דנה ודליה

וכך הוא הפחד הנורא יותר: אם לא תביא דנה את מחברת החשבון, או אם תביא ולא יהיו בה שיעורי הבית, או אם יהיו בה שיעורי הבית ולא יהיו אלו עשויים כראוי, אז תנהג המורה דליה לפי הסדר הזה: אם לא תמצא את מחברת החשבון תהפוך המורה את תכולתו של התיק הוורוד של דנה על השולחן. כולם יראו את הניירות המעוכים שם מי יודע ממתי, את הגולה הירוקה שנדב נתן לה בכיתה א', את כפתור המשי הכחול מהחלוק של סבתא שבאה לפעמים בחלומות, את חתול הפלסטיק שאוזנו נלעסה מכיוון שפעם הייתה בה סוכרייה וגם את בובת הברבי חסרת היד. שלושים ושמונה זוגות עיניים נעוצות בתכולה הפרוסה על השולחן וברוך השם, סוף־סוף יש קצת שקט בכיתה הזאת חוץ מכמה צחקוקים וקצת צהלות מהוסות ומאוסות של ארס.

אם תמצא מחברת חשבון אך לא יהיו בה שיעורי בית, כך יהיה סדר הדברים: המורה דליה תעמוד זקופה, ידה האחת מכופפת לאחור, מאוגרפת ושעוּנה על ירכה. בידה השנייה תנופף במחברת הפתוחה ותציג את הכוכבים הקטנים שיוצרים מעין ערפל בפינת הדף, את הניסיונות לצייר חתול, את הפרצופים של הליצנים ובעיקר את ה'אוזניים' המרופטות שבקצה כל דף.

אם יהיו שיעורי הבית אך לא יהיו עשויים כראוי, היא סתם תצרח.

לפני כחודש שיעורי הבית לא היו עשויים או שלא היו עשויים כראוי או שהייתה סיבה אחרת והמורה דליה טלטלה בכתף, ומשכה באוזן. לאחר המקרה הזה, שהפחיד כמה תלמידים, נקראה המורה אל המנהלת ומשם אל המפקחת ומיד הגיע גם נציג מארגון המורים שזעק על חוסר המשמעת והכבוד של הנוער בימינו, נורא ואיום, נורא ואיום מה שהם רואים לדוגמה בתקשורת וחוסר הכבוד של ההורים שזו הזנחה של משרד החינוך והממשלה מה גם שהרשות המקומית מתרשלת, ואני חוזר ואומר, מתרשלת. ובכלל האם המורה הוזהרה אי פעם? האם בוצע תהליך פדגוגי? הלוא לשם־מה למען השם יש תקנות וחוזרי מנכ"ל ומה רוצים מהמורים אם כל בית הספר נראה כמו גיהינום של הפקרות מוחלטת שהמנהלת לא מצליחה להשתלט על שום דבר ואם דווקא רוצים אפשר לפנות לעיתונות, מה שישפיע מיד על הרישום שממילא הוא כידוע לכולם לא משהו. ואם דווקא רוצים ללכת עד הסוף, תהיה כאן שביתה ממושכת, אז כל הכביסה המלוכלכת תתכבס בחוץ ואז נראה אתכם.

והמורה דליה הוזהרה והמשיכה ללמד כי המורה דליה היא ניצולת שואה ולא צריך להיות אטומים כל־כך.

