"שברו את הכלים" – מנהלת בעימות

חקר המקרה מביא את סיפורה של מנהלת בית ספר יסודי כפי שסופר על ידה שלוש שנים לאחר התרחשותו. חקר המקרה מציג את נקודת המבט של המנהלת בלבד. הוא אינו מביא לידי ביטוי את נקודות המבט של המשתתפים האחרים ואינו מכיל עובדות או מסמכים נלווים.

רקע

​חנה מנהלת את בית הספר "מעלה" זה שש שנים. היא נחשבת למנהלת טובה המנהלת את בית הספר שלה ביד רמה. ההורים הגרים בשכונה שולחים את ילדיהם ל"מעלה" ברצון, על אף שאינו נחשב לבית הספר הטוב ביותר בעיר (יש בעיר תשעה בתי ספר בסך הכול).

לא תמיד היו אלה פני הדברים: בעבר, כשחנה רק החלה את דרכה בניהול, היו רבים שפקפקו ביכולתה לנהל. ואכן, השנה הראשונה והשנייה היו רצופות משברים ובעיות. רמת ההישגים של התלמידים במבחני המחוז הייתה בינונית עד נמוכה, ובבית הספר רבו בעיות המשמעת הן של תלמידים והן של מורים.

חנה התגייסה במלוא אונה למלחמה בדימוי הלא מחמיא של בית הספר: "זה שקיבלתי בית ספר בעייתי לא אומר שאני מסכימה עם המצב", אמרה, "החלטתי לשנות ויהי מה." היא גייסה לעזרתה את מפקח בית הספר ואת מנהל אגף החינוך, ואלה העמידו לרשותה יועצת ארגונית. היועצת ליוותה את חנה ואת בית הספר במשך שנה שלמה; הן החלו בתהליכים של שינוי – הגדירו יחד עם חדר המורים חזון לבית הספר, נקבעו מטרות ויעדים, נבנה מבנה ארגוני חדש, כולל בעלות תפקידים, ונבחר צוות ניהול שכלל את בעלות התפקידים, את היועצת ואת מנהלת יום הלימודים הארוך. כמו כן הסכימו על דפוסי העבודה והתקשורת, קבעו נהלים ובנו תכנית עבודה שכללה מפגשי עבודה קבועים לצוותים רבים. בתום שנתיים של עבודה קשה ראתה חנה ברכה בעמלה: ההישגים החלו עולים, אקלים בית הספר השתפר, התוצאה הייתה שהדימוי של בית הספר השתנה ושביעות הרצון גברה: "חשתי שהדברים עולים על דרך סלולה; סוף-סוף אני יכולה גם לקטוף את הפירות, ואולי קצת לנוח; כך חשבתי, לא תיארתי לעצמי שדברים יכולים להתהפך בשנייה."

הכל מתחיל בצלצול של טלפון

​"באחד מימי רביעי בערב, לאחר יום עבודה עמוס, גדוש ומתיש במיוחד, התקשרה אלי אימו של עידן, תלמיד בכיתה ה, ואמרה לי שהיא במצוקה קשה: לבנה יש בעיות חברתיות קשות מאוד שמעיבות על תפקודו. האם הוסיפה ואמרה שהבעיה אינה סובלת דיחוי, והיא מבקשת להיפגש אתי לאלתר. הרגשתי את מצוקתה של האם ולכן קבעתי אִתה פגישה ליום המחרת עם ליאורה, מחנכת הכיתה. חשוב לציין שליאורה, שזו לה השנה הראשונה בכיתה זו כמחנכת, היא מורה מסורה וטובה מאוד ושומרת על מערכת יחסים טובה עם ההורים ועם הנהלת בית הספר.

