עדויות מנהלים ומנהלות - צפו בקטע מן העדות או לחצו לצפייה בעדות המלאה
טוני מיטלמן, אולפנת אלומה: "אנחנו צריכות להושיט יד לתלמידות שלנו. הן צריכות סיבה לקום בבוקר"
בשישה באוקטובר הייתה טוני מיטלמן מנהלת אולפנת אלומה בשדות נגב, מוסד בן 300 תלמידות עם תוכניות מסודרות לשנה מלהיבה וחדשנית. בשמונה באוקטובר מצאה את עצמה מנהלת מוסד שנסגר, צוות ותלמידות מפוזרים ברחבי הארץ, וכאוס מערכתי. מתוך ההלם, החרדה והעצב, החלה טוני לבנות מחדש מסגרת חינוכית לאנשי הצוות והתלמידות, שהחלה בזום אחד ביום משותף לכולן, ועד לחזרה הביתה, לבית האולפנה בשדות נגב, ללמידה ולחינוך במלוא הקצב. באותם חודשים ארוכים עמלה טוני להחזיר לצוות המורים את האמונה ביכולתם לחזור וללמד, ולתלמידות את היכולת לחזור לשיגרה של לימודים, עם משימות שהציב בפניהן המערך החינוכי והלימודי.
בנובמבר נפתח בית ספר אלטרנטיבי ביד בנימין. בשיאו, איכלס בית הספר החלופי שלושה מבנים. בחנוכה חזרו למערכת לימודית שדמתה לתוכנית לימודים רגילה, ובטו בשבט חילקו תעודות מחצית, שהיוו אות ניצחון למורות ולתלמידות שעמדו באתגר שלהם, הפכו את המעשה הלימודי למכונן ומרפא וגישרו מחדש בין העולם שנמחק ברגע, להווה ולעתיד
יצחק בן נעים, תיכון ישיבתי נריה: "זה אירוע שמתגלגל עלינו גם עכשיו"
בשבת בבוקר יצחק הבין שיש אירוע, אבל לא את ההיקף, והם המשיכו להתפלל, בדיעבד התחרט שלא יצא לעזור. במוצאי החג התקשר לצוות המורים ושמע מה עבר עליהם. למוחרת נסע למועצה והחל לסייע בפינוי עלומים ובמטלות לוגיסטיות שונות בד בבד לניהול ביה"ס. לאחר כשבוע הבינו בצוות ביה"ס שצריך להכין מערכת וללמד את התלמידים עד כמה שזה נשמע לא הגיוני. ביה"ס החל בלמידה מרחוק בזום, אך היה צורך במפגש פנים אל פנים. הם עברו ללמוד בצורה חלקית ביד בנימין למשך כחודש. משם חזרו ללמידה בביה"ס והתמודדו עם אתגרים רבים. יצחק מוטרד מאוד ממצב החברה הישראלית ומקווה לשיקום האזור והמדינה.
יצחק שלומי, דע"ת סעד: "נקלענו לחוד החנית, הרגשנו על הכתפיים שלנו את הקהילה"
יצחק שלומי, אשתו אפרת ושבעת ילדיהם מתגוררים בסעד. יצחק, דור שלישי ביישוב, מנהל חטיבת דע"ת במקום וחבר כיתת הכוננות. בשבת, עם תחילת המתקפה יצא להגן על הקיבוץ, תוך סיוע לשורדי נובה שהגיעו למקום. בהמשך הצטרף לקהילה שפונתה לים המלח, והתמקד בביסוס תהליכי חינוך ולמידה לתלמידים המפונים והפזורים בארץ. המערך שהוקם דאג לשמירת קשר רציף עם התלמידים והמורים. בית הספר הפך להיות מקור הכוח והחוסן של הקהילה. בבסיס ההחלטות החינוכיות עמדו חיזוק החוסן של התלמידים ומתן משמעות לסיפור חייהם. בית הספר חזר לקיבוץ, תוך הצבת מטרות עדכניות ורלוונטיות לתלמידים ולמורים. דרך כתיבת הסיפור האישי ניתנה האפשרות לזיהוי חוזקות וכוחות אישיים, לצד המשמעות בשותפות בסיפור הציוני ובתקומת היישוב, העוטף והחברה כולה. יצחק מאמין בחוסן האנושי. אנשים יחזרו ליישובים, כשיחזור האמון במערכות. המפגש המחזק עם העם בישראל, בשעות הקשות, הוא מפגש שמחזק את האמונה ומעורר תקווה.