וכך הוא הפחד הנורא יותר: דלת הכיתה נסגרת. את עומדת עם השיעור שהכנת יפה ומבעוד מועד. כבר תכננת איך להסביר את התהליך של חילוק בשברים ואיך לחזור שוב וגם שאלת חברה וחיפשת באינטרנט ושינית הכול ושוב. עכשיו את, הכיתה והמהומה. הנחת את התיק על השולחן וביקשת שקט. ביקשת פעם נוספת ועוד פעם ועוד. נועם, תשב כבר. נועם תשב כבר. נועם תשב כבר. הוא מתבונן בך, הולך אל איתי ובועט בו. מתפתחת תגרה. בצד השני הבנות צורחות מחדווה. הן מצאו תמונה כלשהי, לא ברור מה בה. לאחר אחת־עשרה דקות הם יושבים. משה ואליהו נכנסים באיחור. האיחור לא ממש מפריע, אבל ההליכה, יש בה אדישות, אולי למעלה מכך, שני עולמות שאין להם ולנעשה סביבם דבר. לאחר שסיימו לדבר הם נאנחים ופותחים את פחיות הקולה. המנהלת כבר נזפה בה שלא ראוי לזמן הורים משום שבנם פתח פחית קולה בשעת השיעור ובייחוד לא הורים עסוקים ובעלי מעמד כמו ההורים של משה ואליהו. שלושים ושמונה שלא מוכנים לשתוק. אני מבקשת לשתוק, אפילו לא שומעים אותי. בקול רם יותר, כאילו כלום; לא כאילו, באמת כלום. שלושים ושמונה שיושבים ומדברים. אל מי תפני קודם? אור, תהיה בשקט. למה תמיד את מעירה לי, תראי כולם מדברים. שירה, תוציאי מחברת. לא בא לי המורה. כולם מתפוצצים מצחוק. שירה, תצאי. לא בא לי המורה. דוד, ציפי, תפסיקו. הם לא מתבוננים בך. את עומדת לידם. דוד, ציפי, תפסיקו. הם נועצים בך מבט וממשיכים. שבע דקות נוספות, את אוויר, כלום. כבר שקט יותר, אפשר להסביר. שוב. נועם צועק משהו, נייר עף, צחוק רע. השיעור מופסק ומתחיל שוב. מישהו משמיע קול של חתול. תצעקי: להפסיק מיד, תצעקי בתקיפות רבה יותר: מייייייד. רחש של לעג. האם הוא מופנה אליי? צריך להציב גבולות. אם נתעסק במשמעת, נבזבז את כל השיעור. לפחות שידעו, אם לא לומדים בשיעור צריך להשלים בבית, נבדוק שוב את השיעורים, הפעם מי שלא הכין יחטוף מכתב להורים. נועם יהרוס את השיעור אם יבדקו לו את שיעורי הבית, שירה תנבל את הפה וכולם יצחקו, לדוד ולציפי כבר נשלחו עשרות מכתבים. דנה שותקת. מסכנה. שוב צריכים להראות לכולם מה קורה כשלא מכינים שיעורי בית. אבל הפעם היא שכחה מחברת, ושוב אי־אפשר להראות מה קורה כשלא עושים שיעורים, או כשעושים ולא כראוי. כמה אפשר, כמה. כבר מיליון פעם צרחתי שצריך מחברת. עוד מעט השיעור מסתיים. אני כלום. אני כלום. הם אפילו הפסיקו ללעוג לי, זה אפילו לא מעניין אותם. ועכשיו, ועכשיו הכול מתפוצץ. באחת השתתקה הכיתה. שלושים ושמונה תלמידים מתבוננים בדנה בתימהון, ראשה נתון בין זרועות המורה. כפות הידיים של דנה פתוחות לגמרי, אצבעותיה זקורות, השרירים הקטנים מתוחים מרוב זוועה. כפות הידיים של דליה קפוצות סביב האוזניים של דנה. הטלטול לא נפסק. דליה צורחת. דנה עוצמת עיניים ושותקת. דליה צורחת. אף אחד לא זכר מה, גם היא לא.

אחרי המלחמה למדה דליה לצרוח. המלחמה עצמה הייתה אירוע של שקט וחושך. בתוך אסם של איכרה שמנה היה בור. שם הייתה הדממה המוחלטת, הגדולה, המנחמת. עם הדממה, ריח של אדמה, דימום של התבגרות ורעב. לפעמים בשבת הביאה האיכרה הנוצרייה פרוסת לחם. היא מכירה את היהודים היטב. יש שבת ובשבת צריך לחם.

למה את מחביאה אותי?

כי ביקשת.

אבל זה מסוכן.

