סיפור על הכלתם מצד אחד והדחקתם מצד שני של קשיי השתלבות תלמידים במסגרת החינוכית. מטרתו לעורר דיון על אודות תפקיד המנהל והצוות החינוכי בכל הקשור ברווחת התלמיד וביחסים החברתיים בין כותלי הכיתה ובית הספר. אין כאן פתרונות אלא רק שאלות והצבת מראה מול היחסים בין המערכת לפרט. זהו כלי המיועד למנחים של קבוצות מנהלים המעוניינים לעסוק בסוגיות אלו וכן למנהלים שרוצים לגבש את עמדותיהם הבסיסיות על הכלת השונה ועל רווחת תלמידים בבית ספרם.
נתן הדפוק מכיתה ט'4 עבר לשבת בסוף כי ביציאה להפסקה כולם נותנים לו צ'פחות. מרחוק הוא לא רואה טוב ולא כדאי לקנות לו משקפיים, הרי תמיד הם נשברים. אתמול היה עסק מסריח כשנתן הדפוק אמר למורה שהעיפו לו את הקלמר החוצה. מי שמלשין שופכים לו מים וסבון נוזלי ורוד לתוך המכנסיים. העניין הזה הסתבך בגלל שנתן הדפוק לא רצה. בסוף הוא נפל, ירד לו דם מהאף, היה בלגן וגם נשברו המשקפיים שבסוף קנו לו.
המחנכת שרוצה להיות סגנית, ביקשה מנתן הדפוק ללכת למנהלת כביכול כדי להתנדב. כשהוא לא היה, היא עשתה שעת חברה כדי לדעת למה נותנים לנתן הדפוק צ'פחות.
כולם שתקו כי הרי אף אחד לא באמת יודע למה יש דפוקים. אחרי כמה זמן, השאלות של המורה היו כבר ממש הטרדה, ודורי מוועד הכיתה וממועצת התלמידים אמר: "הוא מעצבן", וגם סיגל, שאין עליה כמה שהיא יפה, אמרה: "איכס". "יופי", אמרה המורה, "אני רואה שאתם נפתחים אליי, נעשה סבב וכל אחד יגיד". איתמר שהוא מאוד חכם הסביר: "הוא לא מתחבר", ועידו הוסיף: "הוא סתם". ניתאי הזכיר: "הוא מחטט באף". כל התלמידים דיברו, חוץ מסימה השמנה, שיושבת בסוף כדי לא להסתיר לכולם. לא היו לה מילים חדשות, ואם היא תגיד מה שכולם, אז יצחקו. גם שלומי שתק קצת, ואחר כך אמר: "זזזזזזזיין" והמורה הוציאה אותו. ככה התברר שנתן הדפוק הוא באמת דפוק ושלחו אותו ליועצת של בית הספר.
היועצת הזמינה את אימא של נתן הדפוק והסבירה לה בהרבה מילים ובהתלהבות ש"לא יכול להיות שכל הילדים מתרחקים ממנו ורק האימא שלו חושבת שאצלו הכול בסדר, ואפילו בשיחה אצלי בחדר, נתן שתק ולא ענה על שאלות פשוטות כמו: 'מה אתה מרגיש?' או 'איך אתה חש?' או 'מה עובר לך בראש?', וסליחה שאני אומרת לך, אבל הוא כל הזמן ישב ושיחק בטושים הדפוקים שלו, ולא הצליח לשקף לי שום דבר אפילו שאני יועצת מה זה מקצועית".
לא הייתה ברירה וקנו לנתן הדפוק משקפיים חדשים. אבל למה? למה בן אדם שהוא דפוק חייב לקנות דווקא משקפיים מצחיקים? בגלל זה, וגם בגלל שהוא לא ישב בכיסא הראשון, נתנו לו את הצ'פחות בהפסקה. לפעמים, מרוב צ'פחות, נפלו לו המשקפיים המצחיקים והיה קשה להחליט אם לקנות שרוך, כי אז הוא יהיה יותר דפוק. בינתיים שלומי רץ ודרך לו על המשקפיים. נתן אמר: "למה?". כולם צעקו לנתן: "מה, לא ראית שזה בלי כוונה", ורק שלומי נעלב מאוד, קירב את הפנים שלו ממש מול האף של נתן הדפוק, ואמר בשקט: "זזזזזזזיין."
