של מי ה'מגן' הזה?" – ציוני בית הספר מול ציוני הבגרות

מבוא

​חקר המקרה מבוסס על אירוע שהתרחש בחטיבה העליונה בבית ספר על-יסודי שש-שנתי, ובמרכזו הפער שבין הציונים השנתיים (ציוני מגן) לבין הציונים בבחינות הבגרות.

רקע – מארבע-שנתי לשש-שנתי, מהומוגני להטרוגני

​משנת 1954 ועד שנת 1994 היה "אחדות" בית ספר תיכון עיוני ארבע-שנתי (כיתות ט-יב), והוא קיבל רק בוגרי כיתות ח שהישגיהם הלימודיים טובים ואין להם בעיות התנהגות. ואכן, הישגי התלמידים בבחינות הבגרות היו גבוהים, גם בשיעורי הזכאים וגם בממוצע הציונים. בית הספר אופיין בתרבות של הישגיות בלימודים; מורי בית הספר והנהלתו עסקו בעיקר במדידת הישגים, בשמירה על כללי המשמעת ובפיקוח על הכללים והנהלים. הייתה הפרדה בין התחום הפדגוגי לתחום החברתי. הצלחת המורים נמדדה בהישגים.

התיכון שהיה ארבע-שנתי הפך לחטיבה עליונה, ואליה צורפה חטיבת ביניים חדשה. בעקבות החיטוב ועל-פי החלטת מינהל החינוך העירוני, הופסק תהליך מיון התלמידים, ומאז בית הספר קולט את כל התלמידים בתחומי האזור שלו.

בעקבות השינוי חלו שינויים רבים גם בחטיבה העליונה: ירידה מתמדת בהישגי התלמידים, ירידה משמעותית רציפה בשיעור התלמידים הזכאים לבגרות, "בריחה" של תלמידים טובים וכן ריבוי בעיות משמעת והתגברות של מעשי ונדליזם.

הצוות החינוכי חש אי נחת ואוזלת יד מול המציאות החדשה: "אין פתרונות. אין כלים אמִתיים לעבוד בכיתה", קבע מורה אחד. רכזת אחת טענה: "ולא ברור למה צריך להחזיק את התלמידים האלה. למנהל בית הספר ולבעלי התפקידים אין תשובות, ובמקום להיות בשטח – הם מסתתרים בחדרים שלהם." למרות זאת לא חל שינוי בהתנהלות, במבנה, ביעדים ובדרכי העבודה בבית הספר. "הצוות החינוכי מתרפק על העבר", קובלים המורים.

רוח חדשה

​בשנת תשס"ד (2004) מונה לבית הספר מנהל חדש, גדעון, אשר צמח במערכת החינוך: הוא היה מורה מן המניין, מחנך, רכז שכבה ומנהל חטיבת ביניים. עם כניסתו לתפקיד המנהל ב"אחדות" הבהיר גדעון לצוות המורים כי לדידו "אחד המרכיבים המרכזיים והבסיסיים לעבודה החינוכית הוא שיח פדגוגי מפרה בין כל המעורבים (מורים ותלמידים)", ובעיקר כי "הצלחה נמדדת בשילוב של התלמידים בכיתתם מתוך מימוש היכולות שלהם ובחינת תפקודם השוטף." גדעון הבהיר את התפיסות החינוכיות שהביא אִתו וזכה להנהונים והסכמות מקיר לקיר.

מדברי גדעון:

"בית הספר חייב ליצור תשתית ארגונית ומצבים המזמנים שיח מפרה, אחרת לא יהיו תהליכי הוראה-למידה משמעותיים. אחרת לא תהיה הצלחה. אני מאמין שכדי ליצור שיח כזה צריך גמישות במבנה הארגוני, בתחום החברתי ובארגון הלימודים. רק גמישות תאפשר התאמה למציאות משתנה, לשונות בין התלמידים ולצרכים המשתנים. צריך חיבור של כל מעגלי העשייה בבית הספר (משמעת, תהליכי הוראה-למידה, הערכה, חינוך חברתי) למערכת אחת, עם השקות וחיבורים משמעותיים המזינים זה את זה וביחד יוצרים את הסיטואציה החינוכית האמִתית.

ואת זה אי אפשר לעשות לבד. המורים, ובוודאי הצוות הניהולי, חייבים להיות שותפים. וזו אינה סיסמה. היעד שלי הוא יצירת תרבות שיתופית בניתוח, בחשיבה, בהחלטות ובביצוע, וכמובן – באחריותיות. מדובר על עבודת צוות לא כסיסמה אלא כמכשיר מרכזי לעבודה בבית הספר, כאורח חיים.

