הסיפור מתאר התמודדות אישית של תלמיד עם חרדת ההשתתפות בשיעורים דרך זיכרונותיו של מבוגר ואת חששו שגם ילדיו ונכדיו יחוו תחושות אלו.
רם חברי (45), נשוי באושר ואב לילדים. הוא נולד במושב ומתפרנס מעבודת האדמה, בעיקר מגידול ירקות בחממות.
נפגשנו בבית קפה בכפר האמנים עין הוד. בית הקפה שוכן בבית אבן, שריד לכפר הערבי עין חוד, שהיה כאן עד מלחמת השחרור בשנת תש"ח. למרחוק נראה הים התיכון. בית הקפה הוא צנוע, קטן מידות, ונמצא בתוך חורש כרמלי בין עצי אורן, אלת המסטיק, מטפסים שונים, וקבוצות של רקפות בשלל צבעים ונרקיסים שריחם נפוץ לכל עבר.
השעות הן שעות בוקר, הכל שקט ופסטורלי, מלבד פעמוני החרס התלויים על משקוף הכניסה לבית הקפה ומשמיעים את קולם הענוג.
מלצרית שהייתה בעבר תלמידתי מקבלת אותנו באדיבות, ולבקשתנו מגישה לנו קפה שחור מהביל שריחו החזק עולה באפנו וטעמו חריף, ומצרפת גם עוגת שטרודל מעשה ידיה של בעלת בית הקפה.
רם ואני מסתכלים איש על רעהו, שותקים ומעט נבוכים. רם מתחיל לספר לי סיפור אישי שהתרחש לפני יותר מ-25 שנה, בהיותו תלמיד בבית ספר תיכון אזורי כפרי.
"עד היום נצרתי את הסוד הגדול שלי בלבי", אומר רם ונועץ בי את עיניו הכחולות. דיבורו מקוטע וידיו הרועדות מעידות על התרגשות. "חוויית הזיכרון הגדולה והחזקה שלי מכל ימי בבית הספר התיכון הייתה פחד וחרדה. תמיד ישבתי בשורה האחרונה, וכל מחשבותיי 'רק שהמורה לא תשאל אותי'. כל שיעור עלה בי רצון עז להיכנס מתחת לשולחן ולהיעלם, כך שאיש לא יראה אותי.
"התקשיתי בכל מקצועות הלמידה, אך החרדה פן ישאלו אותי הייתה קשה שבעתיים. באחד משיעורי המתמטיקה בכיתה י"א ביקשה ממני המורה לגשת ללוח ולפתור תרגיל בנושא נעלמים. זה הדבר שפחדתי ממנו מכל. ניגשתי ללוח רועד מפחד, כאשר כל בני הכיתה נועצים בי את עיניהם. את התרגיל לא הצלחתי, כמובן, לפתור. תלמידי הכיתה צוחקים ומגחכים ובעומדי אל מול הלוח השחור כשגיר לבן בידי, מחשבותיי שלי לא פנויות כלל להתמודדות עם הבעיה המתמטית אלא היו נתונות לפחד, לחרדה ולרצון לצאת מסיטואציה קשה זו.
"וכך, כל מחשבותיי בתקופת לימודיי בבית הספר התיכון – יום ועוד יום, שנה ועוד שנה – היו איך אצליח להסתתר ולהתחבא, והעיקר שלא ישאלו אותי. רק שלא ישאלו אותי. בכל שנותיי בבית הספר, לא דיברתי עם איש על פחדיי ועל חרדותיי, גם לא עם הוריי, וכך יצאתי לחיי הבוגרים עם נכות מסוימת. פצעיי לא הגלידו עד עצם היום הזה ואולי אף לא יחלימו לעולם. אבל מה שמדאיג אותי יותר מכל הוא מה יהיה עם שלושת בניי הלומדים בבית הספר שבו למדתי אני. האם למישהו מהם מצפה מסע ייסורים הדומה לזה שאני עברתי? מה עושים בכדי שהכותרת של ימי בָּנַי בבית הספר לא תהיה: 'רק שלא ישאלו אותי'"?
© כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.
מקור
אלוני, ר' (2011). רק שלא ישאלו אותי. בתוך: מקלו, קולו ותרמילו: רשימות משדה החינוך (עמ' 108-109). ירושלים: מכון אבני ראשה 2011
תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך
ההוראה שבויה בדפוס דיבור המכונה ימ"מ — המורה יוזם, התלמידים מגיבים, המורה מעריך. דפוס הדיבור הזה מיועד לחלץ את "התשובה הנכונה" מהתלמידים ולחזק את שליטתו של המורה בכיתה; הוא מונע מהתלמידים את היכולת לחשוב בכוחות עצמם. דפוס זה צומח אמנם מן המבנה של בית הספר, אך אפשר להיחלץ ממנו ולהנהיג בכיתות דפוס דיבור חינוכי יותר.
הכול מתחיל בבית
ל"פדגוגיה של אכפתיות" שפיתחה נל נודינגס יש השלכות חיונוכיות מרחיקות לכת על כל מה שמתרחש בבית הספר - מבנה תוכנית הלימודים, שיטת ההוראה ובעיקר היחסים האנושיים. יש לה גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת. הבית (הטוב), על ערכי הדאגה והאכפתיות המאפיינים אותו, הוא המקום שממנו צריך להתחיל השינוי.
כל הכיתה, כל הזמן
האתגר נראה עצום אך אפשרי: לשתף את התלמידים כל הזמן במהלך השיעור. המחבר מציע דרכים לעשות זאת - למשל, לשאול שאלות משתפות, לתת יותר זמן להמצאת תשובות, לבקש מכל התלמידים לענות בכתיבה חרישית במחברת, לבקש מהתלמידים לסכם את השיעור.
במרכז חקר המקרה ישיבת ציונים של המועצה הפדגוגית שעניינה כיתה ז1 בתום המחצית הראשונה של שנת הלימודים. מחנכת הכיתה מופתעת לגלות שרוב הנתונים על התלמידים חסרים ומתרעמת על התרבות הארגונית בבית הספר. במהלך הישיבה נחשפים פערים בין עמדות המורים בעניין הוראה בכיתות הטרוגניות ובין ה"אני מאמין" של המנהל – סוגיות ארגוניות-ערכיות ושאלות על מנהיגות המנהל.
אולי נספר קצת
סיפור על הכלתם מצד אחד והדחקתם מצד שני של קשיי השתלבות תלמידים במסגרת החינוכית. מטרתו לעורר דיון על אודות תפקיד המנהל והצוות החינוכי בכל הקשור ברווחת התלמיד וביחסים החברתיים בין כותלי הכיתה ובית הספר. אין כאן פתרונות אלא רק שאלות והצבת מראה מול היחסים בין המערכת לפרט. זהו כלי המיועד למנחים של קבוצות מנהלים המעוניינים לעסוק בסוגיות אלו וכן למנהלים שרוצים לגבש את עמדותיהם הבסיסיות על הכלת השונה ועל רווחת תלמידים בבית ספרם.
תמונות מחיי המנהל
הסיפור מעלה מגוון של סוגיות בהקשר של ניהול פנימייה לבני נוער בסיכון. מתוך כלל המקרים עולות שאלות על פירושה של הצלחה, על הדרך להעצים תלמידים, על מקום הלמידה בחיי התלמידים, על החשיבות שבתמונת עתיד ועל מקומו של המנהל במורכבות שבין סיפורי חיים ודרישות המערכת.
זהו סיפורו של בית ספר שהתחולל בו תהליך שינוי מערכתי מקיף ומורכב; בית הספר הפך מבית ספר תיכון ארבע-שנתי קטן, מאופיין בבריחת תלמידים ובעזיבת מורים, לבית ספר שש-שנתי מבוקש בקרב תלמידים ומורים. מנהלת חדשה צמחה מתוך צוות בית הספר והובילה תהליך –תחילתו בבירור פנימי מעמיק כלל-בית-ספרי והמשכו בשינויים ארגוניים ופדגוגיים מרחיקי לכת. המקרה מעלה סוגיות של יצירת חזון בית ספרי ותהליך מימושו, של הובלת שינוי והטמעתו וכן של הצלחות מחד גיסא וקשיים והתנגדויות מאידך גיסא.
המקום: חדר המנהל
מבוא לספר בו מוצג הסיפור מאיר עיניים. הספר מגיש לקוראים תמונות מכורסת המנהל: הקשר בין האובייקטיבי-מקצועי לסובייקטיבי-רגשי כפי שהמנהל רואה אותו. הסיפורים מציגים רגישות אנושית לתלמידים, הורים ומורים הבאה לידי ביטוי למשל בתשומת לב לפרטים הקטנים – הכרח בפעולת הניהול. הם מעמידים במרכז את היחסים בין המנהל לסובבים אותו במסגרת הדילמות שעמן על המנהל להתמודד. הסיפור מיועד למנהלים ולמנחי קבוצות מנהלים שעניינם בממד האישי ובהשפעתו על המקצועי.