמעט אין איש מהלך בחצר הקיבוץ. שלוליות מים הציפו את השבילים וריחות התחמיץ החריף מהרפת הסמוכה עלו באפי וגם שאון הגשם המקיש על גגות הפח נשמע באוזניי. בלכתי בין השבילים המוצפים במים, גיליתי בור שעומקו כ-20 סנטימטרים. סקרנותי הציקה לי והטרידה את מנוחתי. בעזרת את חפירה ומעדר החלטתי לחפור באותו בור שהיה מלא בגשמי ברכה. סיפרתי את סיפור הבור לחברי ים, שמרנו על סודיות ונזכרנו בסיפורי חסמב"ה – יצירתו של הסופר יגאל מוסינזון.

בהתמדה, בחריצות ובסודיות, פקדנו שוב ושוב את הבור הסמוך לאזור הרפת והלול. חפרנו וחפרנו, התאמצנו והזענו, ולפתע זיהינו קירות עטופים טיח. סקרנותנו גברה. המשכנו לחפור ביתר שאת ובדמיוננו עלו השערות מהשערות שונות: אולי נמצא מטמון של כסף או זהב? לנגד עינינו התגלו ארגז עץ ועוד ארגז, ועוד אחד. הארגזים היו סגורים בעזרת מסמרים ומשקלם רב. בזמן הוצאתם מן הבור המתח גבר. ענני גשם חלפו מעלינו וקולות הפרות הגועות ברפת הסמוכה היו הקול היחיד שנשמע סביבנו. האם אכן מצאנו מטמון?

חלצנו את המסמרים הגדולים והחלודים שסגרו את הארגזים ולתדהמתנו גילינו סליק שלם: סְטנים, אקדחים, רימונים, כדורים ורובים צ'כים, שהובאו ארצה בימי מלחמת השחרור ואולי בעזרתם הוכרעה המלחמה". קולו של גל העיד על התרגשותו ועיניו הירוקות דמעו.

סיפור הסליק שגילו גל וים עבר מפה לאוזן בחצרות הקיבוץ, וילדים, נערים, חברים צעירים, בוגרים וזקנים כאחד פקדו את הבור.

במקביל אריה, עוזי, יגאל ואפרים – מדור מייסדי הקיבוץ, שהיו אנשי ביטחון בשנות ה- 40' וגילם למעלה משמונים שנה – סיפרו בהתרגשות: "זה סליק שהשארנו במתכוון. ידענו עליו ומטרתו הייתה לשמור על ביטחוננו לכל צרה שלא תבוא".

בהמשך בחר גל את סיפור גילוי הסליק, כנושא לעבודת החקר במסגרת שיעורי ההיסטוריה. באותה עת דיווחו כלי התקשורת השונים על הגילוי, גל וים היו מרואיינים מבוקשים וכל המהומה סביבם גרמה להם מבוכה רבה.

גל, תלמיד מגמת תקשורת וטלוויזיה בבית הספר החליט ליצור סרט שנושאו " גילוי הסליק בשדות ים". הוא ביצע תחקיר מקיף שבמהלכו נבר במסמכים, תעודות וצילומים בארכיון "ההגנה" ע"ש גולומב בשדרות רוטשילד בתל אביב, ראיין וצילם את חברי קיבוץ שדות ים שעסקו בביטחון ובעיקר בנושא הסליקים בתקופת המאבק להקמת המדינה ומלחמת השחרור. שעות רבות השקיע גל ביצירתו, וכל בני משפחתו נרתמו גם הם למשימה.

התהליך הלימודי בבית הספר מעולם לא היה מרכז עולמו של גל. יתרה מזאת, אכזבות וכישלונות רבים היו מנת חלקו. אלא שסיפור הסליק עניין את גל, הצילום ריתק אותו, והגילויים העשירו וחיזקו אותו, וגרמו לו ללמוד וליצור מתוך רצון ועניין.

כחלק מתהליך הלמידה הציגו תלמידי הכיתה את עבודותיהם בפני מליאת הכיתה, מי בעזרת מצגת, מי בעזרת מסמכים ותעודות. גל בחר להציג את סיפור גילוי הסליק בעזרת הסרט שיצר. לשיעור זה הוזמנו הוריו ובני משפחתו וכן חברי הקיבוץ הוותיקים – אריה, עוזי, יגאל ואפרים – שבנו את הסליק בימי מלחמת השחרור בשנת 1948, והוסיפו לסרט פן אישי.

גל עמד בפני מליאת הכיתה גאה ונרגש. דממה שררה בכיתה ורק קולות תלמידים החולפים במסדרונות נשמע. תלמידי הכיתה היו קשובים, מחוברים, נרגשים, העירו הערות, שאלו שאלות והכול בחום ובהערכה.

בקיבוץ שדות ים, ביתה של חנה סנש אשר שימש אכסנייה חמה לאנשי הפלמ"ח והפלי"ם, חווה גל חוויה לימודית משמעותית שיש בה מן ההצלחה. 

 © כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.