"הכתובת הייתה על הקיר" – גרפיטי בבית הספר

בבוקר יום ראשון הגיעה חנה המנהלת אל בית הספר בשעה שבע, כהרגלה. מנשה, אב הבית, חיכה לה במגרש החניה. "חנה, בית הספר נראה נורא!" אמר, והוסיף: "קראתי לעובדי העירייה כדי שיבואו לנקות, לפני שהתלמידים יגיעו לבית הספר!"  

מנשה הוביל את חנה אל החצר שבין שני המבנים, כל הקירות והחצר היו מרוחים בגרפיטי בצבעי שחור ואדום. ה"ציירים" עשו זאת ככל הנראה במהלך השבת ועסקו בציורים שעות רבות באין מפריע, שכן החצר מוסתרת מעיני העוברים ושבים ברחוב הסמוך. על הקירות ועל הרחבה המרוצפת היו כמה כתובות שחזרו על עצמן פעמים אחדות:

"שולה הזונה", "שולה שקרנית וזייפנית", "נווה אור = נווה תרצה".

חנה עמדה נדהמת. היא שמחה שמנשה הזמין את עובדי העירייה. יש להם צבע מיוחד שאפשר לכסות בעזרתו את הגרפיטי. הם יעבדו במהירות, חשבה, ועד שהתלמידים יגיעו – הכול יימחק. "ביקשתי למחוק את הגרפיטי כדי ששולה לא תדע ולא תראה את הכתובות האלה. היה לי חשוב גם שהכול יסתיים לפני שהתלמידים והמורים יגיעו. נראה לי שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. קודם כול לשמור על כבודה של שולה ועל כבוד בית הספר."

לאחר שעובדי העירייה כיסו בצבע את הגרפיטי והלכו, נכנסה חנה לחדרה. היא ביקשה ממזכירתה הנאמנה רבקה להיכנס לחדר. כולה נרגשת, סיפרה לה את סיפור הבוקר הנורא שעברה: "אני לא יודעת מה לעשות: לספר לשולה או לא לספר לה. היא תיפגע מאוד אם תדע!" וחשבה: מי יכול לעשות דבר כזה לשולה? היא הרי מסורה כל כך, שנים רבות כל כך נתנה לבית הספר, וזה מה שהיא מקבלת בתמורה?

רבקה, מזכירת בית הספר, שישבה ורק הקשיבה לדבריה של המנהלת, קטעה את הרהוריה ואמרה פתאום: "אין סודות בבית הספר. ממילא הדבר ייוודע לשולה, מוטב שתשמע על כך ממך ולא מהתלמידים".

"את צודקת", אמרה חנה. "צריך לתפוס את הפרחחים האלה. תמצאי את שולה ותשלחי אותה לחדרי לפני שהיא נכנסת לשיעור. תדאגי שימצאו לה ממלאת מקום כי היא תהיה עסוקה מאוד הבוקר ולא תוכל ללמד."  

שולה הרכזת מספרת:

1. 1. מבחן שכבתי לכיתות ט. רוב המורות סיימו לבדוק והמבחנים הוחזרו ביום שישי.
   2. הטלת עונש על שלושה תלמידים מהשכבה שנתפסו מעשנים ב'מחששה' בחצר. הם נאלצו 'לבלות' את ההפסקות על הספסל ליד החדר של חנה במשך כל השבוע.
   3.  התקיימה שיחה עם ההורים של אגם, לימור וליטל בגלל חולצות הבטן הקצרות מדי שהן לובשות. ההורים שיתפו פעולה.
   4. שיחה עם כיתה ט/4 לאחר שטענו שהמבחן השכבתי לא היה הוגן והם נבחנו על חומר שלא הספיקו ללמוד. בעקבות הבירור ניתנה נזיפה לשוש, המורה למתמטיקה, על שלא הספיקה ללמד את כל מה שסוכם. הסברתי לתלמידים: 'כשחיברתי (אני, שולה) את המבחן, יצאתי מתוך הנחה שכל המורים הספיקו את החומר.'
   5. שיחה עם כיתה ט/3 שהתלוננו על היעדרות המורה למדעים בשעת המבחן השכבתי.
   6. שיחה עם יועצת השכבה על התלמידים שעל פי חוות הדעת של הצוות לא יוכלו להמשיך ללמוד בבית הספר העיוני בעיר. דיון עִמה על אודות הדרך שבה יובאו לפניהם ולפני הוריהם המלצות על מסגרת לימודית אחרת."
      

