מהלכה למעשה – מסע לניהול

מקומה של ההתנסות המעשית ברכישת ידע ניהולי

הכשרה מקצועית, טובה ככל שתהיה, לא מעידה על יכולת האדם להיות מנהל. הרבה פעמים הכשרה מקצועית פועלת נגד תפקיד הניהול.

הרעיון של לזרוק את האנשים לסיטואציה אחרת ולהגיד להם תתנהלו היא זרה לפרקטיקה שנקראת ניהול. השאלה היא מה האדם צריך לדעת כדי להתנהל אחרת. והאם הידע הפרופסיונלי הוא רלוונטי בתור נקודת מוצא לניהול ובלעדיו אין כלום? אולי צריך לדעת לעבוד עם אנשים?

סיכום אירוע

פרופ' גדעון קונדה: מקומה של ההתנסות המעשית ברכישת ידע ניהולי

אני מתעניין בהכשרת מנהלים בגופים פרופסיונליים. מסתבר שיש משהו די סיסטמתי, שאדם התנסה במקצוע והצליח בו – ומרוב שהצליח בו, נבחר לתפקיד ניהולי ופתאום מוקפץ לעולם אחר לגמרי.

הכשרה מקצועית, טובה ככל שתהיה, לא מעידה על יכולת האדם להיות מנהל. הרבה פעמים הכשרה מקצועית פועלת נגד תפקיד הניהול. נפגשתי עם זה בפעם הראשונה בבית חולים פסיכיאטרי. למדתי להיות פסיכולוג קליני, שם ההתנסות המעשית היא לעבוד שנה בבית חולים פסיכיאטרי. בסוף השנה היתה ישיבת צוות, שבה ישב המנהל הבכיר, והישיבה היתה עם כל בעלי התפקידים והסטאז'רים. לא שונה מישיבה מקצועית בבית ספר. קם המנהל ושאל: הייתם פה שנה, מה אתם חושבים? ברוב סיכלותי אמרתי שיש לי מחשבה. דווקא בארגון פסיכולוגי שבוחן את עצמו, צריך להגיד משהו בישיבה. אני מזכיר לכם שמדובר בשנות ה-70 בירושלים. אמרתי שנראה לי שקורה פה משהו מעניין במחלקה. הקונטקסט הוא של שנות ה-70, ירושלים, פנתרים שחורים, אפליה. "נראה לי שהחולים שמגיעים לפה מהקטמונים אוטומטית מקבלים את הקוקטייל, ומי שבא מרחביה מגיע מיד לפסיכותרפיה". חשבתי שהייתי בסטאז' כדי לאסוף עדויות ולפרש אותן – התגלמות עמדת המתנסה. זו התשובה שקיבלתי מראש המגמה הקלינית, פסיכולוג מוכשר ביותר: "נדמה לי, שבפנטזיה שלך אני אלוהים ואתה משה ואתה שובר לי את לוחות הברית עכשיו". החברים עושים עם הראש תנועה של הבנת עומק השיקוף. אמרתי לו הנה העדויות: א', ב', ג'. הוא אמר לי, "עכשיו אתה מתנגד". בפסיכולוגיה, התפקיד של מטופל הוא להתנגד, ואז לקבל את עמדת המערכת. לא הייתי מספיק בוגר ולא קיבלתי את עמדת המערכת. הוא אמר לי "ברגע זה אתה לא מקצועי". מה למדתי באירוע הזה? שהנה בן אדם, שכל חייו היה פסיכולוג קליני, ויום אחד זרקו אותו לתפקיד ניהולי, ועכשיו צריך לפתח מקצועית ולהתמודד עם האחות ולנהל מאבק אידאולוגי, בעיות אדמיניסטרציה. חגיגה גדולה. הוא נפל לסיטואציה ניהולית של ישיבת צוות שבה צריך לקרוא את כל האנשים. זה מצב שהוא מציף, ומכל המורכבות הזאת מה הוא ידע לעשות? לתת שיקוף. לחזור לפרדיגמה המקצועית. אבל זה כלי מקצועי שמקומו בקליניקה ולא בישיבת ניהול. הוא השתמש בכלי מקצועי בצורה לא מקצועית, בתור כלי פוליטי.

הרעיון של לזרוק את האנשים לסיטואציה אחרת ולהגיד להם תתנהלו היא זרה לפרקטיקה שנקראת ניהול. השאלה היא מה האדם צריך לדעת כדי להתנהל אחרת. והאם הידע הפרופסיונלי הוא רלוונטי בתור נקודת מוצא לניהול ובלעדיו אין כלום? אולי צריך לדעת לעבוד עם אנשים? לאבני ראשה היתה שאלה האם המנהל הוא הפדגוג המצטיין. מה זה פדגוגיה זאת שאלה חשובה, ומה הקשר בינה לעמדה ניהולית זאת שאלה חשובה ומעניינת. יש החלטות של צדק אישי וצדק חלוקתי. המשימה הפדגוגית היא לייצר מסר עבור הילדים.

