"מהפכה מתמדת" – בית ספר בתחרות

מבוא

​​​בחקר מקרה זה נכיר בית ספר שנדרש לסדרה של שינויים מהותיים בפרק זמן קצר יחסית, בשל תפיסות חינוכיות שהתגוונו סביבו ובשל תחרות קשה עם מוסדות חינוך חלופיים שקמו סמוך לו. 

ממקצועי לעיוני: המהלך הראשון של השינוי 1998-1994

דברי מנהל בית הספר (ניהל בשנים 2000-1994):

"התמניתי למנהל בית ספר כדי להתמודד עם גידולו של בית הספר והפיכתו לבית ספר שש-שנתי. המנהל הקודם ביקש שישחררו אותו מההתמודדות עם המשימה, שנראתה אז כמעט בלתי אפשרית, והוא פרש אחרי שבע שנות ניהול. היה לי ברור שהאוכלוסייה החדשה שבאה לאזור לא תשלח את ילדיה לבית הספר אם הוא לא יהיה בית ספר טוב. איך עושים בית ספר טוב? מגדילים את ההיצע, את האפשרויות, ומשדרים גבוה: לבגרות, לא סתם בגרות – בגרות איכותית, כזאת שמאפשרת להיכנס למגמות יוקרתיות באוניברסיטה ובטכניון. סגרתי את כל המסלולים החלשים; הודעתי: אין יותר נגרות, שרטוט. יש פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, מחשבים, לצד ספרות וכו'.

התחייבנו לקבל את כולם, אבל תלמידים חלשים מאוד הבינו שלא יחזיקו מעמד אצלנו ובאו פחות ופחות. קלטנו מורים חדשים, נפרדנו ממורים שלא יכלו להשתלב בבית הספר החדש. בניתי הנהלה אחרת ששידרה בגרות ואיכות. כיוון שהתחלנו לקבל ילדים מכיתה ז, היה לנו די זמן לתקן, לשפר ולהצעיד לבגרות. בנינו מערך של פעילות חברתית, אבל העיקר – שידרנו 'אצלנו מבטיחים כרטיס כניסה לעולם ההשכלה'. 'לקח' כמה שנים, ושיעורי הבגרות זינקו.

עיקר השינוי שביצענו הוא ארגון מבנה לימודי חדש ובניית מערכת שעות שהתאימה למטרות העיוניות שלנו. בכיתה ז יצרנו כיתות אינטגרטיביות וערבבנו בין היישובים. מכיתה ח בנינו הקבצות במתמטיקה ובאנגלית, והתחלנו להצעיד את הילדים לעבר המסלול שבחרו בסוף כיתה ט. כל אחד בהתאם לכישורים שלו; מי שיש לו נטייה ריאלית יותר – הפנינו למסלולים כגון פיזיקה, כימיה, מחשבים, ומי שפחות – הפנינו למגמות האחרות. לא הגבלנו במתמטיקה ואנגלית; מי שלמד ספרות ורצה 5 יחידות מתמטיקה, אפשרנו לו. היו לנו מעט מאוד כאלה במשך השנים, וברור למה. בשנים הללו בית הספר זכה להערכה רבה של הרשויות, שכן השכלנו לתת מענה לשיעור גבוה של התושבים. אני זכיתי להערכה, ברשת נחשבנו לאחד מבתי הספר 'המובילים'."  

לחץ לימודי: סבב שני של שינויים 1998–2002

שביעות הרצון מהמהלך הראשון לשינוי פני בית הספר נמשכה כארבע שנים. לאחריהן שוב החלו להישאל שאלות, מבית ומחוץ, על איכותו של בית הספר ועל יכולתו לתת מענה לציפיות הקהילה.

דברי תושבת האזור:

"הרי למה בחרנו לבוא לכאן? חיפשנו אינטימיות וקהילתיות של יישוב כפרי. כשהגענו, קודם כול הלכנו לבדוק את נושא החינוך. מכיוון שהילדים היו קטנים, בדקנו את בית הספר היסודי, לא עלה בדעתנו לבדוק את התיכון. ביישוב מצאנו בית ספר יסודי אינטימי שענה על הציפיות, לכן החלטנו לבוא לגור כאן. החינוך קבע, לא הבית. בית דומה יכולנו למצוא גם ביישוב אחר.

פתאום, כשהבן הגדול הגיע לכיתה ו, התחלנו לגשש ולשאול 'מה הלאה?'. מצאנו שיש בית ספר אחד שהוא בית הספר הרשמי של האזור שלנו. הבנו שאנחנו חייבים לשלוח לשם את הבן אבל בענייני חינוך אנחנו לא פועלים כאוטומט, אז התחלנו לבדוק בין חברים. שמענו הרבה מאוד דעות על בית הספר הרשמי ועל בתי ספר אחרים באזור. לא השתכנענו באף אחד מבתי הספר והחלטנו שאולי כדאי שהילדים יישארו עוד שנתיים בבית הספר היסודי שבו למדו, ביישוב. התחלנו, עם קבוצת הורים, לפעול כדי להשאיר את הילדים בבית הספר ביישוב לפחות עד כיתה ח."