ביקשת להתחבא ועכשיו תשתקי.

לפעמים יש לפת, לפעמים קליפות של סלק או כרוב. גם הפרות רעבות. אם יש מזל, אז לחם. רק בשבת כמובן, אבל לא בכל שבת.

בתוך השקט הגדול הרעב כואב. ואם נצא מכאן ואולי לא נצא ואולי סתם נתעורר במקום אחר ואולי אף פעם לא נהיה בשום מקום ואולי אין בכלל דבר כזה שקוראים לו מקום. כמה זמן עבר? אולי אין באמת דבר כזה שקוראים לו זמן? אבל עכשיו היא בת שש. ביום ההולדת הקודם אבא הביא שישה נרות והיא ספרה בקול רם. תמיד אהבה לספור. כל דבר. ימים, צעדים, מספר אנשים שנכנסו לחנות של אבא ואימא, כמה בכל יום ואיך יודעים מתי יש יותר, מתי יש הרבה יותר. מי שסופר יודע מה שיש. מי שסופר יכול להחליט, לשלוט, לעשות. לספור, כל הזמן לספור, גם את הזמן. בבור הזמן רוקד ואי־אפשר לספור.

ורק האמת הגדולה עולה סוף־סוף, ולאמת הזאת קוראים לחם. אם נצא מכאן, תהיה לי כיכר לחם, תמיד תהיה. כשאלך לישון, אחזיק אותה קרוב מאוד. כשאלך אקח אותה אתי, תמיד אתי. ואם ארצה, אצבוט ממנה ואוכל, ואם אהיה שבעה אחבק אותה.

אצל יועץ הנישואים שניסה להציל את דליה ושלמה מהניכור, היא ניסתה להסביר: כולם ישנים עם לחם, אתם לא מבינים את זה, אפילו קארל מרכס אמר. זה מה שחשוב לכולם באמת, וזה כל האדם. ככה זה בסוף, אבל ככה זה בהתחלה. מה שכל אדם עושה, הוא עושה כדי שיוכל גם מחר לעשות, שיהיה לו. הנה אתה, יש לך עשר תעודות של יועץ, הן תלויות במסגרות של עץ, למה? אתה צריך לחיות, לא? היועץ מתבונן בה, שלמה כבר כבוי. למה אתה רוצה להציל את הנישואים שלנו? יגידו שאתה טוב, יבואו עוד, ותמיד יהיה לך לחם. בחדר מורים כולם מפחדים. אם יפטרו אותם, מי ייתן להם לחם. אתה לא יודע מה הם עושים בשביל להישאר בעבודה עם הילדים הנוראים האלה.

נכון, אמר היועץ, כל אדם מפחד שיפטרו אותו. אחר כך התבונן בשעון.

ועוד אמר: הרי בסוף כולם רוצים כסף.

שלמה ישב והרגיש כמה הוא לבד. את המשפחה איבד ועכשיו הוא ייפרד, ממילא הוא חי לבד, לדליה היה לחם. לדעתה כל בני האדם, בסוף חיים לבד.

דליה התבוננה בחלון, לא היה שם דבר מלבד עוד בתים, שיכוני רכבת, שורות ארוכות ואפורות. היא לחשה: בני אדם צריכים כסף כי הם צריכים לחם. אם לא אצליח ללמד ייקחו לי את הלחם.

כולם כך, אמר שלמה. כולם כך אמרה דליה. כולם כך אמר היועץ וגם אמר: נגמרה הפגישה, זה שלוש מאות שקל בבקשה.

דנה אוהבת את הדרך לבית הספר. אם הולכים דרך הכביש אפשר לקנות מסטיק או סוכרייה אצל יוסף הבוכרי. הוא גנב גדול, מוכר בחצי שקל יותר מכולם, אבל הוא נותן גם חיוך וצועק: מה נשמע נשמה. ככה אפשר לראות שיש לו מלא שיניים מזהב וכסף. לפעמים זה שווה חצי שקל.

אם הולכים שלא דרך הכביש אפשר למצוא צבים ולשחק אִתם אבל אז מאחרים לשיעור. לפעמים אפשר לשבת על גבעה קטנה ולראות את בית הספר מרחוק, אז כולם נראים קטנים מאוד וזה מצוין וגם די בטוח. מרחוק קשה לספור דברים ואי־אפשר לראות באמת.

דנה מתבוננת בבית הספר, שולחת את זרועה קדימה ופותחת את כף ידה. היד הקטנה מצליחה לכסות את כל המבנה הענק. מאחורי כף היד הזעירה הוא מסתתר כמו אפרוח מפוחד.

לאט־לאט היא מפרידה את האצבעות זו מזו ובית הספר מציץ, מיד היא סוגרת, הוא נעלם. בעדינות מנמיכה דנה את הזרוע המושטת, בית הספר מקבל ליטוף עדין ומתגלה.

הצעדים של דנה עליזים יותר. בדרך היא רואה צבים. שלושה צבים, אבל דנה משתדלת לא לספור אותם. הם לא באמת שלושה, כל אחד מהם הוא צב, סקרן פחדן, מושיט ראש ומחזיר. אם נספור אותו הוא לא יהיה יותר סקרן ופחדן, הוא יהיה מספר שלוש.

בכל חודש מתחילה הספירה של דליה, המתח העצום לקראת היום השלישי שבחודש הבא. האם תיכנס המשכורת? האם זה הסכום? בעשרים וחמש הכול כבר בלתי נסבל, מתחילים לאגור לחם אבל גם מוצרי מזון אחרים. הלילה הראשון והשני בחודש מלאי סיוטים. בשלישי היא מוציאה את דף החשבון של הבנק. הסכום הופיע, היא עומדת מולו רועדת, לאט מייצבת נשימה, מתיישבת על הספסל ושוקעת לנמנום מרגיע. המתח לקראת החודש הבא יתחיל עוד הערב.

ופעם היה העיכוב. המשכורת של עובדי משרד החינוך התאחרה בארבעה ימים.

ביום השלישי החלו להטריד תופעות לוואי מתרופות ההרגעה. הרופא המליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי.

תגיד, אמרה דליה, אתה לא מודאג ממשכורת? ויתרת על יותר משבע שנים בשביל משכורת.

כולם כך, אמר הרופא ורשם עוד כדורים.

בקורסי ההשלמה שבקיץ, דליה השתתפה בהרצאה על תולדות המתמטיקה. המרצה הסביר: מאז ההתיישבות העירונית, אנשים התחילו לספור, ובכן, המחקר הראה שהמסחר אילץ אותם למדוד כמויות.

המרצה התיישב, יש שאלות?

כן, אמרה דליה, אתה מדבר שטויות, אנשים התחילו לספור בגלל המוות. מי שיודע שיש סוף, סופר. סופר כמה נשאר לו עד הסוף.

בלילה היא חשבה: אנשים ישבו בעיר כי כך אפשר לדחות יותר את המוות, העיר היא ביטחון. כך התחילו לאגור מזון וכשאוגרים, סופרים. לפני שהתנומה החלה בזחילה הנעימה, המטושטשת, דליה שלחה כף יד ואצבעותיה רפרפו בעדינות עצומה, ליטפו את הקרום הפריך של הכיכר.

וכך הוא הפחד הנורא יותר: יגיע הסוף. והוא יעטוף בדממה. יסגור את מה שאפשר, ישאיר פתח כדי טפח, עיגול, קו, הסיפור יפסיק. אין קצבה, אין מספר, אין סיפור, יש דממה.

הכול פשוט כמו דלת של כיתה, נסגרת אל חוסר האונים.

וכך הוא הפחד הנורא יותר: דלת הכיתה נסגרת. והיום אולי יש כבר קצת יותר שקט והנה דוד מצביע:
המורה,
נו…
המורה, אפשר לשאול חידה
נו…
מה המשותף בין אייכמן לביאליק?
נו…
חחחחחחח… שניהם סופרים יהודים.

 © כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.