"שאלה של הצלחה" – על אחריות ועל מנהיגות

מדברי שרה, המנהלת:

לאורך השנה השנייה שלי לניהול עשינו אבחון ארגוני שכתוצאה ממנו עברתי מניהול ריכוזי מאוד לקבלת החלטות באמצעות צוות ניהול שיהיה שותף אמיתי בהובלה. שאלנו את עצמנו: מהם האתגרים של בית הספר? מי לוקח אחריות? בעקבות זאת עברנו לניהול עצמי, תהליך שהיה כרוך בביזור של סמכויות רבות שניתנו לנו פתאום.

בהשתלמויות שהשתתפתי בהן במסגרת הניהול העצמי, נחשפתי לתיאוריות ניהוליות שונות. ומכל מה שלמדתי, קראתי והושפעתי, בחרתי להתמקד באחריות לתוצאות (ובבית הספר זה מתבטא באחריות להישגים), ולהטמיע את ההבנה ואת הפעולה בנדון עד לאחרון המורים. בתפיסה שלי את מושגי העבודה של בית הספר, המושג מנהיגות חופף למושג אחריות. אני מרגישה וחושבת שכך אני מעצימה את המורה: באמצעות יצירת ציפיות ל'ראש גדול' ואחראי אני משאירה מקום לפעילות ולמרחב, וכך אני מאפשרת למורים לצקת תוכן במושג 'מנהיגות'. אז נכון – לבית הספר יש מנהלת אחת, אך פועלים בו מנהיגים רבים."

בתוכניות שלנו קבענו שני יעדים מרכזיים:

• בתחום הפדגוגי – למצות ככל האפשר את יכולתם של ילדים לעמוד בדרישות של תוכנית הלימודים של משרד החינוך.
• בתחום הערכי – הטמעת ערכים ונורמות התנהגות.

אני, כמנהלת בית הספר אחראית גם הפעלה של אמצעי בקרה על השגת היעדים שנקבעו. זה לא אומר שאין אצלנו חופש ואוטונומיה, להפך: כמו שאני תופסת את זה, נשארות דרגות חופש גבוהות לצוות החינוכי בכל הקשור לדרכי היישום להשגת היעדים שנקבעו. וכאן אני בהחלט מצפה מהמורים שלי שיבינו ויפנימו, כי האחריות לתוצאה מצופה אינה של המנהלת בלבד.

ואכן, כיום כל תהליך בבית הספר נעשה על ידי איסוף נתונים מהשטח. ממלאי התפקידים השונים אוספים נתונים ואנחנו מקיימים דיונים בהשתתפות כל הצוות החינוכי עד אחרון המורים. הנתונים כוללים את תוצאות המיצ"ב וכן שאלוני משוב פנים בית-ספרי, שאנחנו מעבירים הן למורים והן לתלמידים. הרכזת הפדגוגית מציגה את הנתונים לפני כל הצוות, ואני עושה זאת במקביל לפני מועצת ההורים ובמקביל גם לפני מועצת התלמידים – על ידי רכזת החינוך החברתי.

העובדה שמאז שהתחלנו בשינוי כל הצוות שותף לגיבוש התוכנית החינוכית, הובילה לכך שלכל נושא בתחום הפעילות של בית הספר יצרנו רכזת מובילת יעד.  זה הוביל לחידוד המושג אחריות ולחלוקת תפקידים חדשה למימוש יעדיו של בית הספר. למובילת היעד יש צוות מורים הנושא באחריות משותפת לשיפור היעד. התוצאה היא שיותר ממלאי תפקידים שותפים ביעדים וגם במחויבות לביצוע שלהם.

מה שעשינו היה ניסיון להרחיב ולהעמיק את מעגל האחריות בבית הספר כדי שלא יקרה מצב שהיה בעבר שאנשים היו פסיביים. למעשה, בשנת תשס"ה (השנה) הרחבנו את מניפת האחריות, ועברנו למודל עבודה שטוח עוד יותר. עשינו זאת באמצעות השאלה: אילו נושאים נוספים צריך לקדם בבית ספרנו? יש נושאים שוטפים, שהם מעצם המהות של בית הספר, ויש נושאים שהם המשימות לשנה הנוכחית.

היום, כמו שבנינו את זה בתהליך, המושג אחריות לתוצאה לא נעצר אצל המורים. אני מרגישה שהוא הפך להיות לחלק מהשיח המתקיים גם עם התלמידים."  

סיגל, מורה ומחנכת  ותיקה בבית הספר:

"יש מורים אחראיים יותר, ויש מורים אחראיים פחות. יש מורים שהם קצת שחוקים ושאין להם כוח, ולעתים יש הרגשה שצריך לדחוף אותם כדי שיעשו משהו.

לפעמים אני מרגישה שדברים מתנגשים. למשל, לעתים אני צריכה להיות באותה השעה גם בכיתה וגם בישיבת ועדת החלטה, עם עובדים סוציאליים ועם פקידת סעד. אני מרגישה שיש כל כך הרבה משימות, ויש שבועות שאני מרגישה שלא הספקתי למלא את כל תוכניותי או משימותי.

המנהלת מעצימה מאוד את המורים על ידי איתור התכונות המיוחדות בכל מורה והדגשתן. המנהלת דורשת, אך גם יודעת להעריך עבודה ולומר את המילה הנכונה. היא מעודדת והיא עוזרת, בין היתר, בכוחה של מילה, ומדרבנת להמשיך הלאה. היא מתעניינת ושואלת במה עוד אפשר לעזור."  

חנה, רכזת התחום התורני בבית הספר, מחנכת:

"אני מתפקדת כ'ראש גדול' יותר ממה שמוגדר בתפקיד הפורמלי שלי. זה אומר שבעיות של אלימות ושל מריבות בחצר – אני מתערבת בהן. גם בנושא גיבוש הצוות אני משתדלת ליטול חלק פעיל .

לקחת אחריות פירושו מבחינתי לפנות אל המנהלת ולומר לה: 'תני לי פרוייקט חדש, תני לי אחריות נוספת'. ומי שרוצה, יש לו מה לעשות – כמעט ללא גבול. והמנהלת נותנת ותומכת. נפלתי למקום שפתוח לחדשנות, שיש בו יעדים חדשים, שהוא מבקש כל הזמן לכבוש פסגה חדשה."  

רותי, רכזת התחום הרגשי בבית הספר, מורה ומחנכת:

"העומס תלוי באדם, בי. אני מרגישה בעבודה שאני פרפקציוניסטית. זה מוביל לעייפות. יש כל הזמן תחושה שמשהו לא הספקתי. יש תחושה של לחץ קבוע, שלא עומדים בכל המטלות שהצבנו לעצמנו. התוצאה היא שעובדים הרבה בבית, טרודים כל הזמן – ואין מנוחה, עושים הרבה דברים בו-זמנית, מוותרים על שתייה ועל אוכל – ימים שלמים בלי הפסקות, שעות שהייה גדושות בעשייה.

אך, על אף כל זאת, יש תחושה שהמצב הזה מניע אותנו, ושאנחנו מאוד בעניינים.  זה אנחנו שבוחרים אם לקחת את התפקיד. במקרה שלי אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה במאה אחוזים כי אני החוליה שמטפלת בעניין הזה מבחינת השרשרת הניהולית של בית הספר, ואין מישהו אחר מלבדי. אני דוגמה, ואני האחראית של הנושא; אני צריכה לגרור אחרי לעשייה, וכאשר בעל תפקיד הוא רדום – גם התפקיד רדום, וכל המערך רדום."

טובה, רכזת המדעים:

היוזמות הן אין סופיות והמנהלת לא יכולה להיענות לכול. המנהלת מבקשת ממני את רשימת הפעולות שאני רוצה לעשות עם התלמידים, היא מקציבה לי סכום מסוים לכל כיתה, ובתקציב הזה אני בונה פעילויות. אם אני רוצה לעשות יותר מזה, אני מחפשת יוזמות שאינן כרוכות בתשלום. לדוגמה, פנינו לקופת חולים מכבי ולחברת קולגייט וביקשתי מהם שיֵשבו איתי כדי לבנות תוכנית לקידום הבריאות – תוכנית להטמעת המודעת למניעת מחלות מגיל צעיר. מכבי הכינו איתנו את התוכנית 'גיוון זה הכיוון', שכללה יום שיא של פעילות עם הורים." 

עינת, היועצת החינוכית של בית הספר:

"יש בבית הספר תהליכי העצמה, ומקור העוצמה של המורים הוא המנהלת, המהווה מקור השראה בתחום זה לכל הצוות. היא מעצימה מורים ומעצימה צוות בכך שהיא מאתרת את התכונות המיוחדות בכל מורה ומעצימה אותן." 

שולה, הרכזת הפדגוגית של בית הספר, סגנית המנהל:

"תפקיד המנהיגות הוא לגרום להבנה שאני חלק ממשהו, ואם אני חלק ממשהו, לא כל דבר נמדד בשכר.. אנחנו יכולים להציע לעובדים את הסיפוק ואת ההנאה באמצעות משוב מילולי, בתגמולים מוראליים, וזה תחליף לתגמול החומרי.

יש לנו מורה שעובדת שבע-שמונה שנים, ומעולם לא נטלה על עצמה תפקיד. היא אמרה: 'יש לי בית, ילדים', והסתפקה רק בחינוך הכיתה. בשנה האחרונה החליטה המנהלת לתת לה תפקיד בנוסף על חינוך הכיתה. זה חייב את המנהלת לפנות זמן ואנרגיה לתמיכה במורה, אבל המנהלת החליטה שהמחיר כדאי, כדי שהמורה תחוש את הרגשת האחריות המשותפת ותרגיש שייכת יותר. המורה נרתעה אבל קיבלה את התפקיד. המדהים בכל הסיפור הוא לראות כי התפקיד שהוטל על המורה, גרם גם לשינוי לטובה כמחנכת בכיתה. לדוגמה, כאשר מורה מקבילה לה נעדרה, היא טרחה להכין חומרי למידה גם לכיתה המקבילה. בעבר היא חשבה שאם ההורים מציעים פעילות, והיא נענית – היא נכנעת לדרישות ההורים. וכך, השנה היא עשתה כבר שלוש פעילויות עם ההורים, מתוך הבנה והזדהות, שכאשר 'אני שותפה אני מרוצה יותר'."  

נורית, מחנכת:

"בשנה שעברה, לאחר חופשת הלידה, לא הייתה לי כאן עבודה, כי מורה אחת חזרה מחופשת מחלה, כאשר אני יצאתי לחופשה. המפקחת הציעה לי לעבוד בעיר אחרת במשך שלושה חודשים. קיבלתי את ההצעה, אבל היה לי קשה מאוד לראות אנשים שעובדים פחות ברצינות מאשר בבית ספר 'ירושלים'. כבר לא האמנתי שזה לא הסטנדרט המקובל… לדוגמה, בבית הספר הקודם – עם הצלצול לסיום ההפסקה מסיימים לאכול את הכריך, משלימים הכנת צילומים, וזה בסדר להגיע לכיתה גם עשר דקות או רבע שעה לאחר ההפסקה. וכאן, שתיים-שלוש דקות לאחר הצלצול המורים כולם בכיתות, ולא תראו ילדים מאחרים לשיעור או מסתובבים בהפסקה בחצר בית הספר. גם מבחינה מקצועית – תוכניות עבודה, מיפויים, תוכניות התערבות – אין מה להשוות לבתי ספר אחרים! שם הכול ברגע האחרון, אין תכנון. אין אחריות. וגם אם מתכננים קודם, ברגע האחרון הכול משתנה… ואם למורה יש 'חלון', דוחפים אותה לאיזה שיעור, כי הכול מאולתר. התוצאה היא שאם היה 'חלון', היה צריך להתחבא, לפחות בעשר הדקות הראשונות, כדי שלא יכניסו אותנו לאיזו כיתה.

מה שקשה כאן, הוא שגם אם יש דברים שאנחנו לא קשורים אליהם באופן ישיר – אנחנו אחראיים. למשל, ביום החופשי שלי אני לא שקטה. אם יקרה משהו בכיתה, אני חשה שהאחריות נופלת עלי. ואם ילדים רבו, למחרת יעדכנו אותי, ויגידו לי שאני צריכה לדבר איתם. אך גם להפך – אם מורים נעדרו, ישבחו אותם על ההתנהגות התקינה של הכיתה שלהם. למעשה, מפילים עלינו את האחריות – לטוב ולרע."

 מירי, רכזת "סל תרבות":

"מי שמקבל על עצמו תפקיד – זה לא רק ה-'כתר', אלא עליו לתת מעצמו הרבה מאוד! צריך לקחת בחשבון שלהיות בעל תפקיד זה עול גדול מאוד, שכלל אינו מתוגמל."  

לילי, מורה מקצועית:

"ההצלחה היא, בדרך כלל, שלנו. אנחנו משתדלים לראות אותה ולזכור אותה. אבל הכישלון הוא בוודאי שלנו. כשטוב, הסיפוק ממלא אותנו, גם ללא ההיזון החוזר. כדי להימנע מכישלון, אני עושה פעולות רבות: משפרת את הסדר בכיתה, מקדישה יותר לשיפור הישגים של תלמידים, עסוקה במניעת אלימות, בקשר עם הורים, נמנעת משיחות בטלפון הנייד בנוכחות תלמידים, מקפידה על לבוש הולם.

[…] למען ההישגים הלימודיים […] כדי שהילדים יצליחו יותר אני מוותרת על הפסקות. כדי לתגבר תלמידים בנושאים שהם מתקשים בהם אני דואגת לתת לתלמידים חומר עזר ולוחצת על ההנהלה ליותר תגבור.  

בעיצומו של מהלך השינוי שתועד כאן זכה בית הספר 'ירושלים' בפרסי הערכה וצוין כ"בית ספר מחוזי מצטיין", וכ"בית ספר בולט בהישגיו החינוכיים".   

 © כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.