מירב קרסנטי מכפר מימון, אמא לשישה, נכנסה השנה לניהול במקום המנהלת שיצאה לשבתון. בית הספר מקיף דתי לבנות, שנחשב למאד משפחתי.
בשמחת תורה רוב המשפחה היתה בבית בלי מתח. בשבת בבוקר התעוררו לקול אזעקות יותר מכרגיל ונכנסו לממ״ד. באיזשהו שלב הבינו שזה גדול מהרגיל, אבל רק בשבת בצוהרים התחילו להבין את גודל האסון. במוצאי שבת התחילה בסבב טלפונים ראשוני למורים וגילתה שכמעט כולם בסדר. למוחרת החליטו לעזוב את הכפר.
כשיצאה, לקחה איתה גם תיק של העבודה, והיה מתח בין צורכי בית הספר לצרכים של המשפחה. המטרה הראשונית היתה מיפוי ראשוני של התלמידות והצוות, והיה הרבה מאד בלבול, היו אנשי צוות שחוו אבדן אישי. בבית הספר חלק מהתלמידות חזרו ואחרות היו מפוזרות, חצי מהצוות היה מפונה רשמית. בהתחלה חשבו רק על הימים הקרובים, והסתמכו על הניסיון שצברו בקורונה.
בסוף נובמבר בית הספר הפך לירוק והם יכלו "לחזור הביתה". השיחה ממשיכה על הדרך החינוכית, על האתגרים ועל הקשיים בניהול.
אייל דבורי, בי"ס מפונים ים המלח: "אין ספר הדרכה לאיך פותחים בי"ס שבו כל ילד הוא במעגל טראומטי וגם המורים"
אייל דבורי הוא חבר קיבוץ בארי והיה רכז שכבת י״ב בתיכון נופי הבשור. בשבת היו אייל ומשפחתו המורחבת בקפריסין, כך שליוו את האירוע מרחוק בתחושת חוסר אונים ופחד גדול. אחת מתלמידות השכבה נרצחה, ואחת ממחנכות השכבה נחטפה. אחרי יומיים חזר לארץ לבית המלון בים המלח שם היו חברי בארי. תוך כשבועיים הקים שלוחה של התיכון באזור ים המלח וניהל אותה. היה עליו לגייס צוות כי מורי ביה"ס היו מפוזרים בכל הארץ. בנוסף התלמידים והצוות היו בטראומה קשה. הם הבינו שמטרת ביה"ס כעת היא שיקומית, ולא לימודית. בהמשך בנו איזון בין למידה לתמיכה ולשיקום. תלמידי שכבת י״ב שאותה ריכז דרשו לסיים את השנה ביחד, ופתחו להם פנימיה בעין גדי, והם למדו בביה"ס שאייל ניהל.
נעמה הניג, מדעים "אלון": "רגשות מעורבים: בדידות, אחריות, הקרבה אך מצד שני סיפוק, הצלחה ותחושת משמעות"
נעמה קמה מוקדם בשבת בבוקר, כדי להתארגן לפתיחת ביה"ס שלה בשדרות למוחרת. ב- 6:45 הבינה שקורה משהו חריג, פתחה את הטלוויזיה וראתה את הטנדרים של חמאס בשדרות. ב- 8:35 כבר כתבה לצוות שלה, ומאז כתבה כל יום. רוב המורים עזבו את שדרות בימים הראשונים ונעמה החלה לערוך מיפוי של קהילת בית הספר וללוות מורים ותלמידים בלוויות ובשבעות. לאחר שבוע קיבלה הודעה לפתוח מרחב חינוכי במשמרת ערב בבי"ס "גורדון" בתל אביב לילדי המפונים משדרות. זה לא הצליח והיא חיפשה מקום בו ניתן ללמד במשך היום. בה בעת שמרה על קשר קבוע עם הצוות המקורי שלה ועם התלמידים המפוזרים בארץ. לבסוף נמצא מקום בבית החייל. הגיעו מורים מתנדבים והמערך פעל עם 230 תלמידים, כולל הפיכת החנייה למגרש משחקים. בפברואר חזרו לשדרות והמרחב נסגר. בית הספר "אלון" נפתח מחדש ונעמה בתחושה שהצליחה למצוא את הדרך להחזיק את קהילת בית הספר.