בוועדה הפדגוגית של בית הספר החליטו שנתן הדפוק לא יֵצא לטיול השנתי. לך תדע מה עלולים לעשות לו בלילה, והוא גם לא כל־כך תורם חברתית. גם סימה השמנה לא יצאה לטיול כי היא שמנה. יום לפני הטיול כבר כולם ידעו שנתן הדפוק לא יֵצא וזה קצת הרס, כי לא יהיו קטעים. לפני השיעור האחרון שלומי לקח את כל הטושים של נתן הדפוק ודפק להם את השפיץ על השולחן. נתן לא התרגז כי הטושים היו ממין זול, את היקרים הוא שומר בבית. כשהמחנכת נכנסה היא הייתה ממש בזעזוע עמוק: "מי עשה את הלכלוך הזה על השולחן". כולם שתקו עד שעידו אמר: "מה, את לא יודעת שרק לנתן הדפוק יש טושים". המחנכת ציינה שלא יפה לומר דפוק ושלחה את נתן לנקות.
סימה השמנה עזרה לו קצת כדי שלא ישפריץ מים על השולחן שלה וגם כי לא אכפת לה שיגידו "נתן הדפוק/ וסימה השמנה/ פרה עם ג'וק/ עושים אהבה". איתמר, שהוא חכם מאוד, הסביר שזו לא חריזה מדויקת. בכל זאת השיר קיבל לחן וסלסול מיוחד לאחר שהתברר שגם סימה לא יוצאת לטיול, וזה עוד דבר שמקלקל, כי אין כמו לגעת בכל מיני חלקים שמנים בסימה השמנה שהיא קצת דתייה ואסור לה.נתן הדפוק רוצה ללטף את השיער השחור של סימה. כבר מזמן הוא רוצה. לפעמים הוא חולם איך הם יושבים על חוף הים במדינה שמעבר לים, מדינה של המון דפוקים, ששוכנת מעבר לשבעה נהרות עצומים. שם יש שמש כתומה ואלף צבעים. סימה יושבת לידו, זוללת וופלים שוקולד, ורואה איך הצבעים שבמים, מרוב כיסופים ומרוב תשוקה, שוברים את המחסומים, קוטפים את האור שבשמים ורוקדים עם הים. ואז, או, אוהו, או אז הגעגוע פורץ. נתן מלטף לה את השיער. אבל זה כמובן חלום שספק אם לדפוקים מותר לחלום.
מסכת אבות
פרק ה משנה ו עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה: פירוש המשנה לרמב"ם, שם. כבר זכרתי לך בפרק השמיני, שהם לא יאמינו בחידוש הרצון עת אחר עת, אלא שבראשית עשיית הדברים הושם בטבעם שייעשה בהם כל מה שייעשה, בין שהיה הדבר אשר ייעשה — תדיר, והוא הדבר הטבעי, ובין שהיה לעתים רחוקות, והוא המופת. מסכת סופרים פרק יז הלכה ד בערב שבת ובמוצאי שבת לא היו מתענין, מפני כבוד השבת, ויש אומרים בערב שבת בין השמשות מיתוספת נשמה יתירה בישראל, ולאחר השבת נוטלין אותה הימנו, מסכת שבת דף לד עמוד ב רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. |
אחרי שניקה את השולחן הוציא נתן הדפוק את הדלי, ולסיגל שהיא מה זה יפה, נרטבו הנייקי. כולם ניחמו אותה והסבירו שנייקי לא נהרסות מסתם מים. בהפסקה, שלומי שלף מהג'ורה גו'קים מתים כדי לשים בסנדוויץ' של נתן הדפוק, אבל סימה השמנה ראתה אותו ברגע האחרון, תפסה אותו בצוואר והעיפה אותו לקצה השני של הכיתה; כי לפי הדתיים אסור לאכול ג'וקים וגם כי היא נגעלת מזה. שלומי אמר: "זזזזזזזיין" ארוך במיוחד וצלע החוצה.
כשנתן הדפוק בא סימה השמנה לא אמרה לו כלום ורק פזלה עליו בעיניים הקטנות שלה עד שגמר לאכול. בגלל שלא היו לו משקפיים הוא לא היה יכול לראות איך הפנים העגולות שלה התמלאו בחיוכים עם שבילים שמנים כל־כך עד שעידו היה חייב לעשות לה פרצוף ותנועה מגונה.