דברי מנהלת החטיבה:

"מהשנה השלישית להפעלת התכנית החדשה התחלתי להרגיש אי נחת. הרגשתי שלא מיצינו, ושיש פלח אוכלוסייה הולך וגדֵל שאינו מוצא מענה אצלנו ומחפש חלופות. היישובים המזינים את בית הספר המשיכו לגדול, הגיע עוד גל של אוכלוסייה חדשה שדרש ממוסדות החינוך משהו אחר. אני עצמי התלבטתי אם לשלוח את ילדיי לתיכון, אף על פי שנחשב לתיכון טוב. ילדים שסיימו כיתה ט אצלנו בחטיבה החלו להתעניין בתיכונים באזור. הורים לילדים שסיימו כיתה ו החלו לחשוב על התיכון ובחרו לבקש אישורים לשלב את הילדים בבתי ספר בקיבוצים כבר מכיתה ז, כדי לחסוך מעבר.

התחלנו לבדוק מה בתי הספר האחרים מציעים, וראינו שהם מציעים בחירה לתלמידים. אז שילבנו במסגרת יום הלימודים בחטיבת הביניים פעם בשבוע מקצוע בחירה, כגון תאטרון, מוזיקה, כדורגל, כדורסל ואפילו ג'גלינג. זה עשה איזה רענון, אבל לא פתר את בעיית התיכון. כדי שיבואו אלינו ילדים מכיתה ז היה צורך לחולל שינוי בכל המסלול. לא רק בחטיבה. ולעשות משהו משמעותי.

דברי המנהל:

"שמעתי על התארגנות של קבוצת הורים באחד היישובים למעבר לבית ספר שמונה-שנתי. התחלתי לחשוש שאנחנו עומדים לאבד את ההישגים שלנו. אז כבר היינו במגמת עלייה בשיעורי המקבלים בגרות וגם בכמות הנרשמים לבית הספר. בכל שנה פתחנו עוד כיתות; התחלתי מארבע כיתות בשכבה והגעתי כבר לשש. הרהרתי על פרישה ומינוי מנהל חדש שיצעיד את בית הספר עוד צעד. אולי לכל מנהל יש רק שינוי אחד שהוא יכול לקדם…

רגע לפני עזיבה פניתי אל הרשת וקיבלנו יועץ ארגוני שסייע לנו לחשוב מה חסר אצלנו. יחד התחלנו לבדוק את המתחרים שלנו. בדקנו את תכניות הלימודים שלהם, השווינו, קראנו חומרים שלהם, ראיינו תלמידים, מורים…"

מתוך ריאיון עם תלמיד שבחר לעזוב:

"הרגשתי לא נוח בבית הספר. ביסודי הייתי בחממה; פתאום הגודל הזה. כל כך הרבה תלמידים, כל כך הרבה מורים, לא התרגלתי לזה. זה הכביד עלי. הגעתי לבית הספר בלי חשק, וביסודי הייתי תלמיד טוב מאוד. פיצלו אותנו, אז הייתי רק עם עוד שישה חברים מבית הספר שלי, וזה לא היה קל. עד סוף כיתה ח לא הצלחתי להתרגל.

יש לי שכן שכבר בכיתה ז, איך שגמרנו את היסודי, ההורים שלו רשמו אותו לבית הספר בקיבוץ, והוא היה מספר לי שכדאי שם. אז יום אחד באתי לאימא שלי ואמרתי לה 'אני הולך עם ירון לראות את בית הספר שלו'. הייתי שם יום שלם והחלטתי שבכיתה ט אני עובר. זה לא היה קל, היינו צריכים אישורים, ההורים שלי טיפלו בזה ועברנו.

עכשיו אני יותר מאושר. לא יודע איך להסביר. אין לחץ, בית הספר יותר קטן, הכיתות יותר קטנות, יש מרחבים של דשא והכול בקצב יותר אִטי. אני רוצה לעשות בגרות אבל לא מתוך לחץ. אני לומד ביום מקסימום ארבעה מקצועות, לא מציפים בשיעורים. אם לא הכנת זה לא סוף העולם, אין הרשמות וכאלה. באים לקראתך. אתה בן אדם, לא מספר."

דברי המנהל:

"אחרי שעשינו בירור מעמיק, מצאנו ששם יש כיתות קטנות יותר, משהו שלא יכולנו להתכוון אליו בהיעדר תקציבים. ראינו שיש פחות לחץ לימודי וקשר טוב יותר בין מורים לתלמידים, ובגדול – פחות עומס. הסתכלנו שוב על מערכת השעות שלנו והחלטנו לארגן מחדש את מבנה הלימודים. מנהל המערכת צעק 'געוואלד' כי זו התארגנות לא פשוטה, אבל לא הייתה ברירה."

אינטימיות: סבב שלישי של שינויים 2002–2005