יצחק שלומי, אשתו אפרת ושבעת ילדיהם מתגוררים בסעד. יצחק, דור שלישי ביישוב, מנהל חטיבת דע"ת במקום וחבר כיתת הכוננות. בשבת, עם תחילת המתקפה יצא להגן על הקיבוץ, תוך סיוע לשורדי נובה שהגיעו למקום. בהמשך הצטרף לקהילה שפונתה לים המלח, והתמקד בביסוס תהליכי חינוך ולמידה לתלמידים המפונים והפזורים בארץ. המערך שהוקם דאג לשמירת קשר רציף עם התלמידים והמורים. בית הספר הפך להיות מקור הכוח והחוסן של הקהילה. בבסיס ההחלטות החינוכיות עמדו חיזוק החוסן של התלמידים ומתן משמעות לסיפור חייהם. בית הספר חזר לקיבוץ, תוך הצבת מטרות עדכניות ורלוונטיות לתלמידים ולמורים. דרך כתיבת הסיפור האישי ניתנה האפשרות לזיהוי חוזקות וכוחות אישיים, לצד המשמעות בשותפות בסיפור הציוני ובתקומת הישוב, העוטף והחברה כולה. יצחק מאמין בחוסן האנושי. אנשים יחזרו ליישובים, כשיחזור האמון במערכות. המפגש המחזק עם העם בישראל בשעות הקשות, הוא מפגש שמחזק את האמונה ומעורר תקווה.
תקציר ב-7 דקות