כשכל הכיתה הייתה בטיול, סימה התמלאה בשעמום ובעצבות, ולכן מחרתיים תעשה סנדוויצ'ים עם חביתות ירק, חמאה וחמוצים, תקנה ביסלי וסוכריות חמאה וקולה ומסטיקים ותלך לטיול משלה בגבעות שליד הים. בגלל שלפעמים יש שם נרקומנים מבהילים או זונות, וגם בגלל שלעשות טיול לבד זה ממש דפוק, היא תקרא לנתן הדפוק.
אימא של נתן הדפוק לא מרשה לו להסתובב עם סימה כדי שלא תחזיר אותו בתשובה וגם כי היא לא כל־כך מקובלת.
כבר יומיים הלב של נתן הדפוק דופק והידיים שלו מזיעות. מילא שהוא צריך לשקר לאימא, אבל הפעם הוא מתכונן ללטף את השיער של סימה השמנה, יהיה מה שיהיה. בלילות הוא לא ישן ולפעמים בחלומות הוא נסער, נדרך וחד, מקיץ, נרדם, ומקיץ, ובחושך מתפוצצים מיליוני גוונים.
פעם סימה השמנה אמרה לו לבוא לבית הכנסת כדי לראות את הוויטראז' שנחום גוטמן עיצב לפני חמישים שנה או משהו, והוא "כל־כך דומה לציורים המפגרים שאתה מצייר עם המון צבעים חזקים של טושים". אבל הם לא הצליחו לטפס לחלון ולראות. לא הייתה להם ברירה וסימה נתנה לנתן כיפה כדי שיוכל להיכנס בליל שבת "מתי שבית הכנסת פתוח ויש כמה חילונים שבאים". נתן לא התרשם מהוויטראז' אבל חיכה עד סוף התפילה כדי לשמוע את כל השירים וגם להסתכל בזקן אחד שכל הזמן שמח ומחא כפיים לכבוד שבת. ילד אחד אמר לו "שבת שלום" ו"מה קורה אח", כי לא שמו לב שהוא דפוק.
עכשיו הוא יושב ליד סימה, מול הים האדיר, הלוחש במִשבריו. האוויר החם רטט אל האין סוף שמעבר למה שאפשר. נתן שתק כי אי־אפשר לדבר כשהלב מתפוצץ. גם סימה שתקה כי לא היה לה מה לומר וגם צריך איכשהו לגמור את ערימות הסנדוויצ'ים, והביסלי, והסוכריות חמאה והמסטיקים.
זמן בין השמשות שיבר אלפי צבעים, צייר צורות ארוכות, וריצד נצנוצים בוערים במרחבים עצומים ועצובים.
מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו… אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, … אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו… אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו… אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. מסכת זבחים דף קטו עמוד ב כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר. |
בשבתות, אימא של נתן הדפוק שהיא שמאלנית מניאקית אמתית, לקחה אותו אל מעבר למחסומים, לכפרים של ערבים, כדי לעזור להם ולשתות אִתם קפה. נתן היה מוקסם מצעקות החמור שליד הבאר, מהאמן שהיה כותב על צלחות בכתב זעיר, ובייחוד מהנפח שבצבת ארוכה היה מפליא לעקם צורות לוהטות. איש בכפר לא שם לב שהוא דפוק, או שלא באמת אכפת להם אם יש דפוקים, וגם סמירה ועאדל הזקנים היו מביטים בו בעיניים טובות ומראים לו את הצבעים המופלאים של בין השמשות.
אחרי שנתן קצת חלם על הכפר, היד המזיעה שלו התייבשה. עכשיו אפשר להרים לאט, להתבייש, להתייאש, לנסות, ושוב להחליט, והפעם יהיה מה שיהיה ולשמוט, ושוב. ועכשיו די, מלטפים וזהו. אבל מרוב התרגשות וכאבי בטן של יומיים, כשהיד הייתה ממש סמוך לשיער השחור, יצא לנתן הדפוק פלוץ.
סימה השמנה חייכה קצת והמשיכה בחריצות ללעוס סנדוויץ' וביסלי וצ'יטוס וגם סוכריות חמאה ותפוח ענק וירוק.
אבל הכול התרסק והפעם נתן הבין שהוא באמת דפוק, גם אם יש מקומות שבהם לא שמים לב לזה. הוא הביט בגבעות, ובים, ובשמים. בעיניים שלו הייתה תחינה נוראה. כבר מעט חושך בא, אבל גם הירח והכוכבים שתקו. נתן טמן את ראשו בין ברכיו, ובכנפיים שבורות, נשמט ושקע עם האור האחרון.
כיתה ט'4 צוינה לשבח בפני המנהלת על ההתנהגות שלה בטיול וגם הוזכרה ההחלטה הנבונה שלא להוציא את נתן הדפוק לטיול. אבל התלמידים לא היו מרוצים כי לא היו קטעים וכבר חזרה שִגרה והכול נהייה מבאס וסתמי, עד ששלומי פתח את התיק עם הציורים של נתן הדפוק והשתין לתוכו.
כשנתן פתח את התיק הוא ראה איך כל הצבעים מהציורים הקטנים התערבבו ובעצם כבר הכול היה מטושטש.
בסוף השבוע, נתן הדפוק לקח את המאוזר C-96 שסבא שלו גנב מאיזה רייכספירר רשע, וכששלומי הגיר רוק סמיך על הקלמר עם הטושים, נתן הדפוק הוציא את המאוזר C-96 . שלומי אמר: "וואלה, זין", ונתן הדפוק ירה לו בראש חצי מחסנית ואולי היה גומר את כולה, אבל המאוזר היה ישן ונתקע באמצע.
חוקרת הנוער בתחנת המשטרה, ביקשה מנתן לתאר את מה שקרה, אבל נתן, שהוא דפוק, רק חיטט באף ושתק. לכן העבירה אותו החוקרת לעובדת הסוציאלית שביקשה ממנו לתאר מה הוא מרגיש. אבל כמו כל הדפוקים, נתן שתק, ולכן לקחו אותו לפסיכולוג שביקש להבין איך נתן משקף את המצב. גם כאן הייתה בעיה כי דפוקים לא משקפים. שלחו אותו לפסיכיאטר שביקש חד־משמעית לתאר מה קרה, אבל נתן באמת לא יודע מה פירוש 'לתאר' ולכן הפסיכיאטר רשם לו כל מיני תרופות.
בגלל שנתן הדפוק היה דפוק הוא לקח את כולן בבת אחת.
בלוויה של נתן הדפוק, נתנו לענת, שהיא חכמה וגם קצת יפה ומקובלת בכיתה, לקרוא קטע מרגש של יהודה עמיחי. סיגל שאין עליה כמה שהיא יפה שמה זר.
המחנכת שנורא רוצה להיות סגנית נשארה ליד תלולית העפר ששמו על נתן הדפוק. כשהייתה כמעט לבד, הוציאה חבילת טושים ושמה בין זרי הפרחים. שני צלמים שהמתינו בצד קפצו וצילמו אותה כדי שהתמונה תופיע במקומון.
סימה השמנה לא באה ללוויה. היא ישבה בבית, ראתה 'קטנטנות' ו'השמינייה' ו'השיר שלנו' ועוד סרט מצויר וגם אכלה ביסלי וצ'יטוס ותפוח עץ ירוק ענק.
בלילה היא בכתה כמעט שעה ונרדמה. בבוקר היא קמה והחליטה להיות מורה.
היה קצת שקט בכיתה לפני שיובל התמתח ושאל: "אז בגלל זה את מורה?". "כן", ענתה המורה סימה, "ועכשיו תפתחו כולם בעמוד מאה עשרים וארבע, כי מסיפורים לא תצא לכם בגרות".
© כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.
מקור
פרל, ב' (2011). אולי נספר קצת. בתוך: י' כ"ץ ות' גרוס (עורכים), ימי בית הספר: מנהלים מספרים (עמ' 61-67). ירושלים: מכון אבני ראשה 2011
תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך
במרכז חקר המקרה ישיבת ציונים של המועצה הפדגוגית שעניינה כיתה ז1 בתום המחצית הראשונה של שנת הלימודים. מחנכת הכיתה מופתעת לגלות שרוב הנתונים על התלמידים חסרים ומתרעמת על התרבות הארגונית בבית הספר. במהלך הישיבה נחשפים פערים בין עמדות המורים בעניין הוראה בכיתות הטרוגניות ובין ה"אני מאמין" של המנהל – סוגיות ארגוניות-ערכיות ושאלות על מנהיגות המנהל.
אולי נספר קצת
סיפור על הכלתם מצד אחד והדחקתם מצד שני של קשיי השתלבות תלמידים במסגרת החינוכית. מטרתו לעורר דיון על אודות תפקיד המנהל והצוות החינוכי בכל הקשור ברווחת התלמיד וביחסים החברתיים בין כותלי הכיתה ובית הספר. אין כאן פתרונות אלא רק שאלות והצבת מראה מול היחסים בין המערכת לפרט. זהו כלי המיועד למנחים של קבוצות מנהלים המעוניינים לעסוק בסוגיות אלו וכן למנהלים שרוצים לגבש את עמדותיהם הבסיסיות על הכלת השונה ועל רווחת תלמידים בבית ספרם.
תמונות מחיי המנהל
הסיפור מעלה מגוון של סוגיות בהקשר של ניהול פנימייה לבני נוער בסיכון. מתוך כלל המקרים עולות שאלות על פירושה של הצלחה, על הדרך להעצים תלמידים, על מקום הלמידה בחיי התלמידים, על החשיבות שבתמונת עתיד ועל מקומו של המנהל במורכבות שבין סיפורי חיים ודרישות המערכת.
זהו סיפורו של בית ספר שהתחולל בו תהליך שינוי מערכתי מקיף ומורכב; בית הספר הפך מבית ספר תיכון ארבע-שנתי קטן, מאופיין בבריחת תלמידים ובעזיבת מורים, לבית ספר שש-שנתי מבוקש בקרב תלמידים ומורים. מנהלת חדשה צמחה מתוך צוות בית הספר והובילה תהליך –תחילתו בבירור פנימי מעמיק כלל-בית-ספרי והמשכו בשינויים ארגוניים ופדגוגיים מרחיקי לכת. המקרה מעלה סוגיות של יצירת חזון בית ספרי ותהליך מימושו, של הובלת שינוי והטמעתו וכן של הצלחות מחד גיסא וקשיים והתנגדויות מאידך גיסא.
המקרה מתאר בית ספר תיכון אזורי שעבר מהפך בעקבות גידול היישובים ושינוי צורכי התושבים, והצליח לשפר את הדימוי שלו ולמצב את עצמו כבית ספר שמוביל את תלמידיו להצלחה בבגרות. כעת נדרש בית הספר להתמודד עם צרכים חדשים של הקהילה והרשות ועם מגמות חדשניות המשפיעות עליו. המקרה מעלה שאלות על הצורך להתאים את בית הספר לצרכים משתנים, כיצד לעשות זאת, מי יסייע לבית הספר בכך ועוד.
סיפור התמודדותו של מנהל עם שילובו בבית הספר של תלמיד עם צרכים מיוחדים: במשך כמה שנים עבר התלמיד מבית ספר לבית ספר בשל בעיות התנהגות קשות. למרות מאמצי הצוות החינוכי לא הצליח להשתלב גם בבית ספר זה. תיאור התנהלות המנהל מול ההורים, המורים, הרשות, הפיקוח והתקשורת וטיפולו בדילמה המורכבת של "טובת הפרט לעומת טובת הכלל".
הטקסט מביא את סיפורו של נער מתבגר המתקשה להשתלב במסגרת הבית ספרית הסטנדרטית. מנהל בית הספר נלחם להשאירו במסגרת ויוצא מגדרו כדי להרכיב לו תכנית לימודים מיוחדת ומותאמת לו. בית הספר נוקט מדיניות חינוכית ייחודית, ומצליח.
תיאור בהיר וממצה של תהליך שינוי בית-ספרי מזווית ראייתו של מורה מוביל. הסיפור מדגיש תובנות מרכזיות בהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר: החזון לעומת המציאות, הקשר בין הסגנון והפעולות של המנהיגות לבין תהליך השינוי, תפקידם של מורים מובילים בשינוי בית-ספרי והאתגר שבבניית תרבות בית-ספרית.