מנשה, אב הבית הוותיק, מספר:

"זו לא הפעם הראשונה שיש גרפיטי בבית הספר. כל שנה, בעיקר לפני סוף השנה, יש אירועים כאלה. בשנה האחרונה היה כבר גרפיטי גדול אחד, כתבו על המנהלת: 'חנה, עוד לא התגייסנו, אנחנו לא חיילים שלך', משהו כזה. אני דאגתי לצבוע לפני שהיא הגיעה. התלמידים לא יודעים גבולות. אלה לא תלמידים מחונכים כמו שהיו פעם.

לפעמים יש כתובות שאפילו אני מסמיק מהן. בימי ראשון אני מגיע מוקדם במיוחד כדי לבדוק אם יש גרפיטי, ולא תמיד אני מדווח למנהלת. למה לצער אותה? אם עובדי העירייה מספיקים להגיע במהירות, לפני שהיא מגיעה לבית הספר – אני אפילו לא מספר לה.

היא עוד לא יודעת, אבל בשבועות האחרונים יש כל כך הרבה כיסאות שבורים, כאילו מישהו מחבל בכוונה ברהיטים של בית הספר. כל הזמן אני מתקן, ותלמידים באים לחפש כיסאות כי אין להם על מה לשבת.

האמת, גם המורים לא מתנהגים כמו שצריך. בהפסקות מתרחשים כל האירועים הבעייתיים, והמורים – לא רואים אותם בשטח. לעתים קרובות הם יוצאים לתורנות בחצר ובפרוזדורים רק לאחר שחנה נכנסת לחדר המורים וגוערת בהם. אולי הם פוחדים לצאת מחדר המורים כי יש עכשיו מלחמת שקיות מים בבית הספר. ככה זה בסוף השנה. תמיד."

אורנה, מחנכת ותיקה בשכבה, מספרת:

"שמעתי על הגרפיטי מהתלמידים. אצלי בכיתה כל הזמן מדברים על שולה. בדרך כלל הדיבורים לעגניים וכועסים. היא מלמדת רק את הקבצות א, בערך מחצית מתלמידי הכיתה שלי לומדים אצלה. היתר בכלל לא מכירים אותה. היא מחליטה מי יהיו התלמידים שלה ולפעמים נראה שההחלטות שלה שרירותיות מאוד. היא חושבת שמתמטיקה זה המקצוע החשוב ביותר שלומדים בבית הספר, מי שלא בהקבצה שלה – לא נחשב בעיניה. יש לי תלמידים נפלאים בכיתה שמצליחים בכל המקצועות, אבל אם הם לא בהקבצה א – היא לא מתייחסת אליהם. אני חושבת שלהצליח בלשון, בהבעה, במדעים – זה חשוב באותה מידה.

חלק מהכעסים בכיתה שלי נובעים מכך שהיא מכשילה בקלות את התלמידים ופשוט מנשירה אותם מהקבצה א. לדעתי היא רוצה להוכיח משהו למנהל התיכון. מספרים שבעבר רצתה ללמד שם אבל לא התקבלה, ושמאז היא החליטה להוכיח לכולם כמה היא מוכשרת ואילו תלמידים נפלאים יוצאים מתחת ידיה. לכן היא בוחרת אותם בקפדנות ומי שלא טוב מספיק – עף.

בבית הספר אף אחד לא מתעסק עם שולה! המנהלת רואה בה מקור מידע חשוב על מסורת בית הספר, נהליו ותולדותיו, כי היא הייתה ממקימי בית הספר.

גם ההורים נמנעים מביקורת. היא מתגוררת בשכונה מאז הייתה ילדה. כולם מכירים את כולם כאן, והיא יודעת לספר סיפורים על כל תלמיד ועל הרקע המשפחתי שלו. אנשים לא רוצים לפגוע בה ולא רוצים 'להיכנס לפה שלה'.

לדעתי, הכעסים קיימים בכל הכיתות מלבד אלו שהיא מחנכת, כולם מרגישים מקופחים במשהו. המחנכות לא מדברות על זה כי היא גם רכזת השכבה שלנו. אני לא יודעת מי צייר את הכתובות על הקירות, אבל אני מבינה את התלמידים. זו הדרך היחידה שבה יכלו להביע את דעתם. בינינו, לא נורא אם זה יוריד לה קצת את האף…"

חנה המנהלת מספרת:

"מצד אחד אני מרגישה שצריך למצוא את המלכלכים ולהעניש אותם בחומרה למען יראו וייראו. יש לנו תקנון ברור בעניין, אחת ולתמיד צריך להפסיק עם הוונדליזם הזה. הרי אנחנו מטיפים להם כל הזמן שלא לפגוע ברכוש הציבור. אילו אזרחים אנחנו מגדלים כאן? אם לא נגיב, הם יחשבו שזו דרך לגיטימית להביע דעתם.

מצד שני אני חוששת שזה יחזור אלינו כבומרנג ולא יפתור את הבעיה, וניכנס למעגל של שוטרים וגנבים. איך נדע מי עשה את המעשה הזה? רק אם נפעיל לחץ ונדרוש מהתלמידים לגלות את האשמים; ואם לא יגלו? לאיזו סחרחורת אנחנו עשויים להיכנס? זה יכול להיות בעייתי. חבל לי ששמו הטוב של בית הספר יוכתם בגלל הלכלוך שעשו כאן והעלבונות כלפי שולה ובית הספר.

אני לא מבינה כיצד הגיעו התלמידים לרמת כעס כזאת! אולי זה מביע תסכול? אולי הכעס על שולה מוצדק, אבל למה להביע אותו ככה? בגסות כזאת? דלתי הרי פתוחה לפניהם, הם יכולים לשפוך את הלב אצלי בחדר. אני מקבלת כל אדם שרוצה לשוחח אִתי. למה לשמור כעסים בבטן וכך לפרוק אותם? בית הספר שלי לא דומה לבית סוהר! איך אפשר להשוות בכלל! מה, זה עונש ללמוד כאן? יש כאן יחסים נפלאים בין מורים לתלמידים. פעמים רבות  אני משתפת תלמידים בקבלת החלטות בנושאים שנוגעים להם. הרי זה הבית השני שלהם, מה עוד אפשר לעשות למען כפויי הטובה האלה?"

שולה הרכזת מספרת:

"אני לא יודעת למה השפילו אותי כל כך. זה לא מגיע לי. אם אדע מי עשה את זה, אדאג לעונש כבד. אני זו ששמתי את בית הספר על מפת המתמטיקה בארץ. כולם באים ללמוד ממני איך עושים את זה. התלמידים שלי זוכים לשבחים בתיכון ומתקבלים בקלות לחמש יחידות במקצוע.

חנה המנהלת לא תעשה שום דבר. היא רק אומרת שצריך לעשות, אבל רוצה שקט תעשייתי, שלא ייחשפו דברים שליליים שקורים בבית הספר. שום דבר לא נעשה כדי למצוא את האשמים. יש לנו תקנון שמדבר על פגיעה ברכוש. אם לא עכשיו, מתי נפעיל אותו? עבדנו קשה כדי לייצר את התקנון.

הכתובות נמחקו וזה יפה מאוד, אבל התלמידים שעשו זאת בטח סיפרו כבר לכולם. מתי היא תתחיל לעשות משהו? איפה באות לידי ביטוי האמונות שלה על גבולות? למי היא שמה גבולות? איפה כאן הענישה? שאני אעבור בכיתות ואשאל מי עשה את זה? נו באמת… נדמה לה שאני חזקה מאוד, אבל גם אני עלולה להישבר ולעזוב כבר את בית הספר ואת ההוראה. אולי מספיק לי. ומה היא תעשה אז? מי ירכז לה את צוות המתמטיקה?"

סוזי, רכזת האנגלית, מספרת:

"שמעתי על אירוע הגרפיטי מפי התלמידים. בכל שיעור שנכנסתי, התלמידים שאלו אם שמעתי על האירוע. בפעם הראשונה עמדתי כמו אידיוטית ואמרתי 'לא'. ציפיתי לשמוע על כך באופן מסודר ממישהו בכיר. כמובן, כשנכנסתי לחדר המורים בהפסקה, כבר שמעתי דיבורים בין המורים. זה נשמע חמור. לא ידעתי שזה לא המקרה הראשון בבית הספר. לא תיארתי לעצמי שדברים כאלה קורים אצלנו.

בהתחלה חשבתי, כמו האחרים, שצריך לטפל במקרה בחומרה, כמו כמה מורים כאן  שרוצים שחנה תפעל בהתאם לתקנון. אני כבר אמרתי למנהלת את דעתי על התקנון: תקנון זה טוב שיש, אבל בחיי היום-יום בחינוך יש פשרות וקריאת מפה של הרגע, ולא כל הזמן פותחים את ספר החוקים. זה לא קדוש הדבר הזה. אני מבינה ששולה נעלבה, אבל היא גם צריכה להבין שהילדים בגיל הנכון למרוד ומצאו בה קורבן. טוב, אולי היא קצת נוקשה ולכן חטפה מהם.

בכל מקרה, כשחשבתי לעומק, נראה לי נכון מאוד למחוק את הכתוב לפני שכולם נכנסים לבית הספר והבושה נחשפת וגדֵלה. יש דברים שלא כדאי לעשות מהם 'טררם' כי זו משובת נעורים, הם מורְדים בדרך זו. אין טעם לקלקל את שם בית הספר; מה יגידו על 'נווה אור' בתיכון? לא הייתי מתחילה לחפש אשמים ועושה רעש גדול, אבל כן הייתי מדברת בכיתות על הפגיעה שיש בזה. ביוזמתי ניהלתי שיחות עם תלמידים והסברתי שיש פה פגיעה בכבודו של אדם, פגיעה בשמו, ואסור לעשות זאת. אני מאמינה בהסברה טיפין-טיפין וחושבת שחנה נהגה נכון. מחקה את הגרפיטי ובכך שמרה על כבודה של שולה, דיברה עם שולה ופה ושם גם עם המורים, בלי דרמות מיותרות.

יש לי רעיון יצירתי – לשים להם לוח גרפיטי ולאפשר להם לתת ביטוי לתחושות שלהם, אבל לקבוע כללים, לא גרפיטי שמגנה, שמשפיל אנשים, מורים/תלמידים."

גילה, המורה למדעים, מספרת:

"באירוע הגרפיטי כנראה היו שותפים קומץ של תלמידים שאין להם מה להפסיד, תלמידים חלשים, כאלה שתמיד בשוליים. כי יש כאן מחאה לא מוצדקת, לא ייתכן שכל התלמידים חושבים כך, לא ייתכן שהם מייצגים כאן את הציבור.

כן, בית ספר צריך להיראות נקי תמיד. זה מוסד שצריך לשדר כבוד. אני מזדהה מאוד עם שולה, מרגישה לא נעים בשבילה. לא הסתכלתי עליה היום בעיניים, חלפתי על פניה כאילו לא ראיתי. היא משקיעה הרבה בבית הספר. היא יד ימינה של המנהלת, ממש מבטאת את רוח בית הספר. זה פוגע, זו סטירת לחי. אין ספק שצריך לעשות משהו אבל אני לא יודעת ממש מה. יש לי תחושה שאני יודעת מי עשה את זה, אבל איך אני יכולה להוכיח? מעדיפה שלא להתעסק בזה. יש גדולים ממני שיחליטו מה צריך לעשות."

יותם, תלמיד כיתה ט:

"יש ילדים שמשווים את בית הספר לכלא ולפעמים גם אני מרגיש כך, אבל לא בגלל בית הספר הזה אלא בכלל – בית ספר זה לא משהו שכל כך כיף לך לבוא אליו. שולה היא רכזת השכבה שלנו. יש בה משהו מרגיז. היא מתנהגת כמו מנהלת בית הספר. מאוד רשמית כזאת, מקפידה על כל דבר, לא מוותרת. אם אתה מאחֵר והיא בסביבה חבל על הזמן, מיד היא פותחת את התקנון אומרת לך תקרא בעמוד… בסעיף… בודקת כמה איחורים יש לך ומתחילה לטפל ומערבת הורים ובלגן שלם נהיה מאיחור קטן. אנחנו משתדלים לא להתעסק אִתה.

גרפיטי זה משחרר, אומרים מה שעל הלב ונותנים למבוגרים חומר למחשבה. ידעתי שתוך כמה דקות ימחקו את זה. יבואו עם צבע ויעלימו את הכתובת, אז צלצלתי לחבר שלי וקראתי לו את הכתובת. צחקנו, אחר כך הגיעו ילדים נוספים והתרגזו עלי שאין לי סלולרי דור שלישי, הייתי מצלם את הכתובת ומראה לכולם. מעניין מה הפעם יעשו עם זה. מה תגיד עכשיו שולה? וחנה? רק שלא יגידו דברים רעים על בית הספר המצטיין שלה."

יוסף, נציג ועדת המורים:

"שולה ומורים נוספים טוענים שמנהלת בית הספר לא מתכוונת לטפל בעניין הגרפיטי שנכתב. לכולם יש תחושה שחנה מנסה לטאטא בעיות משמעת ואלימות שקיימות בבית הספר, וההרגשה בחדר המורים לא נוחה. עכשיו יש לה הזדמנות להראות למורים שעמלם על התקנון הבית ספרי לא היה לשווא, אבל היא לא עושה עם זה כלום. אם חנה חושבת שבאמצעות מחיקת הגרפיטי העניין יסתיים, מבחינתנו זה לא כך. אנחנו דורשים לפעול בנידון, לטובת כולם. הרי פגעו כאן במורה שלנו! שולה היא חברת צוות בכירה ואי אפשר שלא להתייחס לזה. אם כשיש כתובות עליה, על חנה, היא עוברת על זה לסדר היום – מבחינתנו זה בסדר, זה עניין שלה. אבל אם מורה נפגעת זה כבר סיפור אחר. וחוץ מזה, חנה לא מבינה שהיא פוגעת בעצמה!? היום זו שולה, מחר זה אני, מחרתיים זו מנהלת בית הספר. אני מתכונן לארגן את הוועד ולדרוש מחנה טיפול. אנחנו רוצים להבין מה היא מתכוונת לעשות! אם היא לא מתכוונת לעשות דבר שתגיד לנו, אנחנו כבר נדע כיצד לפעול כדי למצוא את האשמים ולטפל באירוע. אנחנו אנשי חינוך, יש לנו מסרים שצריך להעביר לילדים; שתגיד מה היא מתכוונת לעשות."  

 © כל הזכויות שמורות למטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל אביב.