חדשנות: סיסמא או שיטה?

יצירתיות בתוך המסגרת הקיימת

המחשבה הרווחת היא שיצירתיות אינה דורשת כבוד לזמן, או משמעת. נהוג לחשוב גם שמסגרות והיררכיות מגבילות תהליכים של יצירתיות. הנחות אלו אינן נכונות. ללא משמעת, לא ניתן  להחזיר תהליך של יצירתיות בקנה מידה גדול ובאופן עקבי. לעיתים, דווקא המסגרת הנוקשה היא שעוזרת לפתח יכולות של יצירתיות.

סיכום אירוע

קצת על אמנון לבב

ב- 16 השנים האחרונות עובד עם בחברת SIT- חשיבה המצאתית שיטתית.
החברה עובדת עם חברות וארגונים, בעיקר עסקיים ומחוץ לישראל, על מנת להפוך אותם לחדשניים יותר.
בתחילת דרכו עבד במכון ברנקו-וייס ועל כן עולם החינוך אינו זר לו.
אמנון טוען כי העולם העסקי יכול ללמוד הרבה מאוד מעולם החינוך ולהיפך- יש הרבה דברים בעולם העסקי שניתן ליישם בעולם החינוך: "התמזל מזלי לשלב בין שני העולמות האלה".

יצירתיות: האם היא אפשרית בתוך המסגרת הקיימת?

בתחילת הסדנא צפינו בסרטון המדגים חשיבה המצאתית. הסרטון מציג מרצה חמור סבר המנסה לפסול מבחן של סטודנט אשר מאחר בהגשה. הסטודנט, מצידו, מוצא פיתרון יצירתי על מנת שיוכל להגיש את המבחן שלו:

לצפייה בסרטון בנושא חשיבה יצירתית לחץ כאן

המשתתפים בסדנה התבקשו לתאר את המחשבות והאסוציאציות שעלו להם מן הסרט.
אחת מן התובנות שעלו היא שהתלמיד הוא מאוד יצירתי ובה בעת אין לו כבוד לזמן או למסגרת בה הוא נמצא.
לכאורה, המחשבה הרווחת היא שיצירתיות אינה דורשת כבוד לזמן, או משמעת. נהוג לחשוב גם שמסגרות והיררכיות מגבילות תהליכים של יצירתיות.
הנחות אלו אינן נכונות. ללא משמעת, לא ניתן  להחזיר תהליך של יצירתיות בקנה מידה גדול ובאופן עקבי. לעיתים, דווקא המסגרת בנוקשה היא שעוזרת לפתח יכולות של יצירתיות, כיוון שהאי מספקת את המשמעת הנחוצה לכך.

מדוע יש פער כל כך גדול בין כמה שמדברים על חדשנות ויצירתיות לבין כמה שעושים חדשנות ויצירתיות בפועל?
ניסוי הבודק את הפער הזה נעשה על ידי חוקר בשם דונהי, לפני כ- 80 שנה.
דונהי לקח קבוצת אנשים והכניס אותם לחדר בו היה קיר עץ. כל אדם קיבל נר. המשימה הייתה לחבר את הנר לקיר מבלי שייגע ברצפה ובאופן כזה שיוכל לבעור מבלי לגרום לנזק. העזרים שעמדו לרשותם היו קופסת גפרורים מלאה בגפרורים ומספר נעצים.
80% מהאנשים בקבוצה זו הבעירו את הנר והשתמשו בחלב על מנת להדביקו אל הקיר, מה שהיווה פיתרון לא כל כך מוצלח.
בחדר שני, הכניס דונהי קבוצה נוספת, בעלת מטלה זהה. גם לקבוצה זו ניתנו קופסת גפרורים ונעצים אלא שהפעם הגפרורים ניתנו להם מחוץ לקופסא, בנפרד ממנה. 80% מהאנשים באותה קבוצה השתמשו בקופסא הריקה ובנעצים על מנת ליצור מדף קטן עליו יוכלו להעמיד את הנר ולהדליקו.
הפער בין דרכי הפעולה של שתי הקבוצות הללו נובע מקיבעון תפקודי.

קיבעונותיו של המין האנושי: בעדנו או נגדנו?

למין האנושי יש סדרה של קיבעונות. העבודה במסגרת התהליך החדשני היא להתגבר על קיבעונות אלו.
המחקרים שנעשו לאורך השנים, התגלה שהקיבעון התפקודי הוא מרכזי אצלנו. מדוע הוא כל כך חזק?
ראשית, כי הוא מאוד שימושי לנו בתפקוד היום-יומי. אדם ללא קיבעון תפקודי היה תוהה בכל בוקר מחדש האם לובשים את המכנסיים על הרגליים או על הראש. מה שהופך אותנו ליעילים בעבודתנו, ל"תקתקנים", הוא הקיבעון התפקודי שלנו, היכולת שלנו לחזור על אותן פעולות באופ זריז מבלי להשקיע בהן הרבה מחשבה בכל פעם מחדש. אדרבא, הקיבעון התפקודי מהווה מנגנון קיומי: הוא שמאפשר לנו לבלום את המכונית באופן אוטומאטי במצב של סכנה בניגוד, למשל, להדלקה של הרדיו או המזגן כתגובה לסכנה.

 זוהי דילמה גדולה: אחד החסמים הגדולים ביותר של היצירתיות הוא הקיבעון התפקודי, אך להילחם בו משמע להילחם בכל הדברים שאתה מלמד את החברה לעשות. אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו יצירתיים- אבל זה גם אומר שהם צריכים לשבור את המסגרת.

בעצם, המטרה הראשית שלנו היא לייצר "סוויצ'"- מתג מעבר מהיר בין המצב הרגיל שלנו לבין המצב היצירתי שלנו.

סוג נוסף של קיבעון הוא קיבעון מבני: הנטייה לחשוב שלדברים מסוימים חייב להיות מבנה מסוים. האם מקרר מורכב בהכרח מדלת עליונה ודלת תחתונה? מדוע שלא נייצר מקרר בצורת האות ר'? האם שיעור חייב להיות 45 דקות? האם הוא חייב להתקיים כך שהמורה עומד בקדמת הכיתה והתלמידים ישובים כל אחד במקומו?

מדוע זה רלוונטי למנהלים בתי הספר?

א)    כבני אדם, ככל שנשכלל את היכולת שלנו לשבור קיבעונות- נעשה את העבודה שלנו בצורה טובה יותר.

ב)    מנהלים צריכים לייצר מוטיבציה אצל אנשים אחרים, אצל צוותים גדולים והיצירתיות היא שמאפשרת זאת.

ג)     יצירתיות וחדשנות הן חומרי לימוד שאנשי חינוך צריכים להעביר במסגרת שרשרת הידע. אתה יכול לשבור את הקיבעונות שלך בניהול, בהוראה, אבל אתה גם יכול ללמד את התלמידים שלך, את הצוותים שלך, לשבוע את הקיבעונות שלהם בלמידה שלהם עצמם.

ואיך עושים את זה…?

ישנם כלים רבים שיכולים לסייע לנו בשבירה של קיבעונות. במסגרת הסדנה התמקדנו בכלי אחד: function follows form.

נדמיין תרשים זרימה של תהליך סטנדרטי. למשל, נסיעה לחו"ל. התהליך מורכב ממספר שלבים:

1. אורזים מזוודה.
2. לוקחים מונית לשדה התעופה.
3. עוברים בידוק בטחוני.
4. מפקידים את המזוודות
5. עוברים ביקורת דרכונים.
6. קניות בדיוטי פרי.
7. מחכים לטיסה
8. ממריאים.

מה יקרה אם נעביר באופן אקראי אחד מהשלבים למקום אחר? נאמר, שלב 6, קניות בדיוטי פרי, יהפוך להיות שלב 1: לפני הכל עושים קניות בדיוטי פרי. אולי צעד כזה מזמן לנו הזדמנויות, יתרונות?

תהליך כזה הוא תהליך מובנה לשבירת קיבעון מבני: קח תהליך מוכר, תזיז באופן שרירותי שלב אחד בתהליך ותראה איזו תועלת תקבל. או באופן מפורט:

1. קח מצב התחלתי
2. בצע שינוי אקראי באחד מהשלבים
3. התבונן ב"תהליך הווירטואלי" שהתקבל (גרסה "לא הגיונית" לכאורה של המצב ההתחלתי)
4. בדוק האם המצב החדש שיתקבל מזמן לך יתרונות, הזדמנויות, אפשרויות
5. בדוק מהם החסרונות, הבעיות, החסמים וכן מהם הפתרונות עבורם

המידה וראינו בשלב 4 שאין הזדמנויות או פתרונות, נחזור לשלב 2- נבצע שינוי אקראי אחר במצב ההתחלתי.

 בשלב ראשון, המהפך המחשבתי הוא מאוד קשה. אך אם עוברים את שלב הקושי הראשוני, לעיתים מתבלים לפתרונות מאוד יצירתיים.

את התהליך הזה ניתן להחיל על תהליכים רבים בבית הספר.
למשל: המצב ההתחלתי הוא:

1. מורה כותב מבחן
2. תלמיד פותר מבחן
3. מורה נותן ציון
4. תלמיד מקבל ציון

מה יקרה אם נחליף בין שלבים 3 ו- 4? אם נחליט שקודם התלמיד מקבל/נותן ציון לעצמו ורק לאחר מכן המורה נותן לו ציון על המבחן? האם מצב כזה מזמן לנו אפשרויות שלא חשבנו עליהן? הזדמנויות? ערך מוסף?

אבל אם הכל עובד אצלי טוב…?

חדשנות לא מיועדת רק לתחומים בהם אני נתקל בבעיות. חדשנות צריכה להיות חלק מכל דבר בארגון.
ניקח בית ספר עם 100 אחוזי זכאות לבגרות. למה צריך לשנות משהו? לכאורה הכל עובד כמו שצריך. אפשר תמיד להסתכל על זה מהכיוון ההפוך:
יש לנו בית ספר מדהים. הוא יכול אולי לספק לנו הזדמנויות לעשות דברים מדהימים. בואו נתחיל "לערבב" את הדברים ונראה מה ייצא לנו. יכול להיות שניתקל ברעיון מהפכני, שלא חשבנו עליו קודם.

חדשנות במשפט אחד: "לא לפחד כלל"

חדשנות היא מצב שבו אתה פועל וחושב אחרת באופן מועיל.
התפיסה הרווחת היא שהמצב המוכר בו אנו נמצאים הוא קרקע בטוחה ושהחדשנות היא מסוכנת. זוהי תפיסה שגויה.
גם החדשנות מהווה קרקע בטוחה. אבל, יש בין הקרקע הבטוחה עליה אנו עומדים לבין הקרקע הבטוחה של החדשנות ים, או ביצה מפחידה.
התהליך המתואר לעיל, של שבירת הקיבעונות שלנו, מהווה בעצם את הפיגומים שאנו בונים, המאפשרים לנו את המעבר מפה לשם.

קישור להרצאה: חדשנות: סיסמא או שיטה? – אמנון לבב, מנכ"ל חברת SI