יומן מסע
מאת רחל חסון
זמן קריאה: 8 דקות
מבוא
תחילתה של עבודת מנהל בית ספר כרוכה בלמידה של תחומי דעת רבים. כדי שכניסתו אל בית הספר תהיה מקצועית, עליו לדעת כי כל נושא מחייב בראש ובראשונה היכרות ומוכנות ללמידה ממושכת. חשוב שיבין כי למידת עומק והבנה הן פרי תהליכים ממושכים וארוכים.
חניכה עצמית מחייבת הכרה בהזדקקות לגורמים מקצועיים — מנהל עמית, חבר למקצוע, איש מתחום ניהולי אחר, מאמן — וכן היוועצות עם הגורמים המומחים.
כניסה לתפקיד ניהול מחייבת ויתורים על שליטה ועל כוח מתוך ידיעה ברורה שלא כל התחומים ניתנים לשליטה, ונחוץ לבחור ולהעדיף.
אני מתכוונת בעיקר לצורך להבנות עבודת צוות, ולהשכיל להבין עמו את המהות. יש צורך מתמיד בהבנת היעדים החינוכיים, ונדרשת מיומנות רבה להכיל את השינויים החלים במערכת החינוך בכל יום.
זהו יומן מקוטע של סצנות ואירועים בולטים שהיו תחנות בעלות משמעות בעבודתי. אי־אפשר להעביר את כל החוויה, אולם חשוב להתבונן בה בכמה רמות: אישית, אנושית, מקצועית. חניכה היא התבוננות מתמדת בתחומי הדעת, במורים, בתלמידים, בגורמי הפיקוח, בהורים ובקהילה. כל אלה חונכים את המנהל מדעת ובבלי דעת. הנחנך הוא המנהל שכל אחד מהגורמים האלה הם בעבורו יעד ללמידה ועליו לייצר בכל יום 'למידת כול', גם כדי לזמן לעצמו הבנה ניהולית מעמיקה. החניכה אינה מסתיימת והיא מתקיימת לאורך זמן. ככל שזמן הניהול מתארך, כך הלמידה מתעצמת.
כניסתו של מנהל אל הארגון: רגע מכונן ומשמעותי
אני מוצאת את עצמי בתוך מעגל של מורים, מיד לאחר יציאתה של המנהלת הקודמת. לאחר שהודיעו לה על פיטוריה. היא נפרדת — ואני בפנים.
איני מרגישה דבר.
מביטה סביבי — ורואה אנשים מביטים בי. איני מצליחה להתחבר למה שהם עוברים. אני עסוקה בהתמקדות בדברים שעליי לומר. אני מציגה את עצמי: "שמי רחל חסון. אני מגיעה מתיכון 'הראשונים' בהרצלייה. שימשתי רכזת שכבה של 500 תלמידים, והתפקיד הזה נתפס כניהול בית ספר. יש לי שתי בנות. אחת מהן לומדת בתיכון; השנייה בחטיבת ביניים. אני גרה בהרצלייה…."
אני מפסיקה ומביטה סביב. בראשי עוברות מחשבות: "את מי זה בדיוק מעניין? לפני רגע הייתה מנהלת אחת. לפתע מגיעה אחרת. רק לפני כמה דקות הודיעו להם. ברור שאינם קולטים כלום במפגש. אולי הם בשוק. יש להניח. ולא ניתן להם זמן לפרדה. האם הם שמחים? אולי עצובים? האם מישהו טרח להכין אותם?".
ממחשבות אני חוזרת למציאות: מישהי עוצרת אותי. דמות מוכרת. איילה הפסיכולוגית. זכרתי שהיא אמרה לי במפגש כלשהו: "נשלח מכתב אנונימי מטעם חדר המורים על אי־סדרים ניהוליים. המנהלת לא הצליחה להחזיק את המורים. לא הצליחה לנהל אותם. היא צמחה מתוך המורים, והם יצרו תשתית להרחקתה מהמערכת". אינפורמציה מהותית, אני מהרהרת ביני לביני. המחשבות נסגרות. אני חוזרת למציאות.