רות בן ואליד, מפקחת במחוז דרום: "ידענו שאנחנו חייבים לשמור על הקהילות שלנו. להחזיר אותם"
רות בן ואליד מאשקלון, מפקחת פדגוגית ותיקה במחוז דרום על בתי ספר יסודיים ממלכתיים בשדרות, בחוף אשקלון ובאשקלון, נערכה היטב וציפתה לשנת לימודים מוצלחת. בשבת בבוקר התעוררה מהאזעקות למציאות לא מוכרת. תוך כדי תקיפות טילים, ותוך שהיא עדה לנפילת טיל בבית הבת, התייצבה ותיפקדה בחמ"ל העירוני. ראשית דרשה בשלום המנהלות, עובדי ההוראה והתלמידים ולאחר מיפוי ראשוני הפעילה באשקלון מערכת למידה מרחוק ובנתה מערך למידה דינמי במרכזי הפינוי. רות מתארת באופן רהוט את השינויים וההתפתחות שלה, של עובדיה, בעיקר המנהלות, ברמה האישית וברמה המערכתית תוך התמודדות עם אובדן ומעגלי פגיעות מתרחבים במצבים משתנים, תוך קשב והתייחסות לכל פרט ואדם. רות מרגישה כעת יותר חזקה ומקצועית, ולה תקווה רבה, לצד תובנות, מסקנות והמלצות להיערכות לקראת הבאות בדגש על יצירת שיגרה ודבקות בה.
דרורית וייס, תיכון נריה בנות: "מה שהחזיר את תחושת האונים היה הקמת מערכת החינוך"
דרורית, מנהלת בית ספר בשבתון, ואבי, בעלה, התעוררו מקולות פיצוץ בשבת בבוקר. באותה עת היו בביתם ילדיה, יובל ואשתו יסכה, יעל ואיילת, וגם תמר, אהרון ונגב, משפחה צעירה שהיא בת בית בביתם. אהרון יצא מהבית. תמר הראתה לה את הטנדר בשדרות בטלוויזיה וכולם נכנסו לממ"ד. בשלב מסוים החלו לחפש את אהרון. רק ב-16:00 התקשר ודיווח שהוא נפצע ומוטס לבי"ח שיבא. התברר שהלך לעזור בכפר עזה ונפצע שם. במוצאי שבת הגיעו חיילים ושמרו מהגג. בראשון בבוקר הגברים במשפחה נקראו למילואים. בשני בבוקר, כל נשות המשפחה והילדים נפגשו במלון נבו בים המלח. שם החלו להקים מערכת חינוך עצמאית ודרורית גויסה להקמת התיכון יש מאין בעזרת חברי הקהילה ומתנדבים. בהמשך נעזרו במורי תיכון אורט בערד. נבנתה מערכת גמישה לשלושה ימים בשבוע. בית הספר נסגר לקראת מרץ 2024, כשחזרו לסעד. בראשית תשפ"ה חזרה דרורית לנהל את בית הספר שלה.
אילה חדד, ביה"ס לאמנויות "שקמים מעוז": "אני ממש מרגישה בצמיחה, אני מרגישה שאנחנו צומחים"
אילה חדד, מנהלת בית הספר לאומנויות שקמים-מעוז בשדרות, אמא ל- 4, סבתא ל- 3, תושבת אשקלון. אחד מילדיה, אשתו ושלושת ילדיהם הם תושבי שדרות. בשבת הדליקה אילה את הטלוויזיה רק אחרי ששכנה סיפרה לה על הטנדרים בשדרות. כבר בשעות הראשונות היא הבינה שיש לה תפקיד. בשעה 11:07 שלחה ואטסאפ לכל משפחות התלמידים ועודדה אותם. משפחת בנה יצאה משדרות ביום שני. אנשי שדרות התפנו למקומות רבים בארץ ובהם נתניה. אילה החליטה לצאת לנתניה, גייסה הרבה מאוד מתנדבים, ובעזרת עיריית שדרות ועיריית נתניה הקימה בית ספר לילדי המפונים. כל אותו זמן היא החזיקה גם את המרחב בנתניה וגם את הצוות של בית הספר. עם חזרתם לשדרות היא מרגישה שהקשר בין אנשי הקהילה חזק יותר. בית הספר מעודד מצוינות, ומנהיגות העתיד גדלה לעיניה. מאחלת שנראה איש את רעהו בעיניים טובות.
דינה חורי היא מנהלת ביה"ס "תורני מדעי" בשדרות. ימים מספר לאחר המתקפה ירדה לאילת והחלה בהקמת בית ספר ייעודי לתלמידי שדרות המפונים. היא גיבשה צוות מורות, ריכזה את קהילת התלמידים, בנתה תוכניות חברתיות ופדגוגיות ועודדה את ההורים. במקביל נשמר הקשר עם צוות החינוך והתלמידים של בית ספרה. דינה זכתה לתמיכה מצד העיריות, משרד החינוך, ארגונים ומתנדבים רבים שפעלו לטובת השמירה על רציפות חינוכית. חודשים מספר התגוררה דינה באילת, כשמשפחתה מפוזרת במקומות שונים. היא התמקדה בהחזרת התלמידים לשיגרת למידה מרפאת. בזכות קשר אישי, התאפשר לתלמידים לשתף ולהתמודד עם סיפוריהם הקשים, באמצעות פעילויות ייחודיות, בקבוצות קטנות והקשבה. שנת הלימודים הסתיימה לאחר שבוצעו כל הפעילויות. דינה מאמינה כי אנשים טובים תמיד יבואו לעזרתך. להיות מנהלת ביה"ס זאת זכות שמאפשרת להשפיע לטובה על מעגלים נרחבים.
אלכסנדרה קופץ, "שחר אשכול": "קודם כול לראות את כולם"
עם תחילת המתקפה בשבת יצרה אלכסנדרה קופץ' קשר עם אנשי צוות בית הספר ושאלה לשלומם. הדיווחים הקשים שקיבלה הדגישו את הצורך בשמירת רציפות חינוכית כחלק מחיזוק הקהילה. בסיוע הייעוץ החינוכי והפיקוח החלה אלכסנדרה לפקוד את המפונים במלונות בארץ ולתפעל מענים חינוכיים, בתחילה לשעות ספורות ביום. לאחר מכן עסקה בהקמת בתי ספר ייעודיים לילדים מכל הגילים. מסגרות אלו תרמו לחיזוק הקהילות ואפילו להחזרת החיוך לפנים. במשך השנה התגוררה אלכסנדרה במלון בים המלח כדי להישאר קרובה לקהילות. כיום היא משמשת במועצה כמפקחת פדגוגית וכאשת קשר בין תלמידי היישובים שעדיין מפונים ובין מסגרות החינוך במועצה המקומית. היא מאמינה כי תקשורת בין-אישית, פרואקטיביות וגמישות יכולים לפתור הכול. האזור עדיין שרוי במלחמה, אך אנחנו כאן. מועצה אזורית אשכול תפרח, עם המון כאב.
רחל כהן מצליח, חופים: "הנחות לא עשינו, אבל התאמות כן"
רחל כהן מצליח ממושב שדה משה, היא מנהלת ביה"ס היסודי "חופים" ביד מרדכי. "חופים" הוא בי"ס אזורי לילדי היישובים: נתיב העשרה, יד מרדכי, זיקים, כרמיה, גברעם, מבקיעים ובת הדר. כבר במהלך השבעה באוקטובר עמדה רחל בקשר עם נשות הצוות ועם הורים של תלמידים ונחשפה לסיפוריהם הקשים. בשלושת הימים הראשונים המשימה הייתה לאתר את האנשים ולמפות את הצרכים המידיים. בתוך שבוע, בסיוע מתנדבים הוקמו מערכות חינוך בכל אחד מהמרכזים אליהם פונו התושבים. בשלושה בנובמבר נפתח בי"ס עורפי במתנ"ס בבת הדר כפתרון לילדים ממשפחות שלא התפנו. ביה"ס העורפי הלך וגדל ככל שחזרו עוד משפחות, ובדצמבר הוקם בי"ס עורפי נוסף בברכיה. עד סוף השנה היו 420 תלמידים בבת הדר ובברכיה. בשנת הלימודים תשפ"ה חזר ביה"ס לפעול באתר הקבע שלו ביד מרדכי עם 520 תלמידים ו-100 אנשי צוות. רחל מציינת שהאתגר אז וכיום הוא לספק מענה רגשי לילדים ולצוות ולהחזיר תחושת מסוגלות. היה צריך לערוך התאמות בשעות העבודה של המורים, בשעות הלימוד של התלמידים, בתוכניות הלימודים ובמתכונת ההוראה - כדי לשמור על שלמות הצוות וכדי להכיל את כל התלמידים על אף הקשיים.
נתנאל לוי, ביה"ס חמ״ד תורני נריה: "ברוב שעות היום חיכיתי עם האקדח במרפסת שמא יגיע מחבל"
נתנאל לוי, נשוי ואב לשתי בנות, מנהל ביה"ס יסודי בשדרות. הוא מספר על אהבתו הרבה לעיר ולמערכת החינוך. ב- 1.9.2023 פתח שנת לימודים נוספת כשכולם ציפו להיפגש לאחר חגי תשרי. את השבת הקשה הוא חווה כתושב העיר וגם כאיש חינוך. הוא תכנן להגיע לתפילה, אולם האזעקה העירה את משפחתו שנכנסה מיד לממ"ד. אשתו שמעה את השכנה אומרת שיש חדירת מחבלים לעיר. נתנאל, ששירת בצבא, לא האמין, לקח את האקדח וירד לכיוון בית הכנסת, ומיד שמע את צרורות ירי המחבלים. רוב היום הוא עמד במרפסת, חמוש באקדחו, שמע וראה זירה מרכזית קשה. הוא גם מתנדב במד״א, ולכן קיבל לטלפון מיקומים על פצועי ירי, אולם התקבלה הוראה מהפיקוד לא לצאת מהבית. ככל שחלפו השעות, הוא הבין שמדובר באסון חריג. למוחרת, החל במאמצי איתור הילדים והמשפחות. רוב האנשים לא היו כלל מסוגלים לדבר בטלפון. ביום שני העיר טוהרה, והילדים פוזרו למקומות שונים בארץ. הוא לקח חלק בבניית מערך החינוך בירושלים מטעם עיריית שדרות.
ויטל רוט, בי"ס אורט דנציגר: "אפשר הכול! צריך לראות את התלמידים כל הזמן מול עינינו"
ויטל רוט, מנהלת חטיבת ביניים ״דנציגר״ בקריית שמונה, תושבת משמר הירדן, התעוררה בשבת בבוקר למסרונים הקוראים לה להחזיר את בנה לבסיסו. בדרך הבינה את חומרת המצב. תוך כמה ימים חזרה להתעסק בענייני החינוך. תושבי קריית שמונה מפונים ל- 400 מוקדים, ועליה ועל צוותה הוטל לפקח על התלמידים והמורים המפוזרים, להכילם, להיות איתם בקשר שבועי, לבדוק שהם לומדים בבתי הספר אליהם שובצו. מאוחר יותר, ביה"ס נפתח מאפס בטבריה, שם מספר התלמידים המפונים גבוה. מנהלים בית ספר שכולל הכול ושמייצר שיגרה למרות הקשיים, בדגש על הכלת התלמידים, ו"כותל" למורים תוך הפעלת חמ"ל נפשי-רגשי. במרץ 2025 התחילו לבנות מסלול חזרה לביה"ס בקריית שמונה. חזרה למבנה ההרוס והפגוע גרמה לויטל קושי רב, אך היא הפעילה תוך שלושה חודשים את ביה"ס כראוי. ראתה את התלמידים וצורכיהם כל הזמן.
אילנה מויאל, בי"ס יסודי עוזיאל: "היה לי חשוב שאנחנו נהיה בקשר מתמיד עם התלמידים"
אילנה מויאל, נשואה ואם לשלושה ילדים נשואים, מנהלת בי"ס "עוזיאל" ממלכתי דתי תורני (יסודי) בקריית שמונה. למוחרת ה- 7.10 נשארה עם משפחתה מספר ימים להתארגנות, טרם הפינוי לירושלים. עיקר דאגתה בימים הראשונים היה למפות הימצאותם של 320 תלמידי בית הספר לצד הפעלת צוות המורים.
עם הפינוי הקימה בי"ס לתלמידים שפונו למלון, בד בבד עם המאמץ לשבץ את שאר התלמידים ב- 101 בתי ספר שונים.
אילנה שיתפה את הקושי להיות ללא בית בעיקר במצבים קיצוניים, כמו הבן שהתחתן תוך כדי המלחמה. היה חסך בפרטיות של בית בתקופת הפינוי, שהורגש ביתר שאת בנופלם של בן אחיה, ושל בוגר ביה"ס, אשר אימו היא חלק מצוות ביה"ס.
תהליך החזרה לקריית שמונה היה כרוך בשיפוץ ביה"ס שנפגע שלוש פעמים ובהכנתו לקליטה לשגרה. גל ראשון של חזרה היה בפורים והשני - לאחר הפסח, תוך דגש על תמיכה בצוות ובנפש התלמידים.
לימור דרמון, בי"ס קשת: "לראות איך אנחנו מתקדמים מפה"
עם תחילת המתקפה בשבת, לימור דרמון, מנהלת בית ספר "קשת" בשער הנגב, שמה על עצמה שכפ"צ וירטואלי והחלה לפעול לשימור כוחות הצוות, חיזוק התלמידים ושמירה על רציפות חינוכית, היכן שיתאפשר. לימור הקימה באילת בית ספר חלופי, שפעל במשך חודשיים לרווחת התלמידים המפונים. לאחר מכן היא וצוותה המסור הקימו מסגרת חינוכית בברור חיל ומשם המשיכו לחדש את הלמידה בבית הספר שלהם. המורים משקיעים רבות ברווחת התלמידים. בית הספר מפעיל תוכניות העשרה ותמיכה שונות, שמטרתן לחזק את התלמידים ואת הצוות, המתמודדים עם טראומות ואובדן. בית הספר עדיין פועל באזור לחימה. כל אירוע גורם לטלטלה ובראש ובראשונה נושא החטופים. עם זאת לימור והצוות משדרים יכולת, אמונה ותקווה. לימור מאמינה כי אין לקחת שום דבר כמובן מאליו, ויש להודות תמיד על מה שיש.
יסכה סמימי, ממ"ד רשב"י: "הדיסוננס בין עבודה בביה"ס לבית ולמשפחה יצר שפיות"
יסכה סמימי, מנהלת בי"ס ממלכתי-דתי בקריית גת, ומשפחתה התעוררו לבוקר קשה במושב שוקדה. ראו את בארי נשרפת. עזבו את המושב מיוזמתם יומיים אחרי. הגיעו לבית בקיסריה יחד עם משפחה נוספת מהמושב. יסכה הפעילה את ביה"ס מרחוק תוך כדי טיפול במשפחתה. בהמשך נסעה לביה"ס כשחזר ללמידה, כל בוקר. כעבור חודשיים עברו לנווה אילן עם קהילת שוקדה. חמישה חודשים מאוחר יותר חזרו הביתה. יסכה בעלת כוחות ונלחמת. לא ויתרה על הטיפול בילדיה ובמקביל ניהלה את בית הספר למרות הקשיים הרבים של הצוות, התלמידים ועוד. קיבלה תמיכה רבה מהצוות ומוועד ההורים ואף זכתה לפרס "אות החוסן" מהסתדרות המורים. תרמה בהתנהלותה האמיצה והחכמה הרבה חוסן ואמונה לתלמידיה, חברות צוות ביה"ס וילדיה האישיים.
פרויקט התיעוד של המנהיגות החינוכית סביב שבעה באוקטובר (בשיתוף עדות 710) ולאחריו נועד להראות את ההתמודדות יוצאת הדופן של מנהלות ומנהלי בתי הספר, המפקחות והמפקחים, בתקופה בלתי אפשרית. מטרת המיזם היא להקים ארכיון עדויות מקיף שיצטרף למאגר העדויות הלאומי לאירועי 7 באוקטובר. המאגר בהתהוות ובינתיים עולות עדויות ראשונות מתוכו.