לכן יש צורך בקיום תכניות עבודה תהליכיות של כולם. צריך לקבוע יעדים ברורים ומדידים ודרכי ביצוע והערכה. ברור לי שזה כולל גם את הניהול. ניהול צריך להיעשות בשקיפות מרבית של המטרות, של תכניות העבודה, של פתרון הבעיות, של קבלת ההחלטות וכדומה. הכנסת שינויים וחידושים לבית הספר מחייבת הפיכת בית הספר לארגון לומד. למידה והדרכה על ידי כוחות חיצוניים וגם כוחות פנימיים. אבל בסופו של דבר האחריות הכוללת היא של המנהל."

המנהל ופורום רכזי המקצוע

​"הרגשתי שיש עם מי לעבוד, שיש הסכמה עקרונית על הדרך", אמר גדעון, "שיש מקום לחידוש ולרענון." זה היה משמח ומעודד מאוד. "לפחות עד שהדברים הגיעו להישגים ולהישגיות", נושא שבו נתקלה גישתו בביקורת חמורה. "בדקתי איך מוגדרים ציונים שנתיים, על פי מה מודדים התקדמות, מה מהות הפער העמוק בין ציוני המגן לציוני הבגרות, שוחחתי עם מורים, תלמידים והורים והשתוממתי."

גדעון כינס את הפורום הפדגוגי המוביל מבחינתו, פורום רכזי המקצוע, לדיון בנושא הערכה כדי לנסח תרבות הערכה בית ספרית.

מדברי גדעון:

"הגעתי לידי מסקנה שעלינו, כמוסד חינוכי, לפתוח בתהליך בנייה של מסמך הערכה בית ספרית. מטרת המסמך – לשקף את המדיניות שלנו במתן ציונים בתחומי הדעת השונים, וכן להגדיר לעצמנו איך לתת לתלמידינו ציון בית ספרי בתום לימודיהם לקראת בחינת הבגרות. אני מתכוון לציון המכונה בפי העם ציון מגן. המטרות העיקריות של המסמך: לכוון את העשייה שלנו כצוות חינוכי; ליצור אחידות בתוך תחומי הדעת ובין התחומים; להוות סוג של תיאום ציפיות בינינו לבין התלמידים והוריהם."

רכזת הספרות:

"מה זה מסמך מדיניות הערכה? אם זה אומר שאני אהיה חייבת להיצמד למה שיוחלט במסמך – זה לא מקובל עליי. לכל אחד מאִתנו יש שיקול דעת משלו. איפה המרחב שלי כאדם מקצועי? האם שוב מנסים להכניס את כולנו למסגרת אחת?"

רכזת המקרא:

"לדעתי, זה דווקא נפלא! כך לא נצטרך לשבור את הראש! ניקח מחשב, נחשב באופן מדויק את הציון לפי ההנחיות, ואם יבואו אליי בטענות, אשלוף את המסמך ואגיד: 'הנה, אמרתי לכם מראש איך אני מחשבת את הציון', וזהו, נגמרו הוויכוחים. אתה יודע מה, גדעון? – קדימה, בואו נלך על זה!"

תגובת גדעון:

"אני מעוניין לשמוע אנשים נוספים. קדימה! כל אחד יגיד מה עמדתו!"

רכז המתמטיקה:

"אני רוצה להרחיב לכם את שדה הראייה; אנחנו דורשים רמה גבוהה, שלא כמו משרד החינוך, שבכל פעם מוריד את רמת המבחן כדי להעיד על עלייה בציוני בגרות. זה המוניטין שלנו! באוניברסיטה או בטכניון – התלמידים שלנו יודעים מתמטיקה ולא צריכים להתחיל הכול מחדש, כמו שאנחנו שומעים מהמוסדות להשכלה גבוהה."

תגובת גדעון:

"אני מבקש לא להתמקד רק בסוגיית ציוני המגן, אף שהיא תהיה חלק חשוב במסמך המדיניות בנושא ההערכה. בואו נשאל את עצמנו: מה הפוטנציאל של מסמך כזה? מה כדאי לכלול בו?"

רכזת האנגלית:

"אני מוכנה להתייחס. כידוע לכם, אצלנו יצאה תכנית לימודים חדשה הכוללת סטנדרטים ברורים לכל שנה."

רכז המתמטיקה:

"המושג 'סטנדרטים' מתחיל לחלחל לכל המקצועות. אני חושבת שרוצים ליצור סטנדרטים לכל מקצוע ולהכניס אותנו לסד, כאילו שלנו, המורים, אין שיקול דעת."

רכזת הספרות:

"כדאי שנקבל מידע מקצועי יותר על תהליכים כאלה. אני לא יודעת על מה מדברים."

רכזת האנגלית:

"אנחנו השתתפנו בהשתלמויות רבות בתכנית. עלה בהן גם נושא ההערכה, והראו לנו כמה מסמכים של מדיניות הערכה בית ספרית. במסמך כזה כתוב, למשל, שכלי ההערכה והמבחנים בתחום האנגלית ייבנו בהתאם לסטנדרטים בתכנית הלימודים. ראיתי גם מסמך המפרט את דרך ההערכה בכל מקצוע בכל שנה, כלומר – המרכיב של הציון, למשל: פורטפוליו – כך וכך אחוזים, מבחן – כך וכך…

אני חושבת שמסמך כזה דווקא יכול להיות טוב לנו. זה יעשה סדר למורים ולתלמידים וגם ייצור אחידות. זה חשוב לכל ארגון וגם לבית הספר."

רכזת המקרא:

"אני רוצה להגיד משהו. כשמתחילים לדבר אִתי בשפה של התעשייה: סטנדרטים, מדדים, תפוקות, תשומות – זה מקומם אותי! אנחנו מוסד חינוכי, ואצלנו יש תהליכים חינוכיים. אנחנו מתאימים את עצמנו לתלמידים שלנו, להרכב הכיתה, לעניין שהם מגלים. יש כיתה שנעסוק בה במנהיגותו של משה במשך שיעור אחד, ובכיתה אחרת אולי אעשה זאת בחמישה שיעורים, כי הם מתעניינים, שואלים. אז איך אני יכולה להיכנס לסטנדרטים ולחוקים חיצוניים?"

 רכזת הספרות:

"אצלנו במקצוע אי אפשר לעשות דבר כזה. אולי זה אפשרי במדעים המדויקים."

רכז האמנויות:

"אתם רוצים להגיד לי שזה יחייב גם אותי? אנחנו מטפלים ביצירות אמנות. מה לזה ולמסמכי מדיניות?"

תגובת גדעון:

"אני מבין שאתם לא רואים את הנחיצות של מסמך כזה, ואחדים מכם אפילו טוענים שיש בו כדי להזיק לתהליך החינוכי, לשמו של בית הספר ובכלל…"

מדברי גדעון לאחר המפגש

​"היה קשה! לא קל להוביל תהליכי שינוי. מדובר כאן בשינוי תפיסות חינוכיות ועמדות מקצועיות, וזה תהליך ארוך. לפחות הגענו למצב שמבינים שצריך ושכדאי להמשיך ולדבר. תראו את הנתונים – זה מזעזע:

ברור שמשהו צריך להיעשות. המורים חיים במציאות של לפני עשרים שנה! התלבטתי אם אני צריך להוביל או להזמין מנחה חיצוני. עוד לא החלטתי. אני מתלבט עם יועצת שהבאתי כדי לייעץ לי בכל תהליך השינוי הזה. אולי אבקש ממנה שהיא תתייצב לפני הצוות? ברור לכל הצוות שיש לי תפיסות חינוכיות מוצקות, ושברור לי מה צריך לעשות בבית הספר הזה.

צריך 'להחליף למורים את הדיסקט'… בכל פעם אני עוצר את עצמי מלהגיב על כל מילה, כי אני באמת מאמין שאי אפשר לשנות בלי לתת לאנשים לדבֵּר, אבל זה קשה לי מאוד! למשל, אני משתוקק לשאול את רכזת המתמטיקה איך היא הייתה מגיבה אילו הבן שלה היה רוצה להתקבל לטכניון, ורק בגלל ציון המגן הוא לא היה מתקבל.

יש כאן שאלות ערכיות ממדרגה ראשונה, ואני רוצה מאוד שנתרומם ונגיע לשם, אך לא הייתי רוצה שיראו בי סותם פיות. אני מבין שהחבר'ה האלה זקוקים ללמידה של תחום ההערכה וללמידה של תפיסות חינוכיות חדשות. ברור לי לאן אני רוצה להוביל. החלטתי שבסוף השנה נוציא מסמך מדיניות הערכה בית ספרית, אך אני מתלבט בקשר לדרך."

© כל הזכויות שמורות למטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל אביב.