"מיד", אני אומרת, "אפגש עם כל מורה להיכרות אישית, ומחר אפגש עם כל חדר המורים לתכנון השנה".
התאריך הוא 31 באוגוסט 1997. רגע לפני תחילת השנה. אין חפיפה, אין הכנה, אין מערכת, אין הדרכה. אין די נרשמים. נראה שיש כאן הרבה 'אין'. אני מוסיפה לחשוב על צעדיי הראשונים.
איילה הפסיכולוגית נכנסת לחדר. "רוחי", היא קוראת לי. אנחנו מכירות מהסופר השכונתי. שכנות. לימדתי את הבת שלה ספרות בתיכון 'הראשונים'. "תני מקום לליאת. היא תעזור לך. שימי לב לרגישויות שלה. היא חדשה". אני נזכרת בשיחתי הראשונה עם מנהלת מחלקת שח"ר בעירייה, ומבהירה לעצמי את העניין. הסגנית שלי היא מינוי עירוני שנועד להציל את בית הספר. היא חסרת ניסיון בניהול או בהוראה בבית הספר. הסגנית שלי חסרת מושג מהו בית ספר תיכון לבעלי צרכים מיוחדים. היא לימדה מתמטיקה ב'תנופה'- מרכז תגבור שכונתי בשכונת 'שביב' הידועה כשכונת מצוקה. אני מוחקת את המחשבות וחוזרת למציאות. אני לא ממש קולטת את כל התמונה. ברור שהמצב חדש, מורכב, לא מפוענח כולו. העיקר שיש כאן נפש אחת מוכרת.
סיפורם של המורים
אני מתחילה להיפגש עם המורים. איש מהם אינו יודע מה הוא עתיד ללמד. מה הכיוון? מה תכנית הלימודים? אני שואלת את עצמי: ריבונו של עולם. אני שבאה ממקום מסודר כל־כך, מבית ספר אליטיסטי, נוחתת בתוהו ובוהו. איך ייתכן שהמורים אינם מתמצאים בחומרי ההוראה, שאינם יודעים מהם יעדיהם? התמונה מתחילה להתבהר: זמן רב שאין כאן יד מכוונת. אני שואלת את עצמי: כיצד אוכל לגשר על פערים רבים כל־כך? פערי הוראה, פערי רישום, פערי אוריינטציה. אני מסתגרת בתוך עצמי ואיני מאמינה למראה התוהו ולכאב המתעורר. כמה זמן ימשיך אי־הסדר הזה ללוות את העשייה הבית ספרית ובאיזו מידה המצב ניתן לשליטה.
אין התמקצעות, אין פרופסיה, המורים אינם יודעים לעבוד עם תלמידים מנותקים ובעלי צרכים מיוחדים. הם כאן כי לא הייתה יד שתכוון את המקום ותגדיר את יעדיו. הם מספרים לי על 'הוראה כוללת' הנהוגה בכיתות הנמוכות. כולם מלמדים הכול. 'מורים כוללים' — מי שמע על המושג.
סיפורה של הבגרות
אין די זמן לחשוב. השעה דוחקת. עוד יום לימודים מתחיל. איך מתחילים? מסמנת את הדרוש לטיפול מיד. אומרת לעצמי: "בגרות. להכין אותם לבגרות. לא משנה איך. האינטואיציה מעל ההיגיון. לתת לכולם תקווה. בגרות זו שפה מוכרת. מוכרת לי ולכלל האוכלוסייה".
זהו כוכב הצפון שלי: חזון אינטואיטיבי. מתאים לי מבחינה מקצועית. אני מכוונת לחזון בית ספרי ביום קשה. ביום שמפגיש אותי עם מערכת חינוך אובדת עצות. בית ספר שיש בו כרגע רק קירות ואין בו תוכן של ממש. התלמידים ייגשו לבגרות. המורים יתמקצעו בהגשה לבחינות. אני מסיימת את הפגישות האישיות. לפתע פותחת ציפי, המנהלת המפוטרת, את דלת חדרה או ליתר דיוק — חדרי. היא לא הספיקה להיפרד, ומנסה להראות לי איך ממלאים את דף תקן השעות למשרד החינוך שמטרתו להסדיר את תשלום השכר. "בחודש ספטמבר…", אני רואה שהיא אינה מסוגלת להעביר לי את הנתונים, ואומרת לה: "אני כבר אסתדר…". אני אומרת לעצמי שוב שהסיטואציה הזאת אינה אפשרית. איני מסוגלת לחשוב מעבר לכך, ועסוקה ב'כאן ובעכשיו'. גיוס מורים לבגרות.
סיפורה של ליאת
ליאת הסגנית מתקשרת לסגנית המנהלת של חטיבת ביניים, ומקבלת הנחיות לגבי הטופס. אנחנו מסכמות: נפגשים בשבת אצלי לתכנן את השנה. אנו מתכננות את מערכת השעות ומקבלות מורים חדשים לעבודה. בה בעת אנחנו מתקשרות לאריה, רכז מערכת של 'הראשונים'. מקבלות ממנו הנחיות ראשוניות כיצד להתכונן לאחד בספטמבר. יש לנו יום אחד. אנחנו נותנות זו לזו כוח, ומחליטות ליצור סדר בתוך האי־סדר.
הזמן הוא שבת אחר הצהריים, בביתי. אנו מתנהלות נהדר. מגבשות אסטרטגיה למערכת של השבוע הראשון. מתבוננות בנתוני התלמידים. אנחנו מקבלות שתי מורות לעבודה. מתייעצות עם מנהל אגף החינוך לגבי כמה מורים אחרים — ופותחות את השנה.
המורים מקבלים הנחיות ראשונות לפתיחת השנה, ואנחנו בתחושה של 'התנעה'.
היום הראשון
היום הראשון ללימודים הוא יום חגיגי במיוחד. התלמידים בחוץ לא ממהרים; המורים מקבלים את מערכת השעות; ואני מקבלת שיחת טלפון מאישיות בכירה במחוז: "קבלי את יונה לעבודה! לא מעניין אותי אם הוא לא יודע ללמד או כן יודע ללמד. אני צריך למצוא לו פיתרון". בפעם הראשונה אני מתוודעת למושג 'שעות פרופסיונאליות'. אלו שעות שיש בהן מחויבות של המערכת כלפי מורים, גם אם הם אינם מתאימים למערכת החינוך. שעות של שיבוץ אקראי. הדובר אינו מודע למתרחש, אולם עליו לסמן 'וי' ליד שמו של המורה. לבכיר לא משנה מה קורה בבית הספר. איני מצליחה להשחיל מילה לתוך השיחה הזאת.
מאפייני המערכת אינם ברורים. ליום הראשון ניתן מענה. אלה הם פתרונות ראשוניים.עתה צריך להחליט: איך מכשירים את המורים? איך מובילים אותם ללימודי תואר אקדמי? ואיך יוצרים הוראה המותאמת לתלמידים? איך יוצרים תיווך בין חומרי ההוראה לבין הפערים הקיימים — רבות הן השאלות הנפתחות. השאלה המהותית היא איך מתכננים את השנה הראשונה כך שתתאים לכוונות המוקדמות
התלמידים
"ראיתם איזו מנהלת אשכנזייה עם עיניים כחולות הביאו לנו?" — כך בירך אותי תלמיד כיתה י"ב, איציק, תלמיד שלרוב בילה את השעות מחוץ לכיתה, אם בכלל היה מגיע לבית הספר. הוא לימד אותי על העולם החדש. על אשכנזים ומזרחים; על עשירים ועניים; על יודעי שפה ונטולי שפה; על תלמידים עובדים ומקמבנים; על שהבגרות היא ממש לא עניין ובעיקר מה מטריד באמת את התלמידים. הוא לימד אותי קצת על קניית בגדים או ליתר דיוק: איך מורידים מכנסי ג'ינס יוקרתיים מחבלי כביסה או איך נוהגים בלי רישיון ו'מי זאת בכלל המשטרה'. מה פתאום צריך לעמוד דום בטקס, ולמה עליו להתנצל שכך בירך אותי?! לימים נודע לי שהוא התגייס, שירת שירות בעל משמעות, השלים את בחינות הבגרות, נשוי לעורכת דין ולומד באחת המכללות. סיפורו של איציק ממחיש את שעבר עליי בימיו הראשונים של בית הספר. ימים ראשונים שלימדו אותי כי המורים מפחדים מהתלמידים. נוח יותר לקרוא עיתון בחדר המורים מאשר להתעמת עם תלמידים. המורים שבכל זאת יצרו קשר עם תלמידים לא לימדו ופשוט דיברו אתם. המשמעותיים היו המורים שהכינו את התלמידים לעולם העבודה: המורים לחשמלאות רכב או לאופנה –מגמות שסגרתי כי לא התאימו לאתוס החינוכי שרציתי להקנות. אתוס שיש בו התייחסות לבחירה מושכלת ומוכנות לעולם המבוגרים באמצעות למידה בעלת משמעות.