ביום חמישי בבוקר קראתי לליאורה אליי וביקשתי שתישאר לשיחה עם האם בסוף היום וגם החלטנו שבהפסקת עשר נשב ביחד והיא תדווח לי מה קורה עם עידן. בשיחה בינינו סיפרה ליאורה כי גם אליה התקשרה האם, נסערת מאוד, ובפיה טענות דומות. ליאורה סיפרה שהיא הופתעה, כי היא עצמה לא הבחינה שלעידן יש בעיות חברתיות קשות, ולדעתה האם מגזימה."

הישיבה

​"בתום יום הלימודים התקיימה הישיבה. בישיבה נכחו הורי התלמיד, המחנכת ואנוכי, המנהלת. בתחילת הפגישה סיפרה האם כי עידן מבקש כל הזמן להתקלח, מאחר שהתלמידים אינם מוכנים להתקרב אליו ומסרבים לשתף אותו במשחקים בטענה שהוא מסריח, ואף הדביקו לו את השם 'המסריח'. עידן פגוע וסובל עד כדי כך שהוא מסרב להגיע לבית הספר, ובכל בוקר יש ויכוחים גדולים אִתו על הנושא.

ביקשתי מהמחנכת שתדווח לנו על עידן מבחינה לימודית ומבחינה חברתית. להפתעתי, ליאורה, בניגוד לדבריה בשיחה המקדימה, החלה לספר כי אכן לעידן יש בעיות חברתיות בכיתה. ליאורה הוסיפה עוד, שהיא דיווחה להנהלת בית הספר ואף עדכנה אותי, המנהלת, בנדון לפני כחודשיים, ואני התעלמתי מהבעיה לחלוטין.

לנוכח דבריה של ליאורה, הטיח האב בפניי בכעס: 'איזו מנהלת את? כבר חודשיים תמימים עידן סובל כל כך ואת ידעת ולא עשית כלום! איפה נשמע כדבר הזה? אני אפנה לתקשורת! בכל העיתונים ידברו על זה, ואני אפנה גם לשרת החינוך! את תראי שאת לא תשבי פה יותר!'

הייתי המומה, ולא קלטתי איך בכלל הגעתי למקום הזה. כעסתי מאוד על ליאורה ששיקרה במצח נחושה, וכעסתי גם על התנהגותו הבוטה של האב. כדי להיחלץ מן המצב המביך פניתי להורים: 'לי לא היה ידוע על הבעיות החברתיות של עידן. עליי לבדוק את הנושא ואחר כך אדווח לך מה אנו נעשה בנדון.' נשמעתי כמתנצלת, אבל לא נראה לי ראוי להעמיד את ליאורה במקומה בנוכחות ההורים.

האב השיב: 'אם את לא יודעת מה קורה בבית ספרך, אז מה את בעצם עושה פה? לכי הביתה!'

שבתי והבטחתי לטפל בבעייתו של עידן ולבדוק מה נעשה ומה קורה, ואיכשהו סיימנו את המפגש הקשה. פניתי לליאורה בתום הישיבה וביקשתי ממנה להישאר לשיחה עִמי אך היא ביקשה שאאפשר לה קודם לדבר עם האב על עוד כמה דברים. מבלי להמתין להסכמתי פנתה ויצאה אִתו ממשרדי. כעבור זמן ביקשתי לקרוא לה אליי, ואז נאמר לי שהיא יצאה משטח בית הספר לביתה."

"לא הובנתי בשיחה"

​"למחרת, ב-7:30 בבוקר, קראתי לליאורה לחדרי ואז שאלתי אותה לפשר התנהגותה בישיבה אתמול. ועוד שאלתי אותה: 'מדוע לפני הישיבה ציינת שאין לעידן בכלל בעיות ופתאום, בנוכחות ההורים, אמרת שלילד יש בעיות חברתיות? מתי ציינת בפניי שיש לו בעיות חברתיות קשות? מדוע העמדת אותי במצב מביך מול ההורים?' ציינתי שאני רואה בחומרה רבה את התנהגותה, אך כדי להגן על כבודה היא לא ננזפה ליד ההורים. ליאורה טענה שלא הובנה בשיחה. היא טענה שדיווחה על בעיות לימודיות ולא על בעיות חברתיות. לדעתה ההורים הבינו אותה היטב ורק אני זו שלא הבנתי. השיחה בינינו עלתה לטונים גבוהים כשליאורה מטיחה בפניי: 'את מאשימה אותי בשקר?' בעודנו מנהלות את חילופי הדברים הקולניים, צלצל הפעמון להיכנס לכיתה. קטעתי את הוויכוח ואמרתי לה: 'היכנסי כעת לשיעור. נדבר מאוחר יותר היום. חשוב לי להבהיר אִתך את הנושא היטב.' ליאורה יצאה מחדרי די נסערת, לקחה את תיקה מחדר המורים והלכה לכיתה.

בשעה 8:05 הגיע אליי תלמיד מהכיתה של ליאורה  עם פתק ובו כתוב בכתב ידה: 'הוצאת אותי לגמרי מהאיפוס. קשה לי להתחיל בשיעור, תשלחי לי מחליפה.' עודני חושבת מה לעשות, המורה עצמה נכנסה למשרדי בסערה, בוכה, ואומרת שאינה יכולה ללמד ושאכניס במקומה מחליפה.

מאחר שלא הייתה אף מורה פנויה בשעה זו, אמרתי לה שהיא חייבת להיכנס בחזרה לכיתה: 'שטפי את פנייך, שתי כוס מים, והיכנסי בחזרה לכיתה.' היא הרימה את קולה ואמרה: 'את לא רואה שאני לא יכולה? תזמיני לי מילוי מקום לשעה ואז אראה איך אני מרגישה ונחליט.' מה לעשות? בלית ברירה מצאתי לכיתה פתרון חלופי."

חדר המורים מתגייס

"בהפסקת עשר ניגשה אלי הסגנית וסיפרה שליאורה יושבת בחדר המורים, בוכה וטוענת שאני מאשימה אותה בדברים שלא עשתה, ושאני לא הבנתי אותה וסתם נטפלתי אליה. החלטתי שלא להיכנס לחדר המורים כדי לא להתעמת אִתה מול כל הצוות. רק ביקשתי מהסגנית שתגיד לה שבסוף היום אני רוצה לשוחח אִתה שוב.

הסערה בחדר המורים הייתה גדולה; כולם גילו אמפתיה לליאורה ותמכו בה. המורות שהשתתפו בישיבה הפדגוגית של הכיתה המדוברת זכרו, לטענתן, שליאורה דיווחה שלעידן יש בעיות. הן התחילו לדבר ביניהן ולומר: 'מה זה צריך להיות? מדוע חנה המנהלת מאשימה את ליאורה סתם כך? יש לליאורה סיבה טובה להיפגע' וכדומה. כשהפעמון צלצל להיכנס, המורה נכנסה לכיתה ולימדה.

בהפסקת 12:00 הועבר אלי מידע שליאורה כבר לא בוכה אבל יושבת בחדר המורים כועסת ונרגנת מאוד. יצאתי לחצר, ולפתע ניגשה אליי ליאורה וקראה לעברי בקול רם ובהיסטריה: 'אני רוצה שתשמעי את האבא ותביני למה התכוונתי, זה לא פֵייר שאת שופטת אותי לא נכון.'

ניגשתי אליה בשקט-בשקט, ואמרתי לה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: 'תירגעי מיד ותפסיקי לצעוק. אל תערבי הורים בוויכוח שיש בינינו. בסוף היום אני מצפה ממך שתיכנסי אליי לשיחה.'

היא הסתכלה עלי במבט כועס ונכנסה בחזרה לחדר המורים.

האמת, חיכיתי לסוף היום כדי לעשות סוף לסיפור. בסוף היום, בעוד אני מחכה לה במשרדי, היא ניגשה למזכירה, הודיעה לה שהיא נסערת מדי ואינה רוצה לשוחח אִתי כשהיא נסערת כל כך. ביקשתי מהמזכירה שתקבע לה פגישה עִמי לפי היומן שלי, לעוד שלושה ימים.

יום לפני השיחה המדוברת ניגשו אלי המורות חברות ועד המורים וביקשו ממני לדבר בעניינה של המחנכת הנסערת. הן רוצות לברר מה קרה בינינו, כך אמרו, ועוד הוסיפו כי המורה ביקשה שהן יהיו נוכחות בשיחה עִמה. 'כל עוד הנושא ביני לבינה לא סגור, אני חושבת שזה לא נכון לדבר אִתכן על כך,' אמרתי להן. הן הסתכלו זו על זו ואמרו: 'מה שאת עושה הוא לא נכון! לפי הנוהל את לא צודקת, אבל אם כך את רוצה אז כך יהיה…' אמרתי להן כי לדעתי, לטובת המורה, עדיף שהשיחה תהיה בלעדיהן."

עוד נדבר בנושא

​"לאחר שקיבלה גיבוי מחלק נכבד מחדר המורים, עשתה ליאורה הכול כדי לקבל גיבוי גם מההורים ולהכפיש את שמי. כך למחרת, כבר בשעה 9:00 בבוקר, התקשר אלי יו"ר ועד ההורים המוסדי וביקש ממני לקיים פגישה עִמי ועם ליאורה, כי ליאורה טענה לפניו שאני יורדת לחייה על לא עוול בכפה. לא ראיתי מה לוועד ההורים ולאירוע הקשור לתחום התפקוד המקצועי של אחת המורות בבית הספר. הודעתיו כי זהו עניין פנימי מקצועי, וכי אני מטפלת בו על פי הנהלים המקובלים. יו"ר הוועד התווכח וגרס כי הנושא קשור לאקלים בית הספר, דבר שהוא מעניינו של הוועד. 'אשר על כן', כך אמר, 'עוד נדבר בנושא!' הוא הוסיף ואמר שעכשיו עליו לפנות לענייניו – יש לו משפחה לפרנס! ובדבריו נשמע איום מרומז על עתידי המקצועי.

זמן קצר אחרי השיחה הקשה שניהלתי עם יו"ר הוועד המוסדי, בעודי נסערת למדי, התקשר אליי מפקח בית הספר. הוא הודיעני כי מורה בבית הספר פנתה לעיתונאי בעיתון מקומי בטענה שאני מתנכלת לה. העיתונאי שבדק את סיפורה אף פנה לדובר משרד החינוך לקבל את תגובתו. בהיותו הממונה עליי, הוא מבקש לשמוע את הגרסה שלי להתרחשויות ומבקש להבין מה עמדתי ביחס לתלונת המורה. בעת השיחה, מבלי לברר את כל הפרטים והעובדות, הטיח בפניי המפקח דברים לא קלים. ניסיתי לתאר לו את גרסתי, אך הוא היה בשלו, מונע על ידי החשש מן הפרסום במקומון ומן ההדים העלולים לגרום נזקים רבים למערכת החינוך בעיר ובמחוז. בסיום שיחתי עִמו הבטחתי שאשוחח עם המורה, אנסה ליישר את ההדורים ואעדכן אותו בהמשך כיצד הנושא נסגר.

ביום המחרת אחר הצהריים התקשרה אלי יו"ר הסתדרות המורים ובנימה כועסת שאלה אותי: 'מדוע אינך קשובה לצוות המורים שלך? ליאורה פנתה אליי וביקשה את עזרתי – להיות נוכחת בשיחה שתתקיים בינך לבינה.' סירבתי, כמובן, ובעקבות זאת התפתח דין ודברים קשה ביני לבין יו"ר הסתדרות המורים. הרגשתי מותקפת מאוד, וכדי להוריד את הלחץ שהופעל עליי, נאלצתי לבסוף להבטיח שאשקול את בקשתה…"

© כל הזכויות שמורות למטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל אביב.