אם כן, מה צריך לדעת המנהל כדי לפעול באופן אפקטיבי? לפני כן, אפשר לשאול מה זה מנהל או מנהלת. אתם צריכים בתור יועצים של מנהלים שיהיה לכם ויכוח. בראש שלי מנהל הוא אדם שמופקד על מערכת חברתית וחייב לגרום לדברים להתרחש באופן שלא היו מתרחשים לולא היה שם. מה צריך להיות בבית ספר? שילדים לא יעזבו? שיעלו ציוני הבגרות? מה צריך לדעת כדי להיות מנהל? על השאלה הזאת יש דיון אינסופי.

הדיון הזה מתרחש בכל בית ספר לניהול, וגם פה יש תשובה חיה של מה צריך כל מנהל בית ספר. יכול להיות שיש אפילו סתירות בהנחות התכנית. אחת השאלות המעניינות היא האם הידע הנדרש דומה למדע או לאמנות. שאלה שאני קצת מעצים אותה בדיכוטומיה. להגיד שזה כמו מדע זה לומר שהעולם החברתי הוא לא רנדומלי, שאם נסתור פרקטיקה, היא תיפול. גם במדעי החברה, אם אני אעשה פעולה, תהיה בעקבותיה פעולה כזאת או אחרת. החוקרים, הם לפעמים לא אנשי פרקטיקה, והידע הזה ממוסך כעקרונות כלליים של אם תעשה X יקרה Y. הדרך לרכוש את הידע הניהולי זה קודם כל על ידי מחקר רציונלי. להביא אנשים ולהכניס להם את זה לראש ואז לבחון אותם. היום בניו-יורק טיימס יש דיון על עולם המשפט, עם מאמר על האופן שבו מכשירים עורכי דין בעולם. מכשירים אנשים להיות תאורטיקנים ולא משפטנים. גם ברפואה, אדם יוצא מביס לרפואה ורופא הוא לא. עכשיו הוא צריך לעבוד וללמוד עוד שנתיים.

הטיעון הוא שהידע התאורטי מתיימר להיות אוניברסלי, בשעה שהמציאות היא ייחודית. אין שום תאוריה בעולם שתסביר מה קורה במקרה הפרטי של אדם חולה. הרופא לומד מנסיונם של אחרים, מכיוונים הסתברותיים שאין להם פתרון מוחלט: למה האבא צועק בגלל מה שהילד עשה, או מה ראש המועצה עשה. אם כך, הידע הניהולי, יכול להיות שיש לו בסיס מסוים. הוא מורכב מידע אנושי, ידע על מבנה ארגוני, ידע פוליטי, ידע על תרבות של ארגונים. הנה כבר כמה דיסציפלינות. הדרך שלומדים את זה היא ללמוד כל דיסציפלינה בפני עצמה. זה מייצר אנשים שטובים בפרסומים, אבל אחר כך כשהמנהל צריך להיכנס לכיתה… כל מנהל צריך לעשות את כל המחקר ב-30 שניות.

מה הידע הנוסף המשלים? הידע הזה הוא לא רק מדעי הוא גם אמנותי. יש אנשים שנולדו לנהל. יש אינטואיציה, המשימה היא לקחת אנשים כאלה, ומה ללמד? אני אמן ענק, ומה עושים עם זה? ג'ון קולטריין, שלא יודע לקרוא תווים ומנגן את הדברים המסובכים ביותר. בבית ספר רימון מלמדים את התאוריה, שהוא מבצע באינטואיציה, לילדים מהמעמד הבינוני.

המתח הזה מעניין. הידע הניהולי הוא אני מסתכל על סיטואציה ויודע מה להגיד. המנהל ניגש לקבוצת ילדים ואחד מסתיר סיגריה, מה להגיד? השאלה היא – אם זה נכון, ויש אנשים שיודעים לפעול, ואפשר לזהות אותם – איך להכשיר אותם? התשובה ההיסטורית היא לשים אותם בכיתות ובסוף לבחון. זה נכון גם לבית ספר, איך מלמדים דמוקרטיה למשל?

יש מודל הכשרתי של שוליה. קחו את מיכאלאנג'לו, אבא שלו מכר אותו כשהיה ילד. העבידו אותו בתור ילד. אם הוא מספיק טוב – בסדר. אם לא – סטירה. אחרי שהוא עשה דברים פשוטים בהצלחה, נותנים לו משימות יותר מורכבות. הילד לומד דרך אוסמוזה, דרך הגוף. כמו לרכב על אופניים: לא צריך לדעת את החוק השני של ניוטון בשביל זה. השוליה הוא הצורה ההיסטורית של לימוד ידע אמנותי. מה התכונה של מדריך השוליה? יום אחד מיכאלאנג'לו פותח את הסטודיו שלו. עכשיו המודל הזה קיים גם בעולם הניהולי. בחברת סלקום היה מנכ"ל, עמוס שפירא. שאמר שהוא לא רוצה סטודנטים מתואר שני במנהל עסקים. הוא רוצה אנשים סקרנים. בעלי יכולת אנליטית, ולא משנה על מה.

זו עמדה שמתנגדת לעמדה האקדמית הרגילה. צריך להתקרב לאנשים שיודעים לעשות את העבודה. הויכוח הזה מתנהל בהרבה ארגונים היום. יש טיעונים להכשרה בתוך הארגונים או תוך כדי לימוד. זה ויכוח קריטי וכל אחד צריך לקחת עמדה. צריך ללמד פרחי ניהול. איך מלמדים? בהינתן זה, ההתנסות המעשית. צריך גם וגם. יש גם דברים טובים באקדמיה. 80% מהמחקר החינוכי חשוב אך לא בהכרח רלוונטי ביום יום.

בתוך ה-20% האחרים יש יהלומים, צריך למצוא אותם. צריך למצוא את האקדמאים הנכונים. ובכך לבנות קהיליה. את הרשת בונים הרבה פעמים בבית ספר. לאפשר התנסות משותפת זה כבר בעל משמעות. צריך לתת לאנשים במינימום גם טעימה לשל למידה מהחיים. מה קורה בניתוח? הרופא הראשי הולך אחורה, ואומר למתמחה עכשיו אתה. זאת אומרת, הרעיון הוא להתלכלך עם החיים. לראות את כל הבעיות וכל הפוליטיקות ולהריח את זה. המפגש יכול להיות מכל סוג. לא להראות תאוריות. לא ליישם תאוריה. להתבונן ולהבין איך האדם מולי חושב. המפגש עם ארוע אמיתי, ומבחינתי בחינוך לדמוקרטיה הויכוח בין מנהל ושרת הוא הרבה יותר מעניין מכל דיבור תאורטי על דמוקרטיה. לקחת צעד אחורה ולשאול איך אני מסביר את מה שקרה פה. בהינתן ההסבר, לשאול מה עשו והאם זה עלה טוב. ושוב לעשות עוד סיבוב.

היכולת להתקרב לחיים בזמן אמת ולקבל מספיק אינפורמציה, זו החוויה הניהולית.

במפגש עם ההורים, במועצה. לקבל התנסויות שרלוונטיות לעולם הניהול.

אח"כ מגיע האקט הרפלקטיבי: לקחת צעד אחורה ולנסות להבין. הבעיה היא שניהול לוקח הרבה זמן וצריך כל הזמן לכבות שרפות. מתי המנהלת חושבת על מה שקרה במשך היום? אין זמן לחשוב והכי קל לוותר על האקט הרפלקטיבי. כמנהל, איך אני מייצר זמן לרפלקציה למורים? הפרקטיקה ההתנסותית היא זו שמנסה להכניס לזרם של העשייה היומיומית ,רגעי רפלקציה. זה נכון גם לגבי ילדים שנמצאים בעולם שאין בו שקט. זה מתחיל מלמטה ונגמר למעלה. צריך לקבל את הזכות להיות שם, להתנסות ולחשוב על הפעולות באופן רפלקטיבי.

אתם כמנהלים קולטים וכמדריכים אישיים של פרחי ניהול נמצאים בשלב המכריע. תנו להם לראות את הפוליטיקה בין המורות. שם נמצא הניהול האמיתי.

הנקודה היא שיש לכם הזדמנות מדהימה להראות את הדרמה הגדולה של ניהול בית ספר בזמן אמת. אדם מנהל 15 שנה.

פרופסיונל אמיתי הוא אדם שלומד כל החיים. מה הדרך הכי טובה ללמוד? זה לנסות ללמד. הבנתי את זה מהילדים שלי. ביקשתי מהם – תלמדו אותי. ללמד אדם שיהיה מנהל בית ספר זו חוויה שאין לה תחליף. מהות החינוך כולו דרך האדם שבא ללמוד. מה צריך לדעת כדי לעשות את זה טוב? אני ניסיתי לא מעט להציע חניכה. הפנטזיה של אני יודע ואתה לא, כבר לא מוחלטת.אני אמרתי לסטודנטים שלי:"תפסיקו לקרוא ותמצאו מקום שמעניין אתכם באמת, תלכו לשם ותיקחו שם את עמדת הלומד. תחזרו לכיתה ותספרו לי מה קרה שם. תספרו לי סיפור מורכב ומשכנע ברמת העושר שבו ואחרי זה תפרשו מה קרה.." האקט של הפרשנות הוא חשוב ואחריו איך מספרים, איך מפרשים ואיך מחליטים מה צריך לעשות אחרי? .

היכולת שלכם ל"קרב" את פרחי הניהול לעולם הניהולי ע"י התקרבות לחיים האמיתיים להתרחשויות האמיתיות כך שהם לא מתבוננים על האירועים כמורים , אלא מתקודת מבט אחרת היא משימה חשובה וזכות גדולה.