ההיכרות עם עולם התלמידים הזה הייתה מהממת בעבורי: היכרות עם משפחות פשע, עבריינים, משפחות במצוקה, משפחות חולות, משפחות מתפוררות, הורים נרקומנים ואמהות שעסקו בזנות.
דוגמה מוחשית לכך יש בסיפור על איציק אחר, בן לאחת ממשפחות הפשע בהרצלייה. איציק התקוטט בהפסקה עם אחד התלמידים, וכדי להפגין את כוחו הוציא סכין קצבים מהתיק וניסה לדקור את אחד מחבריו. זה סיפור אחד מני רבים, אבל המציאות חזקה מכל בדיון וסיפורם של רבים מהתלמידים מעורר בכי.
בכי לא היה עניין בכלל עבורי. גרתי במרחק של קילומטר אווירי מבית הספר ולא העליתי בדעתי כי יש בעירי שכונות קשות כל־כך, וכי יש בהרצלייה אוכלוסייה מורכבת כל־כך. אני לומדת שיש תלמידים שלא הצליחו לרכוש את מיומנויות הקריאה והחשבון בזמן. באמצעות שיחות וכלי שפיתחתנו, נהגתי לשאול אותם מתי החלו להרגיש 'לא שווים' — והתשובה כאבה מאוד. תמיד קיבלתי את אותה התשובה: רגע העלבון הראשון היה מול הכיתה; לרוב זו הייתה כיתה א'.
אני לומדת את 'מדינתי השנייה'. אני לומדת את השפה ואת המנהגים. אני לומדת את תסכולם של המורים ושל התלמידים. אני פוגשת נתונים מורכבים, ומבחינה שהמקום הזה הוא משחק הישרדות מתוחכם ועצוב. "רחמים לא יעזרו", אני אומרת לעצמי. "רק מקצוענות תפתח תרבות ארגונית שתיתן מענה". "עד אחרון התלמידים", אני אומרת, "ועד אחרון המורים".
ביני לביני אני מוצאת שהאתגר הזה שקיבלתי הוא מתת שמים, ומתוך הכאוס אפשר להבנות יצירה חינוכית ראויה.
אני מוצאת שצריך לחשוב לטווח רחוק ולטווח קרוב וצריך לנוע בין השניים. אני מבחינה במחויבות של האנשים למקום ומביטה בעיני התלמידים. צריך לרצות ולהאמין ולכן אני מגייסת אנשים למחשבה משותפת. אני מתכננת ביני לביני את ערוצי הביניים; את יעדי המשנה; ומתחילה לשתף אחרים במחשבותיי. איני נחה לרגע, יוצרת ורוקמת. מציירת ומדמיינת. מאמינה בכוחותיי ובכוחות המורים. מחליטה לתת תקווה מעשית ורוחנית ואיני מרפה. אני סוחבת אחריי אנשים לתכניות שונות, לומדת ומבקרת במוסדות חינוך. מתייעצת וקוראת ובעיקר משתפת.
אני תוהה כמה נורא להיות במקום המייצר תחושת תסכול וחוסר יכולת. אני נחושה להצליח ולהגיע לתוצאות ביניים. אני מבנה יעדים ניתנים להשגה, ויודעת שברגע שיהיו תוצאות — מעמדו של בית הספר ישתנה בעיני עצמו ובעיני הסביבה. הקשיים לא נעלמו בשנה הראשונה ונקודת ציון נוספת הראויה לסיפור היא מעמד הטקס הראשון של יום הזיכרון.
סיפורם של הטקסים
בטקס הראשון — טקס יום הזיכרון — התלמידים עומדים בשורות מדברים. מפריעים. אינם מחוברים. מה להם ולנוהג קולקטיבי. אני מבינה שלא הכנו אותם לטקס. והרי כל אירוע מחייב הכנה. אסור להצהיר על טיול שנתי או על הצגה כי התלמידים לא יגיעו. מתכננים טיול ובבוקר התלמידים מודיעים שהם מגיעים רק ללמוד, לא לטייל. קשה לי עם ההיפוך הנורמטיבי שאני מתמודדת עמו, אולם אני לומדת את ההתנהלות ומצליחה לתת לה מענה.
אני מחליטה להוציא קבוצת תלמידים לפולין. משלחת ראשונה במסגרת משרד החינוך. ב'חוץ' הם מתנהלים כראשוני התלמידים. בטקס הבא הם דוממים ועורכים טקס למופת. קוראים. שרים. מרכינים ראש. אני קוראת משירו של דן פגיס. "לא… לא. הם היו בני אדם". באותו ערב מראיינים בטלוויזיה את אחד משדרני הטלוויזיה שאמו הייתה עדה במסע. אני מציצה לעבר המסך ושומעת את אחד התלמידים אומר לה: "חבל שלא שרפו אותך הגרמנים". אני נזכרת בשאלות שלהם במחנה מאיידנק. "גם אני יכול לשים כל־כך הרבה נעליים בארגזים", אומר לי תלמיד אחד, והאחר מתחיל לצחוק. אני מבינה שהתלמידים במצוקה. קשה להכיל את כל כובדו של המסע; ואני מתפעלת מהתהליך שהם עוברים. לשמע הידיעה המשודרת בטלוויזיה אני מתפלצת. חסרת הכרה לא מאמינה — וחוזרת למציאות. "תודה לאל", אני משחררת אנחת רווחה ושמחה, "הוא לא מבית הספר שלי".
הבושה שחשים אנשי החינוך תלווה אותנו לכל מקום. התלמידים מפריעים בתיאטרון ובמופע מחול. אנחנו לא מתייאשים. יוצאים לטיול, ומתפללים שלא יגנבו מהסופר בעצירת הביניים. יוצאים אִתם ליום קולנוע ב'סינמטק' והם 'מרימים' תכשיטים קטנים. ואני משלמת את הנזק הכספי. יוצאים לפולין בתקווה שלא יקנו שתייה חריפה. שלא יעשנו בחדרים. שלא ילכו לאיבוד.
תחושת האחריות אינה מרפה. זו אחריות שמעבר לאחריות החינוכית. יש כאן נחישות לא ללכת לאיבוד בגלל הפער הנורמטיבי. לטפל בכל נושא בפן המוכר להם כדי שיבינו ויפנימו — והדבר אינו פשוט.
התלמידים האלה מעוררים אותנו. הם יוצרים את התשוקה לעבודה ולעשייה, על כל המורכבות שבכך. בית הספר בעבורם הוא מקום של ביטוי אישי, של רווחה נפשית — מקום שמקבל אותם. הקשיים שלהם נשארים בעינם. מקצתם מצליחים להתגבר על הקשיים; חלקם הגדול ממשיכים לבדוק את הממסד ונשארים 'על הגבול'. תחושת השליחות והעשייה החינוכית ממשיכה ללוות אותנו, והידיעה שהעברנו לתלמידים האלה משמעות. לחיצת ידם והענקת תעודת הבגרות הן אירוע מכונן של מסוגלות והצלחה — הם כמו בוגרים של בתי הספר האחרים.
המעבר לתיכון 'הראשונים'
שנותיי בתיכון לבעלי צרכים מיוחדים היו שנים של למידה על חינוך בעל משמעות. אני פונה אל התיכון שממנו צמחתי, ומתמנה בו למנהלת בית הספר לאחר עשרים ושתיים שנות ניהול של קודמי. אני מלאה בחשיבה ובעשייה. אני גאה על העבודה הייחודית שפותחה. אני בעיקר שמחה על היותו של בית הספר תיכון ניסויי המשלב למידה ותכנון קריירה.
אני נכנסת לתיכון 'הראשונים' במחצית אוגוסט 2008, לאחר מסירה מסודרת של התפקיד לידיי. אני מנהלת בית הספר, שדרכה החלה בו בהוראה ובריכוז שכבה. צעדתי לעבר משימות חינוכיות של אוכלוסייה מורכבת שממנה למדתי על כלל האוכלוסיות. למדתי על חשיבותו של דיאלוג כאמצעי מחבר —ובעיקר הבנתי את חשיבות ההוראה שמתאימה את עצמה ללומד.
שנותיי בתיכון נטעו בי כלים לניהול השונות. זו הצידה החשובה ביותר שלקחתי עמי בדרכי אל ניהול תיכון 'הראשונים' — תיכון שנעשה בית ספר המחנך תלמידים שונים. חזרתי לאחר מסע של התבגרות חינוכית. לאחר שהובלתי אוכלוסיית תלמידים פגועה להצלחה לימודית וחינוכית בעלת משמעות. שנות החניכה שלי לא הסתיימו. בשנים אלו חקרתי, למדתי, חלמתי והגשמתי חלומות של תלמידים אבודים. אני וצוות המורים, בעזרת הפיקוח של משרד החינוך והרשות העירונית.
ניסחתי עם צוות המורים תורה חינוכית שלמה, המגובה בגף ניסויים ויזמות של משרד החינוך. שם הניסוי: 'מניהול עצמי לתכנון קריירה', כלומר מראיית הפרט ומתן מענה לקשייו — ועד לשיח בעל ערך, לקראת תכנון העתיד שלו. ארבעים אחוז זכאי בגרות, בבית ספר שבו תלמידים שרמת קריאתם כשל תלמידי כיתה ה'. כל השאר זוכו בתעודות טכנולוגיות ובתעודות גמר! שם בית הספר נישא למרחוק וצוותי ערים באים ללמוד את המודל החינוכי שפארנו באמצעותו את תלמידינו.
אני שלמה עם המעשה ורוצה להתרענן.
אני חבה את התבגרותי לתיכון 'הראשונים' — בית שהאמין בי והצמיח אותי אל המסע המשמעותי החינוכי שאת סיפורו גוללתי כאן. בית שבו למדו בנותיי וניהל איש חינוך שנטע בי כוחות שלא ידעתי כי קיימים בי. ביום הכניסה לתיכון 'הראשונים' הזזתי את הכיסא של המנהל הקודם והתיישבתי על כיסא משלי. את שלמדתי בשנים האחרונות אני מיישמת. תלמידיי לימדוני לא לפחד, להעז, להמשיך לצחוק ולהיות חיונית, לצעוק כשצריך, לתת יד, לחלום, להמשיג, לבנות, לשתף, לתת כוחות לאחרים, להנהיג — ובעיקר להדליק את האור בעבור באי המקום.
בשנה הראשונה לבואי השתמשתי במושגים שהכרתי, וניסיתי להפוך את בית הספר למקום מפגש חינוכי שיוביל את תלמידיו לשיא ההצלחה. אנו מכווננים לשיא ההצלחה באמצעות זיהוי נקודות החוזק של באי המקום — תלמידים, מורים והורים — וביסוס ערכי-חברתי.
חזרתי לבית מגובש שזקוק לרענון ולהתחדשות.
מפוכחת, מלומדת, משתפת, מקשיבה, רואה תדיר 'בגובה העיניים' ומבינה את כאבו של חדר מורים. יוזמת וקשובה.
אני תקווה שכל שלמדתי אוכל להנחיל לבאי בית הספר.
© כל הזכויות שמורות למכון אבני ראשה, ירושלים