צוות הנהלת בית הספר בגלבוע

אחד הנכסים החשובים ביותר בבית הספר הוא האדם, המורה, המחנך ואותו יש לטפח ברציפות ובהתמדה על ידי למידה מתמדת, השתלמויות, התייחסות אישית וגיבושים.

כחלק מגיבוש צוות הנהלת בית הספר יצאנו לטיול בגלבוע. הדגש בטיול היה החיים בארץ בימי העלייה השנייה והשלישית.

הרי הגלבוע הם רכס בצפון מזרח השומרון, המתנשא במתלול חד לגובה 700 מ' מעל עמק בית שאן ועמק חרוד. הגלבוע נזכר כמקום הקרב האחרון של שאול המלך נגד הפלשתים, קרב שבו נהרגו שאול ובנו יהונתן.

תוך כדי הליכה מתגלה לעינינו רכס הגלבוע היורד מקו פרשת המים במתינות דרומה לעבר הרי השומרון. הצמחייה ברכס מועטה, כאילו התקיימה בגלבוע קללתו של דוד המלך בקינתו על שאול: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות". הימים הם ימי אביב ולנגד עינינו נגלים ריכוזי אירוס הגלבוע במלוא פריחתם ויופיים וכן מרבדים-מרבדים של כלניות בצבעים שונים, נוריות, רקפות וצבעוני ההרים.

לרוחבו של הרכס מסתעפות דרכים אל מצפי נוף. בחרנו לערוך חניה ותצפית בהר ברקן שגובהו 497 מ' וממנו נשקפת תצפית היקפית מן היפות בארץ אל עבר הרי הגליל, החרמון, הכנרת, בית שאן, עמק חרוד, עמק יזרעאל, רמות מנשה, הרי השומרון, רמת הגולן, הרי הגלעד ובקעת הירדן.

ישבנו בנקודת התצפית, בין עצי אורן ומרבדי פרחים, נפעמים מנוף העמקים והגליל, ובחרתי להקריא לחבריי קטעים מתוך ספרו של מוקי צור "כאן על פני האדמה". אחד מהם היה דבריו של יוסף בוסל, איש העלייה השנייה אשר אמר: "לא חשבתי שחיי הקבוצה צריכים לטשטש תכונתו של מישהו. צריכים להביא לידי הרמוניה את הקולות השונים שיש למקהלת הקבוצה".

הוספתי והקראתי קטעים נוספים השמים דגש על הדילמה סביב היכולת לשמר את ייחודיות הפרט תוך כדי היותו חלק מקבוצה המהווה גרעין חזק ומשמעותי. כותב לבקוביץ, איש העלייה השלישית: "אתם נקודה, אנחנו שורה, אתם חברי הקבוצה הקטנה שואפים לאינטימיות, לדלתיים סגורות – ואנו רוצים במרחב, אצלכם עיגול – ואצלנו שורה, אתם מסתפקים בחקלאות אנו רוצים למזג את הכפר והעיר, אתם בוחרים חברים ופוסלים מהם – ואנו מקבלים את כולם. כי בקבוצה הגדולה יכולים לחיות גם אנשים שאינם בעלי הכרה. מי שאינו רוצה להיפגש עם חבר שני – אין אונס. בקבוצה הגדולה הכל אפשרי". 

רוח הרים אביבית נושבת וקולה נשמע, הנוף פסטורלי ומקסים. יישובי העמקים, פרי עבודתם של חלוצים וחקלאים, הפרושים מתחתנו, חלקות האדמה המעובדות בצבעי חום, ירוק וצהוב, ובריכות הדגים – הכל נראה כתמונה מעשה ידיו של צייר.

בתוך כל אלה אני בוחר להקריא בפני חבריי דברים שכתב המחנך והמשורר משה טבנקין, בן קיבוץ עין חרוד הנשקף מתחתנו. הקטע עוסק ביציאתם של מורים לעבודה עם התלמידים:

"…בסדר היום היה ברור לגמרי, שמורה הכיתה מלווה אותה מהשכמה ועד לינה. אם המורה יכול היה הוא לימד את כל המקצועות – וזאת מתוך הכרה ולא מתוך הרגל.

המורים יצאו עם הילדים לעבודה ולא היה מקום עבודה שלא עבדו בו מורים עם הילדים. העבודה הייתה בקטיף, במסיק, באיסוף זמורות ועוד.

על המורים הוטל לפקח על טיב העבודה. הייתה נורמה חינוכית – העבודה היא דבר הכרחי ועל כל ילד לעבוד. זה נקבע לא מפני שהעבודה הייתה חיונית כמו שהייתה שליחות. הנושא כולו הפך לערך פטריוטי עין חרודי – טוב הוא זה שעובד! העבודה היא לא רק משחק – מעבודה חיים,ויש חשיבות להספק, היה ברור שבני איכרים צריכים לדעת לעבוד, ומבחינה זו נוצרה הזדהות עם המשק: הילדים הכירו את כל שדות המשק בשמותיהם – זה היה בעובדה, אך גם במכוון"[1].

כאן במצפה ברקן על הגלבוע התפתחה שיחה על חלוצי העלייה השנייה והשלישית, על הקבוצה, הקיבוץ, מושב העובדים, החינוך המשותף, המושב והקיבוץ של ימינו, חלום ושברו.

בהמשך, חילקנו שירונים עם מילות השירים מהתקופה ההיא. רובם של העולים בעליות אלה היו צעירים אידיאליסטים מרוסיה, פולין ורומניה, שעלו ארצה כדי לבנותה, חיו חיים קשים, עבדו קשה ביום ושרו ורקדו הורה בערב. השירה הייתה אחת הדרכים המוכרות להתגבר על קשיי היומיום, והשירים היו שירי עבודה, שירי מצוקה, שירים ממקורות יהודיים חסידיים, וכן שירים רוסיים, פולניים וגרמניים אשר תורגמו לעברית.

רפי ורותי ליוו את השירה בחליל צד ובקלרינט, ובין עצי אורן במעלה הגלבוע פצחנו בשירה עברית נוגעת ללב. השירה קולחת, אנחנו שמחים ושרים את שירו של שאול טשרניחובסקי – "אני מאמין", שיריו של חיים נחמן ביאליק – "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך", שירו של יצחק כצנלסון "רוח עצוב" ואף נסחפים לשיריה היפים של ארץ ישראל: "בוקר בא לעבודה", "יש לי גן", "עצי שיטים עומדים", "קריה יפהפייה", "נומה פרח בני מחמדי" ו"שם שועלים יש".

בהר ברקן אשר במעלה הגלבוע ביער אורנים, רוח אביבית נושבת, השמש בשקיעתה, שירתנו בלתי נגמרת ומרגשת. היה זה יום של יחד, יום של קשר, שהיה בו מן החוויה האנושית. למחרת חזרנו לבית הספר שמחים ואוהבים עוד יותר.

נספח