מעברים

מבוא

א'

​מתי ה'חינוך', ה'פדגוגיה' — המילים הנעלות של בתי החינוך שמכבסות את המציאות בביטויים מצוחצחים כגון: 'מאותגרים', 'שווים' — מתי אלה מתחלפות במילים החברתיות מכוסות הבוץ והעוני. אולי הדבר מתרחש כאשר הוא, שמחפש את הנפצים, מנתר מולי על אופנוע, חיל אופנועים אנו, כדי שכולנו נדע שהוא קיים. "אני הורס — משמע אני קיים!", ורק כשאימא שלו מגיעה עם אחותו התינוקת הוא מתמלא רוך ועדינות, כמו מלטף במבט את שתיהן, דואג שלא ימתינו בשמש, והכעס שלו נעשה לריקוד מפחיד, שנועד לשמור עליהן מפנינו.

בלילה תלמידי השכבה שלו יוצאים לפולין והוא מגיע בשתיים לפנות בוקר להיפרד מהם, עם פרשי האופנועים. עם החברים שלא נוסעים הוא מגיע, כמו מצביא דגול בראשם. בחשש הוא שואל אם אפשר לעלות לאוטובוס לומר שלום. אני מרשה. הוא מופתע. הם נוסעים ואנחנו במגרש הריק והנטוש, ארבעה נערים, אופנועים ואני. אילו מילים יגיעו עכשיו? מרגישה שהפער החברתי מגיע מכאן ועד פולין. "בכלל לא רציתי לנסוע, אנחנו נוסעים יחד לתורכיה, יהיה כיף". מרגישה שהפער ממריא הרחק מפולין. עולים על האופנועים ונעלמים בצווחת מנועים אל הלילה. אני בדממה עם המילים שלי: מה אנחנו רוצים שיקרה במסע לפולין? אילו מעברים אנחנו בונים שם? אולי גשרים? מה יקרה במסע לתורכיה?

"היא קראה לי מנחוס", הוא מתלונן על המורה לתנ"ך. מה זה? מילים חדשות? ישנות? היא שהוריה הביאו אותה מפולין, לא ידעה שבארץ שבה נולדו הוריו זו קללה. בתנ"ך שלה לקללות יש צלילים אחרים: יש דרך לבנות גשר מעל המעברים האלה?

מעברים למילון אחר.

יושב מולי, השיער הארוך מכסה פנים קטנים. שיער מכסה עיניים מכסה פנים. איזה קול אני צריכה להשמיע כדי שישלח מבט? איזה מילון צריך לפתוח כאן? באיזו שפה נכון לדבר? הפדגוגית? זו שמבקשת לעצב את כל השונים בתבנית אחת זהה? תלבושת אחידה, צלצול אחד? רגע, אולי צריך להוריד מהמדף את מילון המונחים הטיפוליים? להזמין פסיכולוגית? יועצת? לחפש דלת שעד עכשיו לא הצליחו לפתוח? אולי פשוט להניח? מהו גבול החינוך; היכן ראשיתו של הטיפול? מתי החינוך והטיפול מתערבבים זה בזה?

לעתים גולשים מתחום החינוך למרחב הטיפולי ומרגישים בו חום ורכות ומאבדים את הכיוון חזרה לתחום החינוך. מילון הטיפול מציע 'הכלה', 'אמפתיה', 'חרדות', 'סמכות הורית', ואילו המילון שכתובות בו המילים 'התמדה', 'שיעורי בית', 'אוריינות', 'שינון' נשאר חיוור, ויש בו רק הדהוד לימים שבהם הייתה הפדגוגיה קטר הרכבת. מזמן הרכבת מחפשת אחר המסילה.

בדרכי הביתה. חוצה את השער שבבוקר קרע את ה'שם' וה'כאן'. שוב חצייה וחזרה לשפה שבין השפות. שם אין חינוך ואין טיפול. אין חברה. בשתיקות שפוגשות את כל מה שמזמן חסר מילים. לתמיד. עד מחר בבוקר.

ב'

​צדק צדק תרדוף…

אולי אנחנו דורות ניסיוניים?נמזגים מכלי לכלי,

מנוערים באביקים,

נבחנים בדבר־מה שהוא יותר מעין,

כל אחד ואחד

נלקט לבסוף במצבטים?

ויסלבה שימבורסקה

מדשאות ירוקות. מִבנים לבנים קטנים. מחלון בוקע קול נגינת חליל. שלושה נערים ונערה אחת נעים בשביל במתינות. שקט. המון שקט. בית ספר פרטי אי שם בארץ.

מה נדרש להשאיר מחוץ למקום הזה כדי לברוא את התמונה הפסטורלית הזאת?

מה נדרש להוציא מחוץ לבית הספר שאני מנהלת, כדי שתשרה בו אווירה דומה?

מה בית הספר השלֵו הזה אינו יכול להכיל?

לאן נעלמו הילדים ה'אחרים'? היכן הם התלמידים העמוסים משא של כעסים? אילו אפשרויות פותח המקום היפה הזה, ומה נעדר מבית הספר הציבורי המוכר לי כל־כך, ולחלופין מה הוא מעניק?

חודשים ארוכים אני בוחנת את מערכת החינוך מנקודת ראותי ומחפשת דרכים להבין את המציאות המפורקת. מערכת חינוך ציבורית, מותקפת ומוחלשת, לצדה הולכת ומתפתחת מערכת חינוך פרטית, סלקטיבית, מטפחת ומאפשרת.

רגע של נוסטלגיה:

אני תלמידה בכיתה ח', בבית ספר יסודי בתל־אביב. תלמידים ממרכז תל־ אביב, משכונה קרובה, עולים חדשים. את המשך הלימודים יקבע מבחן 'סקר'.

כיתה ט' בבית ספר תיכון עירוני א' בתל־אביב. בשכבת הגיל שלי פחות ממחצית התלמידים שלמדו עמי בכיתה. המערכת הציבורית מפנה תלמידים אל בתי ספר שמציעים מסלולים מקצועיים.

שנים אחדות מאוחר יותר מתמסדים בתי ספר המכונים 'מקיפים'. בבית הספר שאני מנהלת כיום צומחות מגמות לעיצוב חלונות ראווה ומתפתח מסלול לניהול משרד.

לא חולפות שנים רבות ונשמע קול הקורא להזדמנות שווה לכולם. 'כל אחד יכול'. האינטגרציה היא עובדה קיימת.

ושוב להווה:

הצורך של הורים לספק לילדיהם מסגרות מובחרות מקבל מענה במסלולים ייחודיים ובבתי ספר פרטיים.

המסרים כפולים: חינוך שווה לכול. בפועל, הפערים הולכים וגדלים.

המערכת הציבורית התבגרה, פקחה עיניים וגילתה מציאות, שבה למרות כל מיני הסדרים ותחבולות ההישגים בה ממשיכים להטריד.

ההווה חבר לעבר.

יש ילדים שלומדים בביתנים קטנים לבנים ומהם בוקעים צלילים של חליל, ויש ילדים שהכעסים שלהם הולכים וגדלים.

הבעיה איננה רק השכלה ותעודה.

מערכת החינוך היא שיכולה לספק מרחב שיש בו ריבוי זהויות. קשר בין אנשים לא נבנה מפרקים תיאורטיים שכתובים בספרי האזרחות. הקשר האנושי נוצר באמצעות המבט בעיניים, במפגש שיש בו התקרבות פיזית. הריחוק החברתי קיים בין קבוצות שונות של תלמידים, אך המטרה היא שנוכחות האחר תפתח עמדה מוסרית, שלא תאפשר התעלמות.

מפגש מרובה זהויות ייתכן רק בבתי הספר שהעמדה האתית שלהם בונה אינטגרציה בין המוסר לתרבות; רק במוסדות חינוך שבהם מתקיימת התבוננות של התלמיד והמורה — התבוננות של כל אחד בעצמו ושל כל אחד מהם בחברה.

גם אם הכוחות החברתיים דוהרים להעמיק את הפיצול ולהגדיל את הפערים, גם אם מכשירים את המסגרות הפרטיות והמבדלות של המחר, חובה עלינו אנשי החינוך לשקף את המציאות המתהווה, שבה חלק אחד של החברה נעשה שקוף לחלק האחר ומפסיק להתקיים בתודעה.

ג'

​פתאום, בלי להבין מה המקור לכך, התחיל דיבור על מעמד המורה. מעמד המורה? האם אני מצליחה להיזכר במילים שגרמו לי להחליט להצטרף למערכת החינוך? האם היה בהן משהו שעניינו 'מעמד'? האם ביקשתי לי מעמד גבוה? האם הרגשתי שאני ממוקמת במעמד נמוך? האם חשבתי שאני זקוקה לסולם כדי לטפס בו למעמד כזה או אחר?

כל השנים הרגשתי שזכיתי לעבוד עם נבחרת של אנשים, אמנם כן – ברובן נשים – שהשכלתם רחבה, ששפתם עשירה, שרבים מהם יצירתיים, בעלי מודעות חברתית ואוהבי אדם.

זה ימים רבים אני נכנסת בשעות הבוקר לבית הספר, לעצים הפורחים באביב וירוקים בחורף ומקבלת אותי חבורה של תוכים ירוקים, טרודים וממהרים, כאילו לא הבחינו שהשעה עדיין מוקדמת, ואפשר לנוע קצת יותר בנחת. "האם אני בבית הספר או בטיול בספארי?", אני שואלת את עצמי, מחליטה להצטייד מחר במצלמה. ודאי אשכח אותה מחר שוב. מי עוד מבחין בהם? הכיצד לא סיפר לי על כך איש? אולי אני חולמת? מפנטזת? מה פתאום! דבורה'לה, המורה לספרות, עוזרת לי לכתוב את הקסם. "הידעת שבשעות אחר הצהריים, על העץ הגדול שבכניסה לבית הספר, מתכנסת לה חבורה רעשנית ופטפטנית של תוכים גדולים וירוקים?! הם החליטו להשלים את השכלתם והם באים אל בית הספר. נכון, לא בשעות הנכונות וגם התנהגותם לא משהו. אף אחד לא קם לכבודי… כדאי לך להיות מודעת לתושביו החדשים של בית הספר שלך. חתומה, המורה של ארבע אחר הצהריים…". והרי תגלית: לא רק שזה אינו חלום פרטי, אלא שהמקום הזה מלא הפתעות של תוכים ירוקים ואנשים שכותבים את המציאות בליריקה בית ספרית.

שנים ארוכות אני פותחת את היום בחדר המורים. כיסאות שמחכים למורים; כוסות ממתינות על המדף למורים שיצאו בהפסקה וימלאו אותן קפה ותה כדי לרכך את גרונם. בפינת החדר יושב מורה בשעה זו של הבוקר, כששקט מרפד את קירות החדר שאחר כך יתקשו להכיל את הקולות. פותר תשבץ. ואני מטיילת עמו יחד בין מושגים ותמונות. בשעה זו אפשר לשמוע על ילדים ונכדים, לשמוע המלצות על סרט או על תערוכה ולהרגיש שזה בית של ספר.

כמו שהתוכים הירוקים התנחלו דווקא על העץ שלנו, כך גם חבורות של מורים להיסטוריה, לספרות, למתמטיקה, מתפקדים איש־איש ליד שולחן הצוות שלו. מעולם לא נעשתה חלוקה, אף פעם לא נקבע שם על הכיסא, וכמו בסדר קדום כל מורה יודע את מקומו. על שולחן המתמטיקה אפשר למצוא בסוף היום דפי נוסחאות, מבחנים עתירי מספרים. אזור הספרות יבטיח למבקר שירים; שירי תפארת מימי הביניים. אגב, מקומם של המורים לפיזיקה, לכימיה ולביולוגיה ייפקד כמעט תמיד. אותם תוכלו למצוא במעבדות.

על קולות כבר סיפרתי?

מורים לתיאטרון שעוזרים לתלמידים לברוא דמויות חדשות. מורות חטובות למחול שסופרות בקצב אחיד את התנועות. מורות לאנגלית שמביאות ארצות רחוקות במבטא של מקום אחר. גבי, המורה רב־ההשראה, שמתפלל אתנו בטקסים את 'אל מלא רחמים', מברך על הנרות בחנוכה, שר עמנו שירי טבע בסדר ט"ו בשבט וקורא במגילת אסתר בפורים. יש כאן קולות רכים מלאי חמלה וקולות של מעצבי ידע, ולפעמים קולות של כעס ואפילו של חוסר סבלנות. אבל יש כאן קולות של חיים וקולות רבים מאוד של אנשים אוהבים.